האיש, שהורשע בשלל עבירות ביטחוניות, קיבל בסופו של דבר עונש קל יחסית, לאחר שהשופטים השתכנעו כי אמנם הייתה לו ברירה אחרת, אך ככל הנראה גם לא פעל מתוך רצון לפגוע במדינה, אלא ניסה "להלך בין הטיפות".
בשנת 2009 פלסטיני נכנס לישראל בדרך בלתי חוקית. הוא נעצר והועמד לדין בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, לאחר שהוגש נגדו כתב אישום, שבו יוחסו לו שלל עבירות של מגעים עם גורמים עונים ופגיעה בבטחון המדינה. כתב האישום כלל שלושה אישומים שנסבו על קשריו עם ארגונים עוינים בזמן שהתגורר ברצועת עזה, בהם חמאס.
לשאלות במשפט פלילי:
כנסו לפורום פלילי
בשנת 2011 הוא הורשע בשניים מתוך שלושת האישומים, ונגזרו עליו שבע שנות מאסר בפועל, וכן מאסר על תנאי שנה למשך שלוש שנים. בעקבות ההרשעה הוא הגיש ערעור לביהמ"ש העליון ערעור על הכרעת הדין.
המחלוקת נסובה סביב השאלה האם הוא פעל מתוך רצון אמיתי לסייע לאותם גורמי טרור, או האם היה זה סיוע למראית עין בלבד.
המערער טען כי פעל בלית ברירה כיוון שחשש שאם לא יעשה כדברם של גורמי הטרור, הם יפגעו בו. לפיכך, לשיטתו, הוא זכאי ליהנות מהגנת "הכורח" בחוק העונשין, שעל פיה אדם אין להטיל אחריות פלילית על אדם שביצע את מעשיו לנוכח איום ממשי, והיה אנוס לעשותם.
לדעתו, בית המשפט המחוזי שגה כשקבע כי הוא שיתף פעולה עם חמאס באופן כן ואמיתי. לדבריו, כאשר מסר את המידע לחמאס הוא חש מאוים, ולא הייתה לו יכולת להתנגד לדרישות הארגון, ולמעשה לא הייתה לו ברירה.
בהקשר זה צוין כי בעבר החמאס כבר כלא ועינה את המערער. המשמעות של אי שיתוף פעולה מצדו הייתה ברורה, גם אם לא נאמרה לו מפורשות.
המערער ביקש להשוות בינו לבין חייל ישראלי שנופל בשבי, אשר לא היה עומד לדין על מסירת מידע.
המדינה טענה כי הגנת הכורח נטענה ללא בסיס עובדתי. לשיטתה, המערער לא יכול להסתמך באופן גורף על הגנת זו רק על סמך ישיבתו בעזה באותה עת ועל העובדה שחמאס שולט בה.
המדינה הוסיפה כי המערער עצמו העיד כי פעילי חמאס לא איימו עליו.
הוא בחר
השופטים סלים ג'ובראן, צבי זילברטל והשופטת דפנה ברק-ארז דחו את הערעור. השופטים השתכנעו כי המערער לא היה אנוס לפעול כפי שפעל. בשונה מחייל בשבי, הוא היה מעורה בחיים ברצועה והיה חופשי לנוע בה, ובשורה התחתונה לא הוכיח כי לא יכול היה לפעול אחרת.
כמו שופטי המחוזי, גם שופטי ביהמ"ש העליון התרשמו כי המערער לא ביצע את העבירות מתוך עוינות למדינת ישראל, אך בסופו של דבר הוא בחר בדרך זו – מסירת מידע רגיש – והעדיף אותה על פני אחרות, ובכך סיכן את חייהם של אנשים אחרים, לצורך קידום תועלתו האישית.
השופטים גם הסכימו עם קביעת ביהמ"ש המחוזי, שלפיה נסיבות המקרה המיוחדות הצדיקו את ההקלה בעונשו של המערער, וציינו כי אין ספק שללא הקלה זו היה המערער נשפט למאסר ממושך יותר מזה שהושת עליו, כפי שנהוג בדרך כלל ביחס למי שמורשע בעבירות דומות.
* עו"ד משה אלון עוסק במשפט פלילי.
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין