בליין שיכור אחז בחולצתו של בעל המועדון, ולאחר מכן הכניס יד לכיס. בעל המועדון שבתגובה הניף אותו באוויר והטיח אותו אל הקרקע הואשם בגרימת חבלה חמורה. השופט מתח ביקורת על עצם הגשת כתב אישום, וציין כי "הזיכוי בתיק זה הינו זיכוי מוחלט".
בית משפט השלום בפתח תקווה זיכה את בעלי מועדון "דרינק פויינט" באריאל, שהואשם בגרימת חבלה חמורה, בעקבות מקרה שאירע בפברואר 2018.
"הנאשם היה 'עם הגב אל הקיר' אין כל דרך אחרת לנסח את מצבו. הוא הותקף על ידי המתלונן, שהיה שיכור, והעימות הפיזי-חזיתי נכפה עליו בעל כורחו כך שנאלץ להגיב בזמן אמת בו הסכנה טרם חלפה", קבע השופט עודד מורנו.
בכתב האישום תואר כי אחד הבליינים ("המתלונן" בהליך) היה שיכור ולאחר שהטריד בליינים אחרים, מאבטח הוציא אותו מהמועדון. בחוץ היה באותה עת הנאשם, שם החל דין ודברים בינו לבין המתלונן. לפי כתב האישום, המתלונן תפס את הנאשם בחולצתו, הנאשם השתחרר מאחיזתו, אחז בבטנו, הרים אותו והשליך אותו אל הרצפה – מה שגרם לו לשבר בבסיס הגולגולת.
הנאשם טען כי מדובר בהגנה עצמית, והפנה לשני סרטוני מצלמות האבטחה – אחד של המועדון ואחד מבית עסק סמוך – בהם נראה כי המתלונן הוא שהתחיל לתקוף אותו. לאחר מכן, כך לטענת ההגנה, השניים אחזו זה בחולצתו של זה, תוך שהנאשם מרחיק את המתלונן ממנו.
בשלב זה המתלונן מפשפש בכיסיו כדי לשלוף משהו, ובאותו רגע הנאשם – שלדבריו חשש שהמתלונן יוציא סכין – תופס אותו ומבצע תרגיל הגנה עצמית, מפיל אותו לרצפה ונסוג לאחור.
המתלונן מצדו הודה שפעל "באגרסיה" ושאכן שתה לשוכרה, אך טען כי לא מדובר בתקיפה מצדו, ותלה את התנהוגותו בכך שלדבריו, המאבטח בעט בו והוציא אותו בכוח מהמועדון.
בסיכומיה טענה המדינה כי פעולות הנאשם – דחיפה, אחיזה בבטן, הנפה באוויר והטחה ברצפה – אינן יכולות להיחשב כתגובה נחוצה או מידתית להתנהגות המתלונן, שלא היוותה "סכנה קונקרטית".
עוצמה אדירה
לאורך הכרעת הדין ניתח השופט מורנו את הראיות והעדויות, וכן את התנאים להחלת הסייג של הגנה עצמית, ובהם תקיפה שלא כדין (מצד המתלונן), סכנה מוחשית לגופו של הנאשם, תגובה פרופורציונאלית, ונחיצות.
בין היתר, השופט הבהיר שהסרטונים תומכים לחלוטין בגרסת הנאשם – התקיפה מצד המתלונן החשש שישלוף משהו מכיסו, בעוד הנאשם "רחוק מלהראות כמי ששש אלי קרב".
גם עדות הנאשם הותירה רושם חיובי ומהימן, לעומת המתלונן, שלא זכר את פרטי האירוע מאחר שהיה שיכור, ויחד עם זאת ניסה לצמצם את חלקו.
בנוגע לנחיצות התגובה ומידתה – עניין שהיה במוקד המחלוקת – השופט סבר כי הנאשם הגיב באופן מידתי, וציין כי "הפרשנות אותה מציעה המאשימה לפיה הנאשם נקט בדרך שאינה פרופורציונאלית הנה פרשנות דווקנית, מרחיקת לכת ונטולת כל אחיזה במציאות האירוע שהתפתח באותו מקום ורגע".
בהקשר זה השופט הזכיר שיש הבדל בין ניתוח אירוע ברוגע תחת אורות הפלורוסנט של בית המשפט, לבין המצב והתפקוד בשטח, באירוע שנמשך שניות בודדות.
לקראת סיום הזכיר השופט שלתביעה יש "עוצמה אדירה" שבכוחה לשנות חייו של אדם מקצה לקצה. במקרה זה, השופט סבר שהתביעה פעלה (באופן שגוי) מהסוף להתחלה, כלומר עצם קיומה של חבלה חמורה היא שהשליכה על ההחלטה להעמיד את הנאשם לדין.
"לא היה סיכוי סביר להרשעה מלכתחילה ועל המאשימה היה להבחין בכך מבעוד מעוד ולהורות על סגירת התיק מחוסר אשמה. הזיכוי בתיק זה הינו זיכוי מוחלט", כתב.
לקריאת הכרעת הדין בת"פ 67347-12-18
- ב"כ המאשימה: עו"ד נדב שחם, עו"ד ירדן נאור
- ב"כ הנאשם: עו"ד אסף טל
עו"ד רועי פוליטי
עוסק/ת ב-
פלילי
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין