טעות של מינהל מקרקעי ישראל בשרטוט הגבול בין המגרשים של הצדדים, יצרה מצב שבו אחד הצדדים החליט לבנות על השטח הבעייתי, בעוד שהשכנים ממול התנגדו, בטענה כי השטח בכלל שייך להם. ההתנגדות עלתה להם ביוקר.
סכסוך על שטח הסתיים בפסיקת בימ"ש השלום בירושלים. הסיפור החל בשנת 1975, כאשר ערך התובע הסכם חכירה עם המינהל לגבי מגרש ביישוב מעוז ציון תוך רישום זכויותיו.
עשר שנים לאחר מכן טעה המינהל בשרטוט הגבול שעובר בין מגרש שחכר התובע לבין המגרש השייך לשכניו, באופן שגרע שטחים ניכרים ממנו לטובת השכנים.
ליעוץ בתחום:
עו"ד דיני מקרקעין
תוך התבססות על השרטוט השגוי נערך הסכם בין המינהל לשכנים לגבי אותם מגרשים מהעבר השני.
הבעיה התעוררה רק ב-2006, כשהחליט התובע לבנות יחידות דיור בשטח הבעייתי, שלמעשה היה שלו. הוא קיבל את אישור המינהל תמורת דמי הסכמה וכן את היתר ועדת התכנון.
אלא שאז התנגדו השכנים, הם טענו בפני הוועדה כי התובע משתלט על שטח לא לו, ולפיכך הוועדה החליטה לבטל ההיתר עד ששאלת הגבול בין החלקות תסודר.
ב-2009 הגיש התובע תביעה כנגד השכנים וכנגד המינהל, בה דרש את סילוק השכנים משטחו שנגרע בעקבות הטעות. בנוסף הוא דרש תשלום עבור דמי השימוש, החזר דמי השכירות שהפסיד מהיחידה שתוכננה ואף פיצוי בגין עגמת נפש.
לטענתו, בהתנגדותם בפני הוועדה, העלו הנתבעים טענות סרק נגד היתר הבנייה, בזמן שכבר ידעו על הטעות.
נגד המינהל טען התובע כי העיכוב בתיקון התשריט – שנכון להיום עדיין לא תוקן – הגדיל משמעותית את נזקיו ומנע ממנו לבנות בשטח ולהשכיר הנכס.
מנגד, השכנים-הנתבעים התעקשו כי טעות המנהל לא הוכחה, ולכן מאחר שהשטח הוחכר גם להם, לא מדובר בפלישה.
המינהל מצדו טען כי ברגע שנודע לו על הטעות, עשה כל מאמץ לתקנה והפנה אצבע מאשימה לשכנים, שבשל התנגדותם נגרם נזק לתובע.
הטאבו מחייב
השופטת דורית פיינשטיין התפלאה כיצד ייתכן שלאורך כל הסכסוך טענו הנתבעים ששטח המריבה שייך להם, בעוד שבטאבו (מרשם המקרקעין) כתוב מפורשות שהשטח שייך לתובע.
בהתאם לרישום, היא קבעה כי הנתבעים היו צריכים לפנות את שטח המריבה עוד בשנת 2006 (כאשר התגלתה הטעות), ולא להגיש ערר לוועדה, "כאשר ברור כי הערר מבוסס על פער בין שתי המפות ואף ברור מהי המפה בעלת תוקף חוקי מחייב".
כמו כן, השופטת קבעה כי המינהל אכן התרשל כשהשתהה בבקשת תיקון התב"ע והגישהּ רק ב-2015, אף כי ידע שהתובע כבר קיבל היתר ומעוניין לבנות בשטח.
לפיכך הגיע השופטת למסקנה כי גם המינהל וגם השכנים היו שותפים לעיכוב בבנייה.
השופטת הורתה לשכנים לשלם לתובע דמי שימוש ראויים מ-2006 עד מועד התביעה בסך של 36,450 שקל , ולפנות את השטח שבמחלוקת.
בנוסף, השופטת חייבה את כלל הנתבעים בפיצוי בסך של 63,750 שקל עבור הפסד שכר דירה וכן עוגמת נפש .
בנוגע לחלוקת הפיצוי, השופטת ציינה כי "ההתעקשות של הנתבעים להמשיך ולמנוע מן התובע לבנות במקום, שעה שהם יכולים לתבוע את המינהל על הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהטעות, היא תמוהה ביותר", ומשכך חייבה את השכנים ב-80% מהאחריות ואילו המינהל רק ב-20%.
יש לציין כי המינהל חויב רק ברכיב הפסד שכר דירה ועוגמת נפש, אך לא בפיצויים עבור דמי השימוש.
השכנים אף חויבו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 שקל, ואילו המינהל חויב בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 שקל.
- ב"כ הצדדים לא צויינו בפסק דין
* עורך הדין עיסאם סבאח ממשרד עו"ד הרשקו-סבאח עוסק בדיני מקרקעין
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין