בית הדין לעבודה קבע כי התובעת ניסתה להראות שעבדה שישה חודשים כדי לטעון לתחולת חוק עבודת נשים. אלא שממילא היא לא זכאית לפיצויים עקב פיטוריה, משום שהוכח כי עזבה מרצונה.
בית הדין לעבודה בירושלים דחה לאחרונה תביעה של קופאית לפיצויים עקב פיטורים בהיריון. השופט דניאל גולדברג קבע כי התובעת "שיפצה" את תקופת העבודה שלה כדי שתוכל לטעון להפרת חוק עבודת נשים, שחל רק אחרי שישה חודשים, ומכל מקום הוכח שהתפטרה מרצונה.
התובעת, שב-2015 עבדה חודשים ספורים בסופר של "ג.מ. מעיין אלפיים (07)" בירושלים, הגישה את התביעה לפני כ-3 שנים ובמסגרתה טענה בין היתר להפליה, פיטורים ללא שימוע, זכאות לפיצויי פיטורים והפרשי שכר ועוד.
בתביעה נטען כי בדיוק כשחלפו שישה חודשי עבודה מנהל המרכול "הראה לה את הדלת החוצה" אף שהייתה בחודש השישי להיריון. לדבריה, מנהל האזור אמנם הציע לה לעבור לסניף אחר אך היא סירבה מאחר שמדובר בהרעת תנאים, שכן הסניף בו עבדה קרוב לביתה ואילו לסניף האחר הייתה צריכה לנסוע באוטובוס.
משכך היא טענה כי יש לראות בה כמי שפוטרה אחרי שישה חודשי עבודה ללא היתר מהממונה, בניגוד לחוק עבודת נשים, ותוך הפלייתה מחמת היותה אישה הרה.
גרסת המרכול הייתה שונה. לפי הנטען, התובעת השתמשה בכך שאי אפשר לפטר אותה בגלל ההיריון כדי לעשות מה שהיא רוצה: היא סירבה לעבוד במשמרות ערב, לא הגיעה למשמרות אליהן שובצה וכשכן הגיעה איחרה או יצאה מוקדם.
נטען כי התנהלותה פגעה בעבודה השוטפת ולא אחת מנהל הסניף נאלץ להחליף אותה בקופה. למרות זאת, מנהל העבודה הציע לה לעבור לסניף אחר, בו אפשר להתגמש יותר במשמרות ולהיענות לדרישותיה לעבוד בבוקר, אך היא סירבה ועזבה.
לא הרעת תנאים
השופט גולדברג לא קיבל את טענת התובעת כי פוטרה מחמת ההיריון ותוך הפרת חוק עבודת נשים, שחל רק אחרי שישה חודשי עבודה.
"מהרושם שהתקבל לאחר בחינת התשתית הראייתית, שמיעת העדויות והראיות, עולה כי התובעת ניסתה להתאים את גרסתה בדבר נסיבות סיום עבודתה ובכלל זה מועד סיום העבודה, לצורך קבלת תביעתה לפיצוי לפי חוק", כתב.
השופט ציין כי "שיפוץ" העובדות פגע במהימנות גרסתה אך כך או כך התובעת לא זכאית לפיצויים כלשהם עקב פיטורים משום שכלל לא פוטרה.
השופט קבע כי דוחות הנוכחות של התובעת ושיחות מוקלטות שנערכו בינה לבין שני המנהלים איששו את טענותיהם לגבי התנהלות התובעת ודרישותיה. בנסיבות אלה, הצעת המעבר לא מהווה "הרעת תנאים". נהפוך הוא, בעוד שמנהל האזור ניסה ללכת לקראת התובעת והציע לה להמשיך לעבוד אך במקום שמצריך נסיעה של 40 דקות באוטובוס, היא סירבה לכל גמישות ולא הסכימה כלל להתחשב בצורכי העסק.
עם זאת, השופט פסק לתובעת פיצויים של 10,000 שקלים על עגמת נפש שנגרמה לה משום שנגררה להליך משפטי עקב קנס עירוני על הצבת קרטונים במרחב הציבורי, שקיבל המרכול ונרשם על שמה, וכן 140 שקל עבור הפרשי שכר ושעות נוספות.
מהצד השני, השופט חייב אותה להחזיר למרכול 1,086 שקלים דמי נסיעה שקיבלה אף שלא הייתה זכאית להם לפי חוק, משום שהתגוררה במרחק של פחות מ-500 מטר מהסניף.
בסיכומו של עניין רוב התביעה נדחתה והתובעת חויבה בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין של 5,000 שקל.
עו"ד אילן אוזן
עוסק/ת ב-
דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין