פסיקת בית המשפט העליון מבהירה כי המוסד של ידועים בציבור אינו שלב בדרך לחתונה, אלא חלופה מלאה לנישואים
בני זוג רבים בישראל חיים יחד שנים ארוכות מבלי להינשא, אך אינם תמיד מודעים לכך שהמשפט עשוי לראות בהם בני זוג לכל דבר ועניין. בפסק דין מנחה של בית המשפט העליון קבעו השופטים יצחק עמית, יעל וילנר, ודוד מינץ פה אחד: מעמדם של ידועים בציבור הוא כמעמד של בני זוג נשואים.
המונח "ידועים בציבור" נוצר בפסיקה כדי להסדיר את מעמדם של בני זוג שלא יכלו להינשא מטעמים משפטיים או הלכתיים. בישראל, שבה אין אפשרות להינשא אזרחית, נוצר לאורך השנים קושי משפטי להסדיר את זכויותיהם וחובותיהם של בני זוג החיים יחד ללא נישואים. הקושי מתחדד במיוחד בעת פרידה, אז עולה השאלה כיצד יש לחלק רכוש שנצבר לאורך החיים המשותפים.
התערבותו של בית המשפט העליון הייתה חיונית, שכן במשך שנים ארוכות לא הייתה בחוק הישראלי הסדרה מקיפה של היחסים הכלכליים בין בני זוג. למעשה, עד שנת 1973, גם בני זוג נשואים לא נהנו מהסדרה חקיקתית ברורה, והסוגיה כולה עוצבה בפסיקה.
עד היום המעמד של ידועים בציבור אינו מוסדר באופן כולל בחקיקה. המונח מופיע באופן נקודתי בלבד במספר חוקים, כגון החוק למניעת אלימות במשפחה וחוק הביטוח הלאומי. עם זאת, דווקא במקומות שבהם המונח אינו מופיע במפורש, ניתן ללמוד על היקף הזכויות המוענקות לידועים בציבור. כך למשל, סעיף 55 לחוק הירושה קובע כי בני זוג שחיו חיי משפחה במשק בית משותף מבלי להינשא, זכאים לרשת זה את זו כאילו היו נשואים.
אלמלא פסיקתו של בית המשפט העליון, היה נוצר חלל משפטי בעייתי. זוגות שחיו יחד שנים רבות, הקימו משפחה עם ילדים וצברו נכסים משותפים, היו נותרים ללא כל מנגנון ברור להסדרת ענייני הרכוש ביניהם בעת פרידה.
פסיקותיו של בית המשפט העליון הן שדחפו את המחוקק לחוקק את חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג 1973. חוק זה הסדיר את מערכת היחסים הכלכלית בין בני זוג נשואים, לרבות כאלה שנישאו בחו"ל בנישואים אזרחיים. עם זאת, החוק חל במפורש על בני זוג שנישאו בלבד, ואינו מסדיר את ענייניהם של ידועים בציבור שאינם יכולים או אינם רוצים להינשא.
הלכת השיתוף
כדי להתמודד עם הפער הזה, התפתחה בפסיקה "הלכת השיתוף", הקובעת מתי רכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים ייחשב כרכוש משותף של בני הזוג. הלכה זו חלה על ידועים בציבור, וכן על בני זוג שנישאו לפני 1973. לעומת זאת, בני זוג שנישאו לאחר מועד זה כפופים להסדר הקבוע בחוק יחסי ממון.
בנקודה זו חשוב להדגיש כי הכלים שמניתי הם ברירת מחדל בלבד. בני זוג רשאים לערוך הסכם ממון או הסכם לחיים משותפים, אשר גובר על ההסדרים הקבועים בפסיקה או בחוק, כל עוד נערך כדין.
בפועל, כאשר בני זוג שלא נישאו חיו יחד תקופה ממושכת, ניהלו משק בית משותף, ולעיתים גם הביאו ילדים לעולם, בתי המשפט נוטים להחיל עליהם את הלכת השיתוף. משמעות הדבר היא חלוקה של הנכסים שנצברו במהלך החיים המשותפים בעת פרידה.
אז מה חדש?
פסק הדין של בית המשפט העליון אומנם אינו יוצר הלכה חדשה, אך הוא מבהיר באופן חד משמעי את מעמדם של ידועים בציבור. וכך כתבה השופטת וילנר: "כידוע, ידועים בציבור אינם מהווים שלב 'מעבר' בין היות בני הזוג 'חברים' לבין היותם נשואים, אלא חלופה למוסד הנישואין". היא הבהירה כי יש לבחון בכל מקרה האם בני הזוג הביעו, במפורש או בהתנהגותם, רצון להחיל על מערכת יחסיהם את החובות והזכויות של חיי נישואים. עוד הוסיפה השופטת כי עצם ההחלטה להינשא אינה מלמדת כשלעצמה על כוונה משפטית להחלת חובות וזכויות אלה.
כאמור, השופטים עמית ומינץ הצטרפו לפסק דינה. מכאן ניתן להסיק שהמשפט הישראלי רואה בידועים בציבור כבני זוג בעלי זכויות וחובות דומות לאלו של בני זוג נשואים, ובפרט בהיבט הרכושי. פסק הדין של בית המשפט העליון מהווה תזכורת חשובה לכך שחיים משותפים יוצרים השלכות משפטיות משמעותיות, גם ללא חופה וקידושין.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.