חרף הצוואה לטובת בנה: בן-הזוג של המנוחה יקבל חצי מדירתה

בית המשפט הכיר במנוחה ובתובע כידועים בציבור וקבע שהוכחה כוונת שיתוף ביחס לדירתה. לכן המנוחה הייתה רשאית להוריש לבנה רק את מחציתה: "אדם לא יכול להוריש יותר ממה שיש לו"

למרות צוואה שלפיה כל רכושה יוענק אחרי מותה לבנה בלבד: בית המשפט למשפחה באשדוד קבע לאחרונה כי חצי מדירת אישה שהלכה לעולמה תוקנה לבן-זוגה ב-15 שנותיה האחרונות. השופט עפרה גיא הכירה בשניים כידועים בציבור וקבעה שהוכחה כוונת שיתוף ספציפי ביחס לנכס, על רקע תשלום המשכנתה בעיקר מכספי האיש.  

את הדירה שבמוקד ההליך רכשה המנוחה, שעבדה כמטפלת בקשישים, בשנת 1993, תמורת 63 אלף דולר. ב-1998 נכנס התובע לגור כשוכר בדירתה, אלא שברבות השנים נרקמה בין השניים מערכת יחסים. בפסק הדין הוכרה תחילת חייהם המשותפים בשנת 2004. לאחר כעשור, ב-2014, ערכה המנוחה צוואה במסגרתה הורישה את כל רכושה, לרבות דירתה, לבנה, הוא הנתבע.

ב-2019 הלכה האישה לעולמה, ועם קיום צוואתה הועברה דירתה לבעלות הבן. משסירב בן-זוגה להשלים עם אובדן בית מגוריו מזה כחצי יובל, הגיש את התביעה בה טען כי היה ידוע בציבור של המנוחה ולכן זכאי למחצית הנכס, נוכח כוונת שיתוף ספציפי שהוכחה לגביו. נטען, בהקשר הזה, שהשניים ניהלו משק בית משותף, שילמו ביחד את המשכנתה, ואף ערכו שיפוץ נרחב בכ-200 אלף שקל.

מנגד טען הבן שהתובע היה "בן לוויה" לאמו ותו לא. לטענתו הם לא קיימו חיי משפחה ואינטימיות, שעה שגרו בחדרים נפרדים. לשיטתו בחירת אמו להוריש רק לו את הדירה מלמדת על היעדר כוונת שיתוף, כך שעל התביעה להידחות על הסף. נטען שהאיש ניצל אותה, איים, צעק, השפיל, היכה, רכב על גבה, ו"השתמש בה כחותמת גומי" כדי לחמוק מנושיו, וכעת מנסה לגזול את רכושה היחיד.

שוכר שהפך לבן-זוג

אבל השופטת גיא דחתה את טענות הבן והכירה באמו ובתובע כידועים בציבור. היא ביססה זאת, בין היתר, על עדות אישה מטעם התביעה שלפיה השניים היו ישנים באותה מיטה כשהתארחו אצלה. "טענה זו לא נסתרה והתרשמתי כי אכן האיש והמנוחה הפכו עם השנים לבני זוג שהתגוררו יחדיו, והם התקדמו במערכת היחסים ביניהם מיחסי משכירה ושוכר", כתבה השופטת.

אינדיקציה נוספת להיות השניים ידועים בציבור מצאה השופטת בתמונות שבהן הם נצפים מחובקים, על רקע נופים שונים. גם עדות התובע כי טס עימה למקומות רבים בעולם – מולדובה, קנדה, בולגריה ועוד – חיזקה את גרסתו שהיו, הלכה למעשה, ידועים בציבור. אף הרישום על גבי מצבת המנוחה "אשתי" מספר, לדברי השופטת, את הסיפור האמיתי, והוא שבני הזוג קשרו גורלם זה בזה כידועים בציבור.

בהמשך נקבע כי התובע אף הוכיח כוונת שיתוף ספציפי ביחס לדירה. זאת נוכח אורך הזוגיות, תשלום המשכנתה לאורך השנים בעיקר מכספי האיש - לאור העובדה שזוגתו הרוויחה מעט יחסית בעבודתה – ומימון השיפוץ, לפחות בחלקו, ממשאבים משותפים של בני הזוג. השופטת הדגישה, בהזדמנות זו, שאין בצוואת המנוחה על מנת לגרוע מחלקו של בן-זוגה בנכס.

היא הדגישה, ביחס לנתבע, כי "אין בעובדה שהמנוחה בחרה להעניק לו זכויותיה במסגרת צוואתה" על מנת לסתור את חזקת השיתוף, "שעה שאין אדם יכול להוריש יותר ממה שיש לו". במלים אחרות, שעה שמחצית הדירה שייכת, נוכח מכלול הנסיבות, לבן-הזוג, הרי שהמנוחה לא יכולה הייתה לצוות את כולה לבנה בלבד, שכן 50% ממנה כלל אינם שלה מבחינה קניינית.

פסק הדין נחתם בהכרה בתובע כבעל מחצית הדירה, תוך חיוב בנה של המנוחה לשלם לו 40 אלף שקל הוצאות משפט.

• ב"כ התובע: עו"ד מרינה גורודצקי
• ב"כ הנתבע: עו"ד אוראל קורן

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.