יורשת חנות לא תוכל לפנות דייר. השופטת: "יבוא יום ותיהני ממנה"

בעלת החנות בת"א טענה בין היתר כי הדייר המוגן שמחזיק בה מ-1987 נטש אותה כך שיש עילה לפינויו. בפועל התברר שילדיו פשוט עזרו לו בניהול העסק והוא מעולם לא עזב

בית משפט השלום בתל אביב דחה לאחרונה תביעה שהגישה בעלת חנות ברחוב מטלון בתל-אביב, לפינוי הדייר המוגן ששוכר אותה מזה 36 שנה. סגנית הנשיא כרמלה האפט דחתה את טענת התובעת לפיה השוכר הפר את הסכם השכירות המוגנת באופן המעניק לה סעד פינוי. "בכל הכבוד", כתבה, "התובעת ירשה את החנות על זכויותיו של הדייר המוגן בה. יום יבוא ותגיע שעתה ליהנות ממנה. זאת לא ניתן לעשות על חשבון זכויותיו הקנויות של הנתבע".

בשנת 1987 חתמו הנתבע ואימה המנוחה של התובעת על הסכם להשכרת החנות. מטרת השכירות הוגדרה בהסכם כ"חנות למתנות לוועדי עובדים, למעט מכירת דברי מזון על כל סוגיו". בשלב מסוים הלכה בעלת החנות לעולמה ובתה, התובעת, נכנסה בנעליה. במרץ 2022, אחרי שהחליטה כי הגיע הזמן ליהנות מהנכס שירשה, היא הגישה את התביעה לבית המשפט.

לטענת האישה, השוכר נטש את החנות לטובת אנשים אחרים שמפעילים את העסק. כמו-כן, מטרת השכירות שונתה לאחר שהחנות החלה למכור מוצרי מטבח. לשיטת התובעת מדובר בהפרות של הסכם השכירות המוגנת, שמאפשרות לה לפנות את הנתבע מהחנות חרף היותו דייר מוגן.

מנגד טען השוכר כי מדובר בתביעת סרק, שכן הלכה למעשה החנות מעולם לא ננטשה על-ידו ומטרת השכירות נותרה כשהייתה. לעניין הנטישה הסביר הנתבע כי בני משפחתו מסייעים לו בניהול העסק והוא גם פוקד אותו בעצמו חדשות לבקרים. לעניין מטרת השכירות הובהר שהחנות החלה לפעול במתכונתה הנוכחית על דעת אימה של התובעת ובהסכמתה.

יש לילדים עבודות משלהם

השופטת האפט דחתה את תביעת התובעת על שני חלקיה.

אשר לסוגיית הנטישה היא קיבלה את גרסת השוכר לפיה העסק מנוהל בסיוע בניו, כאשר בעל העסק היה ונותר הוא בלבד. השופטת הבהירה שעסק יכול להיות מנוהל באמצעות שלוח והדבר לא שולל את הדיירות המוגנת של בעליו. מה גם שהנתבע העיד כי הוא פוקד את החנות מדי יום ביומו, ובעלי חנויות סמוכות אישרו את דבריו.

ראיה נוספת לכך שבניו של הנתבע הם רק בגדר "מסייעים", נעוצה בכך שהחנות אינה מקור פרנסתם הבלעדי. כך, אחד הבנים סיפר שהוא מנהל חברה של כמעט מאה עובדים ואחיו איש מחשבים שעבד בעבר בתאגיד השידור "כאן" ובחברת "כיל".

ביחס לסוגיית מטרת השכירות ציינה השופטת כי הדברים פחות חד-משמעיים, אלא שאימה של התובעת מעולם לא אמרה דבר בהקשר הזה ויש לזקוף זאת לטובת הדייר. "לו אכן שינה הנתבע ממטרת השכירות אליה כיוונה המנוחה, ספק אם הייתה מחרישה בעניין זה. משתיקה זו אני למדה שלא כצעקתה וכי הנתבע פעל כל השנים בהתאם למטרת השכירות המוסכמת", כתבה השופטת.

משנדחו טענות התובעת במלואן, נקבע שהדייר יוכל להמשיך לנהל את העסק שלו מהחנות שהוא שוכר מזה כמעט ארבעה עשורים. התובעת חויבה לשלם לו הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 שקל.

• באי כוח הצדדים לא צוינו בפסק-הדין

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין