האם ענישה גופנית של ילדים, כאמצעי חינוכי, היא מותרת?

ת"פ 368/02 מדינת ישראל נ' א.ג. ואח'

הנאשמים הואשמו בביהמ"ש המחוזי בחיפה בעבירות של התעללות בקטין ותקיפה בנסיבות מחמירות, לאחר שהתברר כי נהגו להכות את ילדיהם, הזניחו אותם ולא הקפידו להביאם לביה"ס באופן סדיר.

ההורים אישרו כי הם מכים את ילדיהם, אך לטענתם הדבר נעשה כחלק משיטה חינוכית. סנגורם הוסיף כי יש להתחשב ברקע של הנאשמים כאנשים דתיים, כצידוק או הסבר להתנהגותם.

ביהמ"ש הרשיע את ההורים בעבירת התקיפה, לאחר שקבע כי ענישה גופנית כאמצעי חינוכי הינה אסורה.

באשר לרקע הדתי של הנאשמים הבהיר השופט רון שפירא כי מקומה של טענה זו הוא במסגרת שיקולי הענישה.

בהקשר זה, הוסיף השופט כי במשפט העברי קיימת מחלוקת בכל הנוגע לשימוש בענישה גופנית כמכשיר חינוכי. פרשנות מקובלת על חכמי ההלכה היא הטלת מרות על ילדים וקביעת גבולות מכוח מוסרי, ולאו דווקא באמצעים פיזיים.

השופט העיר כי דווקא ממי שמבסס את אורחות חייו על הוראות ההלכה, ניתן היה לצפות לדאגה ולקשב רב יותר לצרכי ילדיו.

בהמשך זיכה ביהמ"ש את ההורים מעבירת ההתעללות, לאחר שהגיע למסקנה כי מעשי האלימות לא הגיעו לכלל אכזריות.

השופט הבהיר כי "התעללות" פירושה התנהגות אכזרית ומשפילה, והיא נבחנת מנקודת מבט אובייקטיבית. לפיכך, אין הכרח לקיומו של נזק גוף או נפש, ואף יתכן כי הקורבן לא ירגיש כלל כי הוא נתון ליחס משפיל או אכזרי.

ת"פ 368/02 מדינת ישראל נ' א.ג. ואח'

למדור פלילי

אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

www.psakdin.co.il

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.