זוג שוכרים מטבריה טען שסיכם עם בעל הדירה על רכישתה, ואף שילם לו מקדמה. השניים לא יקבלו את הדירה שכן השופט לא שוכנע כי בין הצדדים התגבש הסכם מחייב בכתב או בעל-פה.
בית המשפט המחוזי בנצרת דחה את תביעתו של בני זוג שוכרי דירה מטבריה, במסגרתה טענו שסיכמו עם בעל הדירה על רכישתה, לפני שזה הלך לעולמו. בתום ניתוח העדויות והמסמכים, השופט יונתן אברהם קבע כי בין הצדדים לא התגבש חוזה מכר מחייב.
התובעים התגוררו בדירה מאז 2007, בחוזי שכירות שהוארכו משנה לשנה. לגרסתם, עם חידוש חוזה השכירות של 2013 לשנה נוספת, אמר המנוח ש"השנה הוא רוצה למכור", והגיע עם התובע להסכם בדבר מכירת הדירה.
בנובמבר 2013 המנוח נפטר. לטענת התובע, בתום השבעה הודיעה לו על כך אחותו של המנוח. התובע, שלא הכיר אותה, אמר לה שהוא בתהליך קניית הדירה ואף שילם למנוח מקדמה. על כך לטענתו השיבה לו "אין לך מה לדאוג..."
בבית המשפט התובעים טענו שבינם לבין המנוח נחתם חוזה מחייב. לטענתם, בהסכם השכירות האחרון הוספה הערה בכתב בדבר תשלום המקדמה "130,000 ₪ מזומן על חשבון קניית הבית". לגרסתם, הם התכוונו להעלות את כל הנתונים על הכתב בתום תקופת השכירות האחרונה.
לחלופין הם טענו, בין היתר, כי בפגישה שהתקיימה ב-2015 בינם לבין אחותו של המנוח ובעלה, סוכם על רכישת הדירה בעל-פה.
תביעתם הוגשה נגד אחות המנוח – הזוכה בדירה על פי צוואתו, ונגד בני משפחה נוספים שלו.
הנתבעים טענו בין השאר כי מדובר בתביעה שמרביתה שקרית, המהווה ניסיון להטעות את בית המשפט תוך מצג שווא ביחס למכירת הנכס.
נהוג לחתום בצד התוספת
לאחר שניתח את השתשלות האירועים, השופט אברהם הגיע למסקנה שחוזה השכירות לא מהווה הסכם מכר, שכן לא התקיימו בו התנאים של "גמירות דעת" (כוונה רצינית) ו"מסוימות" (מלוא הפרטים הנדרשים לביצוע עסקה).
בין היתר, השופט הזכיר כי כותרת המסמך היא "חוזה על שכירות", וגם גוף החוזה עסק רק בתנאי השכירות.
בנוגע למשפט שנכתב בכתב יד על חוזה השכירות בדבר תשלום מקדמה, השופט לא שוכנע שהוא נכתב במעמד חתימת ההסכם, בין היתר משום שהתובע הודה שהוא זה שכתב אותו ולא המנוח, והצדדים אף לא חתמו בצד התוספת. "מניסיוני השיפוטי, בצדה של כל תוספת או שינוי בהסכם מצויה בדרך כלל, חתימתם של הצדדים להסכם," כתב.
השופט הוסיף כי "מקום שבו אף לשיטתו שלו של התובע התכוונו הצדדים לערוך בעתיד הסכם מכר מחייב, הרי שיש קושי של ממש לקבל את טענת התובע כי הצדדים התכוונו לראות בחוזה השכירות כהסכם מכר מחייב".
כמו כן, השופט התחשב בכך שהתנהגות המנוח לאחר החתימה על חוזה השכירות מלמדת שלא ראה בו הסכם מכר, שהרי בצוואתו, שנחתמה 7 חודשים מאוחר יותר, הוריש את הדירה לאחותו.
על כך הוסיף השופט כי בחוזה לא נכתבו פרטים נדרשים בהסכם מכר, כמו מחיר הנכס ומועד מסירתו.
לאחר שעיין בתמלילי הפגישה מ-2015, השופט קיבל את טענת הנתבעים שלפיה הצדדים שוחחו באופן כללי על האפשרות שהתובעים ירכשו את הדירה, אך הנתבעים מעולם לא גמרו בדעתם למכור את הדירה.
לגבי המקדמה ששולמה לטענת התובעים, השופט הבהיר – מבלי להכריע – כי באפשרותם למצות את זכויותיהם באמצעות הגשת תביעה מתאימה.
התובעים חויבו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 שקל.
- ב"כ התובעים: עו"ד שגב ניסים
- ב"כ הנתבעים: עו"ד גרי ספייסר
עו"ד ליאור הינקוס
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין