דיירי בניין בתל אביב חתמו על הסכם לביצוע פרויקט חיזוק והוספת דירות. לאחר מכן הועברו זכויות היזם לחברה אחרת והדיירים חתמו מולה על חוזה להמשך הפרויקט. תביעתם לבטל את ההסכם השני נדחתה
השופט ארז יקואל דחה לאחרונה תביעה שהגישו שלושה דיירים בבניין משותף ברחוב אוסישקין בתל אביב נגד חברת הבנייה ״פפיר גרופ״. הדיירים חתמו לפני 8 שנים על הסכם לביצוע פרויקט תמ״א 38 בבניין אך מאוחר יותר היזם העביר את זכויותיו לנתבעת והדיירים אישרו את ההעברה. בתביעה הם העלו טענות שונות נגד הנתבעת אך השופט קבע שאין עילה לביטול ההסכם.
התובעים הם שלושה בעלי דירות בבניין שכולל 9 דירות. ב-2013 נחתם הסכם בין חלק מדיירי הבניין, כולל התובעים, לבין יזם. מטרת ההסכם הייתה ביצוע פרויקט תמ״א 38 מסוג חיזוק ושיפוץ הבניין, בתמורה להענקת זכויות בנייה ליזם.
ב-2016 העביר היזם את זכויותיו מכוח ההסכם לנתבעת, חברת ״פפיר גרופ״. ב-2018 נחתם הסכם לביצוע פרויקט החיזוק בין הנתבעת לבין בעלי הזכויות במרבית הדירות בבניין, כולל התובעים. בהסכם נכללה הסכמת הדיירים להעברת הזכויות מהיזם לנתבעת.
באפריל 2018 אושרה בקשת הנתבעת להיתר בנייה וביולי של אותה שנה החלו ההכנות הנדרשות לצור תחילת העבודות. העבודות התעכבו בשל התנגדות אחת הדיירות אך באפריל 2020 דחתה המפקחת על המקרקעין את ההתנגדות וניתן ״אור ירוק״ להמשך ביצוע העבודות.
אך הפרויקט טרם יצא לדרך בשל עתירת התובעים להצהיר על בטלות ההסכם מול הנתבעת. כל אחד מהם העלה טענות שונות.
התובעת הראשונה טענה כי החתמתה על ההסכם השני נעשתה בהטעיה ובמצג שווא שלפיו שטח הגינה יוצמד לדירתה תמורת 40,000 שקל. לדבריה, לא הובהר לה כי תידרש הסכמת יתר הדיירים בבניין לצורך כך.
התובע השני טען כי ייפוי הכוח שנתן לעורך דינו ב-2013 להתקשרות עם היזם, בו השתמש עורך הדין לחתמיה על ההסכם השני, אינו בתוקף ולא הייתה בו הרשאה לעורך הדין להחליף את זהות היזם.
התובע השלישי טען שאיבד אמון בנתבעת מסיבות שונות, וביניהן ההתחייבות שנתנה לתובעת הראשונה להצמיד לדירתה את שטח החצר בבניין ומכירת דירות בבניין שטרם נבנו.
הנתבעת טענה כי אין כל עילה לביטול ההסכמים מולה וכי מאחורי התביעות עומדת אותה דיירת שהתנגדה לפרויק שמימנה את ההליך והתובעים סרים למרותה.
נוסח רחב
השופט ארז יקואל מבית המשפט המחוזי בתל אביב דחה את התביעה. הוא ציין כי אלמלא חתמו התובעים על ההסכם השני מול הנתבעת, הם יכלו לטעון שהיזם הראשון לא היה רשאי להמחות את זכויותיו ללא הסכמתם וכי ההסכם הראשון אינו בתוקף לנוכח אי התקיימותם של תנאים מסוימים שנקבעו בו.
ואולם, התובעים אישרו בחתימתם על ההסכם השני כי ההסכם הראשון עומד בתוקפו. בנוסף, הם אישרו במפורש את העברת זכויות היזם לנתבעת, כך שהסכם התמ״א תקף.
השופט דחה את טענות התובעת ביחס להצמדת הגינה והתרשם כי מנהל הנתבעת אכן הבהיר לה כי הדבר כפוף להסכמת הדיירים האחרים.
באשר לטענות התובע השני בעניין ייפוי הכוח הבהיר השופט כי לשונו של ייפוי הכוח רחבה ביותר והסמיכה את עורך הדין לבצע כל פעולה בקשר להסכם.
ביחס לטענות התובע השלישי קבע השופט כי לא הוכח שהנתבעת פעלה בניגוד להסכמות הצדדים בנוגע למכירת דירות והתובע לא הביא ראיות לכך שנמכרו דירות עתידיות שטרם נבנו.
התובעים חויבו בהוצאות בסך כולל של 27,000 שקל.
- ב״כ התובעת: לא צוין
- ב״כ התובעים 2 ו-3: מ' גור
- ב״כ הנתבעת: י' הר עוז
עו״ד אילן גלזר
עוסק/ת ב-
תמ"א 38
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין