מאת: עו"ד דורון זיסו
לפסק הדין בעניין אתי חמד ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח'
לקוחות בנק דיסקונט שפרעו את חובם לבנק לאחר שחרגו מהמסגרת, הופתעו לגלות כי הבנק פרסם את שמם כבעלי חוב בקרב חברות שונות. בטענה ששמם הטוב נפגע, הם הגישו נגדו תביעת לשון הרע. ביהמ"ש חייב את הבנק לשלם להם פיצוי של 10,000 שקל.
כפי שקורה לרבים מאתנו, גם בני זוג, התובעים, הגיעו ליתרת חובה גבוהה בחשבון העו"ש שלהם בבנק דיסקונט. בעקבות זאת, שלח להם הבנק מכתב התראה, לפיו, אם לא יכסו את החוב תוך 60 יום, ייאלץ הבנק להעביר את שמם לגורמים הקבועים בחוק, ביניהם חברות אשראי.
בני הזוג מיהרו לכסות את יתרת החובה, אך הופתעו לגלות שהבנק כבר העביר את המידע השלילי לחברות העוסקות באיסוף נתונים כלכליים - בהן בי.די.איי. קופאס בע"מ ודי אנד בי.
בני הזוג הפגועים, שטענו כי המידע שהועבר פגם בשמם הטוב ואף סיכל את כוונתם למכור את דירתם, הגישו משכך, תביעת לשון הרע נגד הבנק ואותן חברות נתונים.
התובעים טענו, כי הבנק, שהפר את זכותם לפרטיות ופרסם עליהם לשון הרע, נהג בזדוניות או לכל הפחות ברשלנות, ועל כך הם זכאים לפיצוי.
עם הגשת התביעה, הודיעו מיד חברות הנתונים, כי הן מקבלות עליהן כל החלטה של בית המשפט.
הבנק, לעומתן טען, כי אמנם התובעים פרעו את חובם, אך הם עשו זאת רק לאחר שנשלחה להם התראה שנייה, כך שהם לא עמדו במסגרת 60 הימים. לעמדת הבנק, הייתה זו חובתו על פי דין לפרסם את שם התובעים, ולכן לא נהג ברשלנות ובוודאי שלא בזדון.
לכך השיבו התובעים, כי מעולם לא קיבלו את המכתב הראשון, ומבחינתם קיבלו התראה אחת בלבד. בכל מקרה, טענו, שגם אם חלפו 60 יום, הרי שההתראה השנייה העניקה להם 60 ימים נוספים - כך שבכל מקרה הבנק לא היה רשאי להעביר את המידע עליהם הלאה.
פרסום השמות מהווה לשון הרע
השופט גד ארנברג, סגן הנשיאה, הדגיש כי המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב השאלה האם נשלח המכתב הראשון או לא, וקבע בהכרעתו, כי שני הצדדים אשמים בפרסום:
התובעים, שראו שהמכתב שקיבלו נושא את הכותרת "התראה שנייה", היו צריכים לפנות לבנק ולהסב את תשומת ליבו שלא קיבלו התראה ראשונה. לו היו עושים כן, ייתכן שהבנק היה נוהג עמם כאילו ההתראה השנייה היא היחידה. ואילו הבנק, היה צריך לציין בפירוש שמניין 60 הימים הינו מהמכתב הראשון, וההתראה השנייה מהווה תזכורת, ולא מאריכה את התקופה.
אם כך ואם כך, קבע השופט, כי פרסום שמם של התובעים כבעלי חוב, אף שכיסו אותו, מהווה לשון הרע. אשמת התובעים, פסק, תתבטא רק בגובה הפיצוי.
משהתובעים לא כימתו את נזקיהם, נקבע כי כל אחד מהתובעים יקבל פיצוי של 5,000 שקל ללא הוכחת נזק, בנוסף להוצאות משפט של 1,500 שקל. בנוסף, הורה השופט לחברות נתוני האשראי להסיר את פרטי התובעים ממאגריהן, ולהודיע לכל מי שעיין בפרטי התובעים או מי מהם, ששמם הוסר.
לפסק הדין בעניין אתי חמד ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח'
* הכותב הינו עורך דין העוסק, בין היתר, בדיני תקשורת ונזיקין.
**המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
למדור: נזיקין
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין