נכדים טענו כי לאחר שסבא שלהם נפטר סבתם שינתה צוואה הדדית שערכה עמו, בניגוד לחוק. אלא שהדיינים הבהירו כי המגבלות שהוטלו על פעולה כזו נחקקו הרבה אחרי שהצוואה נערכה, והן לא חלות רטרואקטיבית.
בית הדין הרבני הגדול הכריע לאחרונה בסכסוך בין בניה לבין נכדיה של מנוחה שנפטרה ב-2014 והותירה אחריה צוואה שביטלה צוואה הדדית שערכה עם בעלה המנוח ב-1999. הרב יצחק אלמליח, הרב אליהו הישריק והרב אברהם שינדלר דחו את טענה הנכדים שלפיה סבתם שינתה את הצוואה בניגוד לחוק הירושה, והבהירו כי ההגבלות על שינוי צוואות הדדיות נקבעו רק ב-2005 ואינן חלות על צוואות שנערכו קודם לכן.
בצוואות ההדדיות קבעו המנוחה ובעלה כי לאחר שאחד מהם ילך לעולמו רכושו יעבור לבן הזוג השני, ואחרי מות בן הזוג יחולק שווה בשווה בין שני בניהם ובתם. ב-2004 נפטר הבעל וניתן צו לקיום צוואתו. כשנה לאחר מכן גם הבת הלכה לעולמה, והמנוחה החליטה לשנות את צוואתה והורתה על חלוקת נכסיה בין שני הבנים, כך שלמעשה היא נישלה מהירושה את נכדיה – ילדי בתה.
8 שנים לאחר מכן המנוחה מכרה אחת משתי דירות שהיו בבעלותה, ואת דירתה הנוספת העבירה במתנה לבניה.
לאחר פטירתה ביקשו הבנים לקיים את צוואתה האחרונה, כאשר בשלב זה הרכוש היחיד שנותר למנוחה הם 6,000 שקלים בחשבון הבנק. אך נכדיה התנגדו לבקשה, ודרשו לבטל את הצוואה ואת מכירת והעברת הדירות.
טענתם המרכזית הייתה שלפי חוק הירושה שינוי צוואה הדדית לאחר מות אחד הצדדים מתאפשר רק אם הצד שנותר בחיים מוותר או מחזיר את הירושה שזכה בה.
טענה נוספת הייתה כי העברת הדירות הייתה פסולה, כיוון שהמנוחה לא הייתה רשאית להפקיע את זכותה של אמם בצוואה ההדדית לרשת את הרכוש שלה ושל סבם (מה שמכונה מגבלת יורש אחר יורש). בנוסף הם טענו כי המנוחה מכרה והעבירה את דירותיה כשלא הייתה צלולה ונכנעה להשפעה לא הוגנת מצד בניה.
לאחר שבית הדין האזורי דחה את התנגדותם הגישו הנכדים ערעור, אך כאמור גם דייני בית הדין הגדול פסקו לרעתם.
כל עוד הייתה בחיים יכלה לעשות כרצונה
הרב יצחק אלמליח, הרב אליהו הישריק והרב אברהם שינדלר קבעו בראש ובראשונה כי המגבלה על שינוי צוואות הדדיות התווספה לחוק הירושה ב-2005 – 6 שנים לאחר שהצוואה הדדית נערכה ו-4 חודשים לאחר שקוימה עקב מות בעלה של המנוחה.
הדיינים הדגישו כי בית המשפט העליון קבע שתיקון החוק לא חל רטרואקטיבית ואף הפנו לציטוט מספר שכתב עורך הדין של המערערים, במסגרתו הוא עצמו הביע עמדה חד-משמעית שלפיה ההגבלה לא חלה על צוואות שנערכו לפני התיקון.
עוד ציינו הדיינים כי מגבלת יורש אחר יורש אינה אוסרת על המנוחה – כיורשת ראשונה – למכור או להעביר את הנכסים שירשה. במילים אחרות, כל עוד הייתה בחיים היא יכלה לעשות בנכסים שירשה כרצונה.
הדיינים הוסיפו כי ייתכן שהיה מקום לבטל את הפעולות בדירות אם המערערים היו מוכיחים שנעשו כשהמנוחה לא הייתה כשירה, אלא שהוכח עובדתית שהמנוחה הייתה צלולה וידעה מה היא עושה ומה היא רוצה.
לבסוף ציינו הדיינים כי היו פוסקים ברוח דומה גם אילו היו דנים בתוקפה של הצוואה מבחינה הלכתית (להבדיל מהחוק האזרחי).
לפיכך הערעור נדחה אך ללא צו להוצאות.
- ב"כ המערערים: עורך דין פרופ' מיכאל קורינלדי
- ב"כ המשיבים: יעקב פרטוש, עורך דין צוואות וירושות
עו"ד דורית גלוברמן-קרט
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין