האישה נפטרה ב-2011 כתוצאה מסיבוכים לאחר ניתוח לקיצור קיבה. השופט צבי ויצמן קבע שבית החולים התרשל, בין היתר, כשהותיר בגופה נקז מזוהם במשך 3 חודשים.
במאי 2011 עברה אישה ניתוח לקיצור קיבה (״שרוול״) בבית החולים רמב״ם בחיפה. היא שוחררה במצב טוב אך כשבוע לאחר מכן החלה לסבול מכאבי בטן, בחילות והקאות. מצבה הוסיף להתדרדר וכחודש לאחר הניתוח היא הופנתה למיון בית החולים לגליל המערבי בנהריה.
בבית החולים נהריה נמצאו נוזלים וזיהום בחלל הבטן ובטיפול נמרץ הוחדר לגופה נקז. חודש לאחר מכן היא שוחררה לביתה, כשהנקז עדיין מפריש מוגלה מחלל הבטן, תוך המלצה לבצע שטיפות יומיות של האזור בקופת החולים.
האישה הקפידה לבצע את ההנחיות אך הזיהום לא עבר והיא הלכה ונחלשה. בספטמבר 2011 היא הופנתה שוב למיון בית החולים בנהריה שם אובחנו זיהום חמור מסכן חיים ומורסות מוגלתיות בטחול. היא הובהלה באמבולנס לבית החולים רמב״ם במצב של הלם שם נכרת הטחול. למרבה הצער הניתוח לא הביא לשיפור במצבה וכחודש לאחר מכן היא נפטרה בהיותה בת 50 בלבד.
בתביעה שהגישו בעלה ושלושת ילדיה נגד בתי החולים רמב״ם ונהריה ונגד המדינה כבעלת בתי החולים הם טענו שמותה בטרם עת של האם נגרם כתוצאה מהטיפול הרשלני שניתן לה בבתי החולים.
כנגד בית החולים רמב״ם נטען שלא הייתה הצדקה לביצוע ניתוח קיצור קיבה ושלנוכח הבעיות הרפואיות והנפשיות שמהן סבלה המנוחה היה מקום להמליץ לה על טיפול שמרני כגון דיאטה קפדנית.
בכל הקשור לצוות הרפואי בבית החולים נהריה טענו התובעים שהוא התרשל כשלא העביר את המנוחה לטיפול בבית החולים רמב״ם בו נערך ניתוח קיצור הקיבה מיד עם הגעתה הראשונה.
עוד נטען שבית החולים התרשל כשלא שקל אפשרות טיפול חלופיות בזיהום כגון ניתוח לכריתת הטחול ותחת זאת התקין בגופה של המנוחה נקז מזוהם שהמשיך להפריש מוגלה במשך שלושה חודשים רצופים עד לכריתת הטחול בבית החולים רמב״ם, מאוחר מדי.
הנתבעים טענו מצדם שניתוח קיצור הקיבה היה מוצדק לנוכח משקלה של המנוחה שהגיע ל-108 ק״ג והעובדה שדיאטות שניסתה בעבר נכשלו.
עוד נטען כי לא הייתה כל רשלנות מצד הצוות הרפואי בנהריה בכך ששחרר את המנוחה לביתה עם נקז בטחול ומדובר בטיפול שמרני ומקובל.
כל אחד מהצדדים הגיש חוות דעת רפואית לתמיכה בטענותיו.
לא הוכיח את עצמו
השופט צבי ויצמן מבית המשפט המחוזי מרכז לוד לא מצא רשלנות בהתנהלות בית החולים רמב״ם.
עם זאת, הוא מצא שהתנהלות הצוות הרפואי בנהריה הייתה רשלנית במספר מישורים. השופט כתב שמאחר שבבית החולים לא היה מרכז בריאטרי לניתוחי קיצור קיבה היה עליו להפנות את המנוחה לרמב״ם עם הגעתה הראשונית, או לכל הפחות להתייעץ עם הרופא המנתח. זאת, מאחר שסיבוכים זיהומיים לאחר ניתוח לקיצור קיבה ניתנים לטיפול במספר דרכים וההחלטה על הטיפול המיטבי דורשת מיומנות רבה.
עוד כתב השופט שהצוות התרשל כשהותיר בגופה של המנוחה נקז מזוהם זמן רב ללא תאריך יעד להוצאתו תחת בחינת אלטרנטיבות כמו טיפול אנטיביוטי או כריתת הטחול המוגלתי לאחר שהתברר שהנקז אינו מוכיח את עצמו.
השופט קבע שהשיהוי הניכר בכריתת הטחול והותרת הנקז זמן כה רב הביאו בסופו של דבר לפטירתה של האישה.
בית החולים נהריה חויב לפצות את התובעים ב-2.3 מיליון שקל בתוספת שכ״ט עו״ד של 23.4% מהסכום.
לפסק הדין המלא לחצ/י כאן
- ב״כ התובעים: עו"ד יונתן דייויס, עו״ד יוסי גנדלר
- ב״כ הנתבעים: עו״ד דב ויסגלס
עו"ד אייל בן ישי
עוסק/ת ב-
רשלנות רפואית
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין