בסוף תקופת מגורים ארוכה בארה"ב ושייט מסביב לעולם, הגישו בני הזוג את התביעה נגד המוסד. שופטת דחתה אותם: "מרכז חייכם בשנים הרלוונטיות - מחוץ למדינה"
בני זוג ששהו מחוץ לישראל למשך כ-13 שנה לא יוכרו כ"תושבים" בביטוח הלאומי - כך קבע לאחרונה בית הדין לעבודה בתל אביב. השניים עברו ב-2008 לארצות הברית, כאשר ב-2017 רכשו סירת מפרש ויצאו לשייט ברחבי העולם. בשלהי 2021 הם חזרו ארצה. השופטת ערמונית מעודד התרשמה כי מרכז חייהם בשנים הללו, הלכה למעשה, היה מחוץ למדינה.
זו אינה הפעם הראשונה שבה נשללה תושבות התובעים, בני זוג, בביטוח הלאומי - זאת לאחר שבשנות התשעים הם יצאו מישראל למשך כשבע שנים. בפעם הנוספת שבמוקד ההליך, הם עשו רילוקיישן לארצות הברית בשנת 2008. מגוריהם שם נמשכו כשמונה שנים, אלא שבסופם הם לא חזרו ארצה.
ב-2017 רכשו בני הזוג סירת מפרש ויצאו לשייט מסביב לעולם, ורק בספטמבר 2021 שבו לישראל. מספר חודשים לאחר מכן שלח ביטוח לאומי מכתב לבני הזוג, בו בישר להם כי בחלק הארי של תקופת הרילוקיישן - 2012 עד 2021 - הם לא היו במעמד "תושב". מכאן התביעה שהגישו השניים לבית הדין, התוקפת את ההחלטה.
לטענת התובעים, בכל תקופת שהייתם בחו"ל לא ניתקה הזיקה שבינם לבין ישראל. לדבריהם מעולם לא הייתה להם כוונה להשתקע מחוץ למדינה, שכן יש להם כאן דירה וילדים. בני הזוג הסבירו שהמעבר לאמריקה היה לצרכי עבודה, ואילו השייט לאחריו היה לשם "הגשמת חלום", כשבשנים האחרונות הם גרו בסירה ללא כתובת קבועה.
מנגד טען ביטוח לאומי שעל התביעה להידחות, מאחר שבני הזוג שהו יותר מ-13 שנים מחוץ לגבולות המדינה - באופן שמלמד היכן היה מרכז חייהם, ושמצדיק את ההחלטה לשלול מהם תושבות ביחס למרבית תקופה זו.
פחות מעשירית הזמן - בארץ
השופטת מעודד הסבירה שעל מנת להיחשב כ"תושב ישראל" בביטוח הלאומי, על המבוטח להוכיח שמרכז חייו כאן, וזאת באמצעות בחינת "מירב הזיקות". מדובר במבחן בעל שני היבטים - אובייקטיבי וסובייקטיבי - כשלמסקנת השופטת, שניהם אינם מתקיימים בעניינם של התובעים.
ברמה האובייקטיבית ציינה השופטת שגם בהתעלם מתקופת השהייה הארוכה בארצות הברית, תחת ההנחה שהיא הייתה לצרכי עבודה בלבד - הרי שלאחריה יצאו בני הזוג מרצונם החופשי לטיול, וזאת למשך תקופה לא מבוטלת בת 5-6 שנים.
"לשון אחר", כתבה השופטת, "שהותם של התובעים בחו"ל לא הייתה רק לצורך עבודה אלא הייתה גם למטרות בילוי והנאה. בהתאם לפסיקה, מגורים בחו"ל לתקופה כה ממושכת כבענייננו מסיבות אישיות, שוללים את המעמד של תושבות בישראל".
בתוך כך הדגישה השופטת כי עצם הבעלות על דירה בישראל אינה מלמדת בהכרח על זיקה למדינה. כך גם בקשר לתשלום דמי ביטוח לאומי - פעולה אותה ביצעו בני הזוג, לטענתם, במהלך הרילוקיישן. השופטת הבהירה שאין מדובר באינדיקציה המלמדת על הקשר הנדרש לישראל.
נתון נוסף שהקריס את התביעה נגע לכמות הזמן המזערית יחסית שבה נמצאו בני הזוג בישראל, בתקופת הרילוקיישן. כך למשל, לגבי התובע נרשמה שהייה מצטברת של כ-300 ימים בלבד בתקופה שבמחלוקת, בת 9 השנים (כ-9% מהזמן).
לבסוף קבעה השופטת שגם ההיבט הסובייקטיבי לא מתקיים, שכן התובעים לא הציגו ראיות ועדויות המלמדות על כוונתם שלא להשתקע בחו"ל בתקופה שבמחלוקת.
בסיכום העניין הורתה השופטת על דחיית התביעה ואשרור החלטת הביטוח הלאומי, ללא חיוב בני הזוג בהוצאות.
- ב"כ התובעים: עו"ד איתן כהן (סיוע משפטי)
- ב"כ הנתבע: עו"ד רועי הררי
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.