השופטת ציינה כי ניכור הורי "הפך מטבע עובר לסוחר בהליכים בין בני זוג ככלי ניגוח של הורה אחד כלפי משנהו, ללא אבחנה, ללא בירור עובדתי, ומבלי בירור אמיתי לגבי השאלה מהו ניכור הורי".
סגנית נשיאת ביהמ"ש לענייני משפחה בראשון לציון, השופטת רבקה מקייס, דחתה "בקשה בהולה" שהגישה אם לתאומים בני 9.5 נגד אביהם, בטענה שהתנהגותו עלולה להביא לניכור הורי והסתת הילדים נגדה.
בניגוד לעמדת האם, השופטת קבעה כי "אין כל ראיה בדבר התנהגות של מי מההורים העלולה להביא לפגיעה בקשר של הקטינים עם ההורה השני, בפועל אין כל פגיעה בקשר והתנהלות הצדדים והילדים היא נורמטיבית".
השניים התגרשו ב-2012, בהסכם גירושין בו נקבע כי התאומים, אז בני 3, יהיו במשמורת האם.
בשנה שעברה האב הגיש תביעה למשמורת משותפת ותביעה להפחתת סכום המזונות שנקבע בהסכם. באוקטובר 2018 בית המשפט החליט על משמורת משותפת וחלוקת זמני שהות בהתאם להמלצת תסקיר שירותי הרווחה.
בתביעה להפחתת מזונות טרם ניתן פסק דין. בבקשתה הדחופה, האם טענה שיש להורות לאב להפסיק להסית את הילדים נגדה, לחייב אותו בטיפול והדרכה הורית, וכן לבחון מחדש את סוגיית המשמורת.
בין היתר, נטען כי האב רשם את הילדים למחנה אימונים (יומיים עם לילה אחד) במסגרת חוג ג'ודו ללא הסכמת האם לאחר שסירבה לכך, ותוך שהוא מנחה את הילדים לשקר לה ומציג אותה כדמות לא חיובית.
בנוסף נטען כי האב מזניח את מצבם הבריאותי של הילדים ואינו מקפיד איתם על הכנת שיעורי בית.
מנגד, האב טען כי במסרונים שהגישה האם אין כל רמז להסתה או לפגיעה בדמותה בעיני הילדים, אלא הם מהווים רק הוכחה לכך שהיא מתערבת בהורות שלו באופן קיצוני.
עוד הוא טען כי המחנה התקיים בזמני השהות של הילדים עמו. לדבריו, לאורך המחנה הוא היה בקשר עם המדריכים, עדכן את האם, שלח לה תמונות, והילדים חזרו מאושרים.
אוקיינוס
מטבע הדברים, השופטת מקייס קיימה דיון דחוף בבקשת האם, שכן בית המשפט מתייחס בכובד ראש לטענות הקשורות בילדים וביחסיהם עם הוריהם.
אלא שבתום הדיון השופטת סברה כי כלל לא היה מקום להגיש את הבקשה, שכן האעיות לא העלו אפילו ספק לפגיעה בקשר בין האם לבין ילדיה, ולא העידו על זלזול או פגיעה בדמותה מצד האב.
למעשה השופטת שוכנעה שכל מה שהובא בפניה מעיד על מחלוקות בתחום בחינוך והפעילות הילדים, ועל חוסר קבלתה של האם את המצב שבו היא אינה בעלת "המילה האחרונה", כפי שהיה בעבר.
בתוך כך השופטת התרשמה שהשניים מקיימים תקשורת מתמדת, אין הפרה של זמני השהות, למעט "מחלוקות קטנוניות" לגבי זמני איסוף, וגם הילדים מתנהגים בהתאם לגילם, אינם מתחצפים או מפגינים התנהגויות חריגות.
לגבי אותו מחנה אימונים, השופטת הצביעה על כך שהאב פעל לפי מיטב שיקול דעתו, פנה לעו"ס, שיתף את האם ברצונו וברצונם של הילדים. לפי השופטת, מכאן מעד לטענת ניכור הורי – מפריד "ים או אוקיינוס".
לנוכח דחיית הבקשה, האם חויבה לשלם לאב הוצאות בסך 3,500 שקל, וכן הוצאות לטובת אוצר המדינה, גם הן בסך 3,500 שקל.
בתוך כך כתבה השופטת על ניכור הורי: "לצערי בזמן האחרון ביטוי זה הפך מטבע עובר לסוחר בהליכים בין בני זוג ככלי ניגוח של הורה אחד כלפי משנהו, ללא אבחנה, ללא בירור עובדתי, ומבלי בירור אמיתי לגבי השאלה מהו ניכור הורי".
- ב"כ האם: עו"ד שני ליבמן
- ב"כ האב: עו"ד ליאת לסקה
עו"ד סיגלית יפה
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין