בית המשפט המחוזי בירושלים ביטל את חוב הארנונה של חברה, בעלת קרקע בעיר, לאחר שקבע כי העירייה פעלה באופן לא סביר כשניסתה לגבות אותו מחברה בעלת אמצעים רק משום שלא הצליחה לגבות את החוב מהחייבת האמיתית – חברה חדלת פירעון.
חברת מוצרי החשמל "ראש חשמל" ביקשה מעיריית ירושלים שתספק לה אישור שאין לה חובות לעירייה כדי שתוכל לרשום את זכויותיה במקרקעין ברחוב האומן 17 בירושלים.
מנהל אגף השומה סירב להעניק את האישור משום שקיים חוב ארנונה במקרקעין עבור התקופה שבין ינואר 2005 לאוקטובר 2010, בסכום של 2,120,003 שקל.
הארנונה לא סבירה?
פנו ל- עורך דין מיסוי עירוני
במאי 2015 הגישה החברה עתירה לביהמ"ש המחוזי בירושלים שיורה לעירייה להנפיק את האישור המבוקש ויקבע שהיא לא חייבת לה ארנונה.
החברה טענה שבתקופה המדוברת החזיקו במקרקעין חברות שונות שהיום הן חדלות פירעון ולכן העירייה לא הצליחה לגבות מהן את הארנונה. לטענתה, העירייה החליטה לנצל את בקשתה לקבלת האישור ולהיטפל אליה שתשלם את החוב שכשלה לגבות. כך שמדובר בסירוב לא סביר הנגוע בשיקולים זרים.
העירייה טענה מנגד שהעותרת התנהלה בחוסר תום לב וסייעה לחברות הקודמות לא לשלם את חוב הארנונה. עוד היא טענה שכבעלת הקרקע, העותרת מחויבת להודיע על כל שינוי של מי שמחזיק בנכס. משלא הודיעה, טענה העירייה, היא זו שצריכה לשלם את הארנונה.
החברה השיבה שהמחזיק בנכס צריך לעדכן את רישומי העירייה. לפיכך, המחזיק – כלומר אותן חברות – הן שהיו צריכות להודיע על סיום החזקתן בנכס והן אלה שחבות בתשלום הארנונה. היא הסבירה שכל החברות הללו היו בבעלות אותו אדם, ולכן היא עצמה, כבעלת הקרקע, לא פעלה לשנות את שם החברות המחזיקות בכל פעם שהתחלפו.
סירוב בלתי סביר
השופטת נאוה בן-אור ציינה שלפי החוק נישום שהפסיק להיות בעלים של נכס או שהפסיק להחזיק צריך להודיע על כך בכתב לעירייה. אם לא הודיע – העירייה רשאית להמשיך לחייבו בארנונה. כמו כן קובע החוק שמי שמכר, העביר חזקה או השכיר נכס צריך למסור לעירייה מידע על מהות העסקה והצדדים לה.
לדעת השופטת אמנם העירייה צודקת שהעותרת לא קיימה את חובת ההודעה בכתב כשלא הודיעה על התחלפות החברות ששכרו את הנכס לאורך התקופה האמורה, אך למעשה לא חל שינוי אמיתי בזהות המחזיק שכן בעל המניות בחברות הללו, החברה היוצאת והחברה המחליפה, היה אותו אדם.
השופטת קבעה כי התנהלות החברה לא הייתה חסרת תום לב או מתוך כוונת מרמה ולמעשה, העירייה הודתה שידעה בפועל מי היו המחזיקים בנכס, וידיעה זו משמשת כתחליף להודעה הנדרשת מאת המשכיר. לכך מצטרף המחדל של העירייה, שלא פעלה זמן רב כדי לגבות את החוב ממי שהייתה צריכה.
ואז, מה שקרה בפועל, לדעת השופטת הוא שהעירייה ניסתה לגבות את החוב של חברה חדלת פירעון מחברה שיש לה אמצעים כספיים, אפילו שהחוב לא שייך לה.
השופטת קבעה שלא ניתן לתת לכך יד וסירוב העירייה להעניק לחברה את האישור במצב כזה הוא בלתי סביר. מכאן שהעתירה התקבלה: השופטת ביטלה את דרישת התשלום לחברה, הורתה לעירייה להעניק לה את האישור המבוקש וחייבה אותה בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 30 אלף שקל.
- ב"כ העותרת: עו"ד ראובן יהושע, עו"ד מיכל מישל
- ב"כ המשיבה: עו"ד אילן דובר, עו"ד חיים קרישר
* עו"ד נלי בן-דרור עוסקת בדיני מקרקעין ומיסוי עירוני
** הכותבת לא ייצגה בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין