הבעל הורשע פעמיים בעבירות פדופיליה וריצה מאסרים, אבל גרסת האישה שזו סיבת הגירושים נדחתה. נקבע שהיא זו שגרמה לקץ הנישואים כשהגישה נגדו תלונות רבות במשטרה
בית הדין הרבני האזורי בירושלים דחה לאחרונה תביעה לתשלום כתובה שהוגשה נגד אסיר לשעבר שריצה עונשי מאסר בעקבות הרשעתו בעבירות מתחום הפדופיליה. הרב יצחק אושינסקי (אב"ד), הרב מאיר קאהן והרב יעקב מ' שטיינהויז, קבעו שהגירושים אינם קשורים לרקע הפלילי של הנתבע אלא לתלונות סדרתיות שהתובעת הגישה נגדו במשטרה. הרכב הדיינים קבע כי משהתובעת הביאה במו ידיה לקץ הנישואים – היא אינה זכאית לכתובה.
הצדדים היו נשואים במשך 26 שנים ויש להם 7 ילדים. בשלב מסוים של הקשר הנתבע הורשע בביצוע מעשים מגונים בקטין ונשפט ל-7 חודשי מאסר. לאחר יציאתו מהכלא וכעבור מספר שנים הוא הורשע שוב באותה עבירה, והפעם נשפט ל-4.5 שנים. בתקופה שבין המאסר הראשון למאסר השני הצדדים נמנעו מקיום יחסי אישות. במקום ללכת למקווה מצאה לה האישה "תחביב" אחר – הגשת תלונות במשטרה. סך הכל היא הגישה נגד בעלה 15 תלונות.
בתביעתה לתשלום הכתובה טענה האישה, באמצעות עו"ד רון וינשטוק וטו"ר מרדכי שיינין, כי הנתבע הוא האחראי הבלעדי לפירוק המשפחה ולכן היא זכאית לכתובה. לטענת התובעת, כאישה חרדית מירושלים, בעיות הפדופיליה של הנתבע הסבו לה בושה רבה שבגללה היא נאלצת "לברוח למדרכה השנייה" כשהיא פוגשת ברחוב אנשים שהיא מכירה.
ביחס לסוגיית יחסי האישות טענה התובעת שלנוכח מעשיו הפליליים של הנתבע היא קיבלה היתר מרב לא לטבול במקווה.
באשר לכמות התלונות במשטרה, האישה הודתה בהגשת 15 תלונות אולם רק לגבי שתיים מהן ידעה לפרט מדוע התלוננה. האחת, לאחר שהנתבע נעל אותה לדבריה בחדר, והשנייה לאחר שלכאורה זרק סכין לעבר בתם.
מנגד טען הנתבע, שיוצג על ידי עו"ד אהרון הלוי, שגירושיו מהתובעת אינם קשורים לעונשי המאסר שריצה. לדבריו, עוד לפני המאסר הראשון התובעת ברחה מהבית והייתה "מורדת" כלפיו (כינוי לאישה המונעת מבעלה יחסי אישות).
הוא הוסיף שהתובעת הייתה אלימה כלפיו ואף השתמשה בבתם הבכורה בניסיון להפליל אותו במשטרה, ניסיון שכשל לאחר שיצא נקי בפוליגרף. מאחר שפירוק הבית טמון במעשי התובעת, טען הנתבע שהיא אינה זכאית לכתובה.
מקרה נדיר
הדיינים קיבלו את עמדת הנתבע וקבעו שהגירושים לא קשורים להרשעותיו השונות. סיבת הגירושים לדבריהם נעוצה בעיקר בהתנהלות האישה בתקופה שבין שני המאסרים, כשפעלה נמרצות להשחיר את פניו במשטרה.
הדיינים שמו דגש על העובדה שהתובעת ידעה לכאורה להסביר את הרקע רק לשתיים מהתלונות. בנוגע ל-13 האחרות, ציינו הדיינים, התובעת מילאה פיה מים. הם כתבו כי "הדברים מדברים בעד עצמם, ובעיקר מוכיחים את תום הלב ואת כנותו של מי שפנה למשטרה 15 פעמים כלפי בן זוגו".
הדיינים נימקו שבמקרים בהם אישה מגישה נגד בעלה תלונות סרק במשטרה, ההלכה קובעת שהיא מפסידה כתובתה. הם כתבו שהדברים אמורים ביתר שאת במקרה הנדיר שלפניהם, בו הוגשה כמות תלונות רבה שרק את מיעוטה הזניח ידעה התובעת לנמק. הדיינים הבהירו כי גם שתי תלונות אלה לא הבשילו לכדי כתב אישום נגד הנתבע.
בנוגע לסוגיית יחסי האישות ציינו הדיינים כי אף שהתובעת המשיכה לחיות עם הנתבע לאחר המאסר הראשון, היא נמנעה מלשכב עמו במשך כ-5 שנים עד למאסרו השני.
הנה כי כן, קבעו, התובעת הביאה במעשיה לגירושי הצדדים ולפיכך זכאותה לכתובה נשללה.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין