הבעל ניסה להוכיח ששילם על הדירה מכספו אך הראיות הוכיחו כי משכנתא והלוואות שקיבל מבני משפחתו לצורך הרכישה שולמו מחשבון משותף.
בית המשפט למשפחה בתל-אביב פסק לאחרונה כי דירה שנרכשה על ידי הבעל לפני הנישואים ורשומה על שמו שייכת גם לאשתו, ועל כן התמורה ממכירתה תחולק ביניהם שווה בשווה. השופט מרדכי (מוטי) לוי ציין כי גרסתו של הבעל לפיה שילם על הדירה מכספו נסתרה בראיות שהוכיחו כי משכנתא והלוואות שהעניקו לו בני משפחתו לצורך הרכישה הוחזרו מהחשבון המשותף. בכך, נקבע, התקיימו התנאים לראות בדירה כנכס משותף.
בני הזוג נפרדו ב-2015, אחרי 17 שנות נישואים. במסגרת תביעה שהגישה האישה לחלוקת רכוש הם הסכימו כי הזכויות והכספים שצברו לאורך החיים המשותפים יחולקו שווה בשווה, אך נותרה ביניהם מחלוקת לגבי דירה שרכש הבעל לפני הנישואים ונרשמה על שמו בלבד.
האישה טענה לזכויות בדירה מכמה סיבות, ובין היתר: מדובר בדירה ששימשה למגורי המשפחה במשך 10 שנות הנישואים הראשונות והחזרי ההלוואות בגינה (משכנתא וכספים שניתנו לבעלה מבני משפחתו) הוחזרו מחשבון משותף – כלומר, גם מהכסף שלה.
מנגד טען הבעל כי לפי החוק מדובר ב"נכס חיצוני", שכן הוא רכש את הדירה כ-30 חודשים לפני שהתחתן ושילם את רוב התמורה מהון אישי ומכסף שקיבל מהוריו, ואת המשכנתא סילק מחיסכון פק"מ פרטי. עוד הוא הוסיף כי בינו לבין אשתו הייתה הסכמה מודעת לכך שמדובר בדירה שלו.
עם זאת, בשלב מסוים הסכים הבעל להעניק לאשתו 20% משווי הדירה, ואילו היא הסכימה להתפשר אם יעלה את ההצעה ל-35%. אלא שבדיעבד הסתבר כי לא היה בכך כל צורך, שכן השופט לוי קיבל את מלוא תביעתה בנוגע לדירה.
גם פרסים עורכים הסכמי ממון
השופט לוי ציין לחובת הנתבע את בחירתו שלא לערוך הסכם ממון המחריג את הדירה מהרכוש המשותף ומבטא את ה"הסכמה" לה טען. הנתבע הסביר זאת בטענה שפעל לפי המסורת הפרסית אבל השופט ציין כי הוא די בטוח שישנם לא מעט זוגות מהעדה הפרסית שערכו הסכמי ממון.
בנוסף, טענותיו לגבי מימון הרכישה נסתרו בעדותו בבית המשפט: הוא הודה לבסוף שכספי החיסכון שימשו למימון החתונה ולא לכיסוי המשכנתא, וכן שהמשכנתא שולמה מהחשבון המשותף. בנוסף, השופט העמיד בספק את טענת הנתבע כי הוריו נתנו לו כסף במתנה לנוכח העובדה שבסמוך לחתונה הוא משך מהחשבון המשותף כ-240 אלף שקל, ולא מסר הסבר הגיוני לצורך מה ולמי העביר את הכסף. לנוכח גרסתו הבעייתית והמשתנה, קבע השופט שהוא מעדיף את גרסת התובעת כי הכספים הועברו להוריו כהחזר עבור מימון הדירה.
כמו כן השופט ציין כי העובדה שכשבני הזוג עזבו את הדירה והשכירו אותה כספי השכירות הועברו לחשבון המשותף מעידה כי אף הנתבע סבר כי נטמעה ברכוש המשותף.
לפיכך כתב השופט כי "מצטיירת תמונה שהדירה, הגם שאינה דירת מגורים... והיא נכס חיצוני, דומני שהיא עומדת במבחני הפסיקה לראות בה נכס משותף".
משמעות הקביעה היא ראשית, שהנתבע חייב להחזיר לתובעת את דמי השכירות שקיבל עבור הדירה מיום שהוגשה התביעה (דצמבר 2015), ולחלוק בהם עד מכירתה. שנית, כי התמורה תחולק בין הצדדים שווה בשווה כאשר לכל אחד תהיה זכות ראשונים לרכוש חלקו של האחר.
לא נפסקו הוצאות.
עו"ד וטו"ר יצחק וינד
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין