צעירה מברזיל עזבה את מדינתה כדי להגשים את חלום הורי בעלה הנכה - שיתחתן. בתמורה הובטחה לה דירה, אלא שבערוב ימיה ערכה חמותה צוואה המנשלת אותם. השופטת הפעילה את "זעקת ההגינות"
בית המשפט למשפחה בתל אביב קבע לאחרונה שהתחייבות בני זוג לתת לבנם העיוור וכלתם דירה במתנה גוברת על צוואה מאוחרת שערכה האם בערוב ימיה, לנשלם מהירושה. השופטת סגלית אופק פסקה שההתנערות חסרת תום הלב מההסכם מצדיקה להפעיל את "זעקת ההגינות" ולהכריז על הבן ואשתו, שבינתיים נפרדו, כבעלי הנכס בחלקים שווים.
הנתבע (67), בעלה לשעבר של התובעת, הוא עיוור מילדותו. כשהגיע לפרקו, ביקשו הוריו להגשים את חלומו - להתחתן ולהביא ילדים לעולם. בנסיבות אלה, נסעו ב-1987 לברזיל ומצאו שם צעירה, סטודנטית למשפטים, אשר הסכימה לעלות ארצה, להתגייר ולהיות רעיה לבנם.
אלא שהסכמתה לא נעשתה בחלל ריק. טרם נישואיהם חתמו השניים בפני פקיד ראשי בסאו פאולו על הצהרה בפורטוגזית, לפיה יחול ביניהם משטר רכושי של שיתוף בכל שייצבר לאחר החתונה - כולל מתנות וירושות. באוקטובר 2002 נרכשה דירה ונרשמה על-שם הורי הבעל.
ברבות השנים הלך אבי הנתבע לעולמו ואשתו ירשה את רכושו מכוח צוואה. ב-2016 עבר הנתבע אירוע מוחי שהותיר אותו מוגבל. אלא שדווקא אז, באוגוסט 2018, ערכה האם צוואה בה העניקה את מלוא עיזבונה - לרבות הדירה מושא ההליך - לבתה, תוך נישול בנה הנכה וכלתה.
בין לבין עלו יחסי האחרונים על שרטון, כאשר במאי 2020 מתה האם. לאחר כחצי שנה הגישה כלתה את התביעה לבית המשפט, בה עתרה להצהיר עליה כבעלת חצי מהדירה, בין היתר מכוח "ההסכם הברזילאי" אותו, לטענתה, מילאה באדיקות מעל 30 שנה.
מנגד טענה הנתבעת, אחות הבעל, שהוריה מעולם לא התחייבו לתת לגיסתה לשעבר דירה במתנה, וגם אם כן - הרי שההתחייבות פקעה עקב התנהגות מחפירה מצדה.
בהסכם טמונה הבטחה
ואולם השופטת אופק קבעה שהמקרה החריג שלפניה מצדיק להפעיל את "זעקת ההגינות" ולהכיר בכלה כבעלת חצי מהדירה, לצד בעלה לשעבר כבעל המחצית השנייה, הגם שהיא נרשמה בטאבו על-שם הוריו.
בראש ובראשונה הצביעה השופטת על "ההסכם הברזילאי", בו טמונה, לדבריה, הבטחה מצד הורי הבעל להעניק לבני הזוג לשעבר דירה במתנה.
"במועד השידוך הייתה התובעת בחורה צעירה, סטודנטית למשפטים, אשר נאלצה מן הסתם לוותר על פיתוח קריירה אישית לטובת מעבר למדינה זרה וחיים עם נתבע מבוגר ממנה ב-9 שנים, עיוור עם נכות בשיעור 100% וצרכים מיוחדים כנובע ממצבו הרפואי", חידדה השופטת בקשר לרקע שעליו נחתם ההסכם.
לעניין זה הדגישה התובעת, במסגרת עדותה, כי מלכתחילה לא הייתה מסכימה להינשא לנתבע ללא הבטחה לדירה. "בפירוש הבטיחו לי קורת גג, שידאגו לי כבת ושלא תהיה לי דאגה כלשהי, וכמובן שיקנו לנו דירה, שלא תהיה לי שום דאגה כלשהי", סיפרה.
מסקנת השופטת הייתה שבחירת האם בערוב ימיה לנשל את בנה בעל הצרכים המיוחדים - שרק גדלו עקב האירוע המוחי שעבר - ובעיצומם של הליכים לפירוק נישואיו שיותירו אותו לבד, ללא בת זוג שתטפל בו, נעשתה בחוסר תום לב ובמטרה לרוקן מתוכן את הבטחתה להעניק דירה במתנה.
לפיכך השופטת קיבלה את התביעה והצהירה על הבן והכלה כבעלי הדירה בחלקים שווים. המפסידה העיקרית, אחות הבעל, חויבה ב-65 אלף שקל הוצאות משפט.
- ב"כ התובעת: עו"ד ד. שיבר
- ב"כ הנתבעת: עו"ד ר. בן-דור
- ב"כ הנתבע: עו"ד א. ג'קמן לדני (אפוטרופא לדין)
עו"ד אלינור רוזן שוורץ
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.