הסבתא טענה שעברה לגור עם משפחתו של בנה לאחר ששילמה את חלקה בקניית הדירה. בת הזוג – שהדירה רשומה רק על שמה - טענה מנגד שהכסף שולם לה כהחזר הלוואה ולצורך הוצאות אחזקת הדירה בלבד, והציגה הסכם שמוכיח זאת. מה נפסק?
בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה לאחרונה תביעת אישה שביקשה להצהיר שהיא בעלת זכויות בעלות בדירת בת הזוג של בנה באשדוד. השופטת גאולה לוין ציינה שהנטל לסתור רישום זכויות בטאבו הוא כבד ביותר, ולנוכח הסכם שנחתם בין הסבתא לזוגתו של בנה – בו היא ויתרה על זכויותיה בדירה – היא לא בעלת חלק מהדירה.
הנתבעת ובנה של התובעת ניהלו קשר זוגי משנת 2002, ונולדו להם שני ילדים - נכדיה של התובעת.
בינואר 2012 רכשה בת הזוג דירה שנרשמה על שמה באשדוד, ובני המשפחה עברו להתגורר בה. בד בבד הסבתא מכרה דירה שהייתה ברשותה, העבירה חצי מיליון שקלים מהתמורה שקיבלה לבת הזוג של הבן, ובשנת 2012 היא עברה להתגורר עם בני הזוג וילדיהם.
בסמוך למעבר הדירה נחתם בין הסבתא לבת הזוג של הבן הסכם שלפיו חצי מיליון השקלים שהועברו לבת הזוג מהווים החזר הלוואה שניתנה לסבתא בעבר. עוד נכתב בהסכם, שבת הזוג של הבן היא בעלת הדירה הבלעדית.
לאחר מספר חודשי מגורים משותפים החלו הצדדים להסתכסך ביניהם – והסבתא עזבה את הדירה.
בתביעה שהגישה ביוני 2016, היא ביקשה מבית המשפט שיצהיר כי הסכום הנכבד שהעבירה בסמוך למעבר לדירת בני הזוג שימש לרכישת הדירה ומקנה לה זכויות בעלות בה. היא טענה כי הנתבעת רימתה אותה ושכנעה אותה שבמידה שתשקיע כספים ברכישת הדירה, היא תיחשב כבעליה ללא צורך ברישום הזכויות במרשם המקרקעין (טאבו).
התובעת הוסיפה שהנתבעת ניצלה את העובדה שהיא לא דוברת עברית והחתימה אותה על ההסכם מבלי שידעה מה כתוב בו. לכן טענה, יש לקבוע שההסכם בטל.
מנגד, הנתבעת הציגה בפני בית המשפט את ההסכם וטענה כי מעולם לא הוסכם בינה לבין התובעת על רכישת דירה משותפת. לדבריה גרסת התובעת מפוברקת ושקרית והוסכם אך ורק על מגורים משותפים בדירתה. לטענתה, חצי מיליון השקלים שהעבירה אליה התובעת נועדו לכיסוי חלקה בהוצאות אחזקת הדירה ולהחזר ההלוואה שקיבלה ממנה בעבר.
בעלת הדירה הבלעדית
השופטת לוין קבעה כבר בראשית דבריה כי התובעת לא הצליחה להוכיח שהרישום בטאבו לא משקף את מצב הדברים האמיתי, והנטל להוכיח את ההיפך הוא כבד. היא ציינה כי התובעת הצהירה בהסכם שאין לה זכויות בדירה ושהנתבעת היא בעלת הדירה הבלעדית ואף ויתרה על כל טענה עתידית בנושא, ולכן לא עמדה בנטל להוכיח שהיא רכשה חלק מהדירה.
השופטת הבהירה שההסכם ברור וחד משמעי, ואף צוין בו שבנה של התובעת הסביר לה היטב את כל סעיפיו בשפה המובנת לה, והיא הסכימה לחתום. על כן פסקה, כי ההסכם מונע מהתובעת לדרוש זכויות כלשהן בדירה.
לבסוף התביעה נדחתה והתובעת חויבה לשאת בהוצאות הנתבעת ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד מקרקעין תומר פנחסוב
- ב"כ הנתבעת: עו"ד אברהם בנימין
עו"ד אלי אביב
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין