בני זוג ששכרו דירה עזבו אותה לפני הזמן בשל עבודות בניה בסמוך לנכס. לאחר שלא שילמו את יתרת חוב השכירות בעל הדירה שלח מכתב למעסיקיהם בו האשים אותם בהונאה. בית המשפט חייב אותו לפצות.
השופטג׳מיל נאסר קיבל לאחרונה תביעת לשון הרע שהגישו בני זוג נגד בעל דירה ממנו שכרו נכס בין השנים 2013-2016. הנתבע שלח מכתב למנהלי בתי הספר בו הועסקו השניים והאשים אותם בהונאה ובהפרה חד צדדית של החוזה. השופט דחה את טענת ההגנה שהעלה הנתבע בדבר ״אמת בפרסום״ וקבע כי להאשמות הפליליות לא היה בסיס.
התובעים סיפרו כי הודיעו לנתבע באמצע נובמבר 2015 על רצונם לעזוב את הנכס לפני תום תקופת השכירות לנוכח הנסיבות והנתבע הסכים. למרות זאת, הוא מימש את שיק הביטחון שמסרו לו ללא סיבה או התראה מראש. בעקבות זאת הם תבעו אותו בבית המשפט לתביעות קטנות.
הם הוסיפו כי בסמוך למועד עזיבת הנכס הנתבע שלח מכתבים שהוציאו דיבתם רעה למספר רב של נמענים. בין היתר הוא שלח מכתבים לבעל הבית החדש של הנכס בו הם מתגוררים כיום, מנהלי בתי הספר בו הם מועסקים, משרד החינוך, הסתדרות המורים, עיריית נהריה ועוד.
לטענתם, תוכן המכתב שהופץ היה חמור ופגע בשמם הטוב תוך ״רמיסת כבודם כאנשי חינוך״.
הנתבע מצדו דחה את הטענות. הוא הודה ששלח את המכתב אך טען כי תוכנו ״כולו אמת לאמיתה״. עוד הוא טען כי שליחת המכתב הייתה חובתו האזרחית.
הנתבע הכחיש שאישר לתובעים לצאת מוקדם מהנכס והבהיר כי דרש מהם לשלם את יתרת דמי השכירות עד לתום החוזה וכן פיצוי על נזקים שגרמו בדירה. עוד לדבריו, לאחר שבית המשפט לתביעות קטנות פסק שהתובעים יישאו ב-70% מגובה שיק הביטחון, רצה אחריו התובעת ברחוב וקיללה אותו קשות לאוזני יושבי בית קפה.
הנתבע הבהיר כי המכתב נשלח על ידו למספר מצומצם של אנשי חינוך שהיה עליהם לדעת על התנהלות המורים שלהם. הוא עמד על כך ש״הייתה נחיצות״ ליידע את מעסיקי התובעים ״לאור דברים מזוויעים שקוראים על בעלי תפקידים הסורחים על משמרתם״.
״כולם מכירים את כולם״
אך השופט הבכיר ג׳מיל נאסר מבית משפט השלום בעכו קיבל את התביעה. הוא הבהיר שבשורה של פסקי דין נקבע כי ייחוס עבירות פליליות לאדם עלול לגרור יחס שלילי כלפיו ולהוות ״לשון הרע״. לדבריו, מעיון במכתב עולה כי הנתבע ייחס לתובעים עבירת הונאה כלפיו, הפרה חד צדדית של חוזה השכירות, הותרת חוב כספי וגרימת נזקים במושכר.
השופט ציין כי בדברים שכתב הנתבע היה פוטנציאל לגיבוש דעה שלילית אודות התובעים ואף להביא להשפלתם או ״לעשותם ללעג ולבוז בעיני הבריות״. הדבר נכון ביתר שאת כשמדובר באנשי חינוך העובדים באזור יחסית מצומצם בו ״כולם מכירים את כולם״.
טענת ההגנה המרכזית של הנתבע כי עומדת לו הגנת ״אמת בפרסום״ נדחתה. השופט כתב כי לא שוכנע שהתובעים ״חרשו מזימה בסתר״ להונות כספית את הנתבע וניכר כי ביקשו לעזוב לאור אי הנוחות שנגרמה להם.
עוד קבע השופט כי לא היה בפרסום עניין ציבורי שכן מדובר בסכסוך כספי פעוט בין אנשים פרטיים.
בסיכומו של דבר חויב הנתבע לשלם לתובעים 20,000 שקל בתוספת שכ״ט עו״ד בסך 4,000 שקל והחזר אגרה.
- שמות ב״כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד יצחק חזות
עוסק/ת ב-
נזקי גוף ותאונות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין