האישה – לסבית שהגיעה לארץ כתיירת מקולומביה – ביקשה להכיר בה כפליטה מאחר שסבלה בארצה מאלימות על רקע נטייתה המינית. ביהמ"ש העליון לא השתכנע שנשקפת לה סכנה.
צעירה נוצרייה מהעיר סנטה מרתה בקולומביה ואם לבן יחיד (שכיום לא חי בישראל) נכנסה בשנת 2007 לישראל וקיבלה אשרת תייר לשלושה חודשים. משנת 2002 היא חיה עם בת זוג, אף היא קולומביאנית שהגיעה לישראל סביב אותו הזמן.
לשאלות על אשרות שהייה:
פנה ל-עו"ד הגירה
כשנתיים אחר כך, היא פנתה למשרד הפנים בבקשה להכיר בה כפליטה ולהעניק לה מקלט מדיני בישראל מכח אמנת הפליטים משנת 1951.
האמנה מגדירה פליט כמי שנמצא מחוץ לארצו בשל "...פחד מבוסס להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים או להשקפה מדינית מסוימת".
האישה טענה שבקולומביה היא נרדפת בשל נטייתה המינית ולכן ישנו חשש ממשי לחייה. היא רואיינה ביחידת ה-RSD (היחידה לטיפול במבקשי מקלט ברשות האוכלוסין וההגירה), שם סיפרה כי במשך כמה שנים סבלה מאיומים והתנכלויות בשל נטייתה המינית ולא זכתה להגנת השלטונות. מצב זה, לדבריה, הביא אותה לחפש הגנה בישראל.
משרד הפנים דחה את בקשתה וציין שהיא פנתה אליו רק לאחר כ-21 חודשים מאז נכנסה לישראל.
המשרד אף התרשם כי תיאוריה על האירועים שחוותה "לא היו עקביים, תשובותיה היו הססניות, מתחמקות ולא מספיקות".
בנוסף נטען כי לא נמצא קשר ישיר בין התקיפות לכאורה לבין נטייתה המינית, ואף לא נמצא שהיא הותקפה פיזית. עוד צוין כי המערערת נשארה לגור בעירה בתקופה הרלוונטית ולא ניסתה להעתיק את מקום מגוריה לעיר אחרת. היא גם לא הציגה ראיות לכך שפנתה לגורמי אכיפת החוק במקרים השונים בהם הותקפה לטענתה.
כמו כן, במשרד הפנים ציינו כי מצב הקהילה ההומו-לסבית בקולומביה אינו חמור ומצוי בשיפור.
בימ"ש לעניינים מינהליים בתל-אביב דחה על הסף עתירה שהגישה האישה נגד החלטה זו. השופט ד"ר קובי ורדי הסכים עם נימוקי משרד הפנים שלפיהם האישה לא הוכיחה שנשקפת לה סכנת חיים בקולומביה.
חופשי ומוחצן
בעקבות זאת הגישה האישה ערעור בבית המשפט העליון. אלא שגם השופט חנן מלצר לא השתכנע שבמקרה הזה נפל פגם בשיקול דעתו של המשרד הפנים, שבעיניו קיבל החלטה סבירה.
השופט הבהיר כי אפילו אם נניח שהמערערת הציגה גרסה אמינה והצליחה לבסס את היסוד הסובייקטיבי – כלומר שהיא אכן פוחדת – היא עדיין לא הוכיחה שאובייקטיבית נשקפת לה סכנה. בראיון שנערך לה היא בעצמה סיפרה שלא ננקטה נגדה אלימות פיזית. כמו כן, ההתנכלויות ככל הנראה נבעו ממניעים פליליים-כלכליים ולא על רקע נטייה מינית.
השופט הוסיף כי במשך שבע שנים המערערת לא ניסתה לעבור לגור במקומות אחרים במדינתה ואף לא הוכיחה שהקהילה ההומו-לסבית נמצאת בסכנה בכל רחבי קולומביה. להפך, משרד הפנים בחן בהרחבה את הנושא והגיע למסקנה כי לפחות בשלוש הערים הגדולות בקולומביה, "קהילת הלהט"ב חיה את חייה באופן חופשי ואף מוחצן באופן שאינו שונה מערים גדולות אחרות בעולם, דוגמת תל אביב".
השופט יצחק עמית והשופטת דפנה ברק-ארז הצטרפו לפסק הדין. עם זאת, השופטת ברק ארז העירה שבאופן כללי היא סבורה שהשתייכות לקהילת הלהט"ב כן נחשבת ל"קיבוץ חברתי מסוים", ובמובן זה האמנה יכולה תיאורטית להגן גם על מי שסובל מרדיפה מטעמי נטייה מינית.
לא נפסקו הוצאות.
- ב"כ התובעת: עו"ד ד"ר תאודור שוורצברג
- ב"כ הנתבע: עו"ד מוריה פרימן
* עו"ד יזהר גביש עוסק בהסדרת אזרחות ואשרות בישראל
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין