בחור שרכש דירה בקריית שמונה תמורת 1.1 מיליון שקל מחכה להיכנס אליה משנת 2015, אך המוכרת מסרבת להתפנות. ביהמ"ש הורה לה להתפנות וחייב אותה בכ-150 אלף שקל פיצויים.
את תביעת הפינוי הגיש הרוכש חצי שנה אחרי מועד המסירה שנקבע בהסכם המכר (אפריל 2015), בבימ"ש השלום בצפת, במסגרתה אף תבע פיצוי של 250 אלף שקל.
הרוכש טען כי שילם למוכרת את כל התשלומים שהתחייב בהם למעט התשלום האחרון, שהותנה בקבלת המפתחות לדירה.
בכתב ההגנה העלתה המוכרת שלל טענות בניסיון להוכיח שהיא זכאית להישאר בדירה. בין היתר, היא טענה כי הסכם המכר מבוטל משום שנחתם תחת עושק וכפייה ועקב הפרה יסודית של ההסכם מצד התובע, שלטענתה לא העביר לה את התשלומים בדרכים שסוכמו בחוזה.
לגבי העושק, היא טענה כי עורך הדין – שייצג גם אותה וגם את הרוכש – עשה עמו יד אחת, והשניים כפו עליה למכור בניגוד לרצונה, בידיעה שהיא נמצאת במצוקה כלכלית קשה.
לטענתה, באותה תקופה היו לה חובות בסך של כמיליון שקל, בין היתר לשוק האפור, ועורך הדין, שהיה אחד הנושים שלה, לחץ עליה למכור כדי לקבל את כספו.
פשוט התחרטה
אולם השופטת רבקה איזנברג השופטת הבהירה כי לא די במצב כלכלי קשה כדי להוכיח כפייה או עושק. על הנתבעת היה להוכיח שהופעל עליה לחץ פסול, וכי לא הייתה לה אפשרות חלופית מלבד מכירת הדירה – ובכך היא לא הצליחה.
באופן כללי, אצל השופטת התגבשה דעה מאד שלילית על הנתבעת, עליה היא כתבה כי טענותיה "נגועות בחוסר תום לב ובהתנהלות בלתי ראויה". זאת, על רקע ראיות שהעלו כי הנתבעת יזמה את עסקת המכר והביאה את עורך הדין, חתמה על כל המסמכים הדרושים ולקחה לכיסה את רוב התמורה, כולל סכום במזומן שהועבר לה "מתחת לשולחן".
השופטת השתכנעה כי הנתבעת מכרה את הדירה מרצונה החופשי כדי להתמודד עם חובותיה, אולם התחרטה בדיעבד, ולכן כעת היא מנסה להתחמק מהתחייבותה ולהפוך את התובע לעוד נושה (בידיעה שלא תוכל להחזיר לו את הכסף).
בהקשר זה השופטת ציינה כי הסכם המכר העניק לנתבעת זכות ביטול כמעט עד לרגע האחרון, וקשה להבין מדוע לא ניצלה אותה, לנוכח טענותיה הקשות.
השופטת הוסיפה ודחתה את הטענות שהועלו כנגד עורך הדין, היות שהתרשמה כי הוא דווקא התאמץ ככל יכולתו על מנת לעזור לתובעת במצוקתה.
לגבי הטענה בדבר הפרת ההסכם, השופטת קבעה כי גם אם התובע לא העביר לנתבעת את הכסף בדיוק באופן שעליו סוכם, אין ספק שהכסף הגיע לידיה, ולא ניתן לראות בהתנהלותו הפרה יסודית המצדיקה ביטול הסכם. בסיכומו של דבר, השופטת קבעה כי הנתבעת היא שהפרה את ההסכם בכך שלא פינתה את הדירה.
באשר לסכום הפיצוי שמגיע לתובע, השופטת הבהירה כי אי אפשר לדרוש גם פיצוי מוסכם כללי וגם פיצוי על כל יום איחור, ובחרה לפסוק לתובע את הפיצוי היומי.
בסיכומו של עניין, נפסק כי הנתבעת צריכה לפצות את התובע על 532 ימים שנשארה בדירה מעבר למועד המוסכם בנוסף להחזר החובות ששילם במקומה. בסך הכל מדובר בכ-140 אלף שקל שיקוזזו מיתרת התמורה, ובתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של 22,000 שקל.
באופן חריג, השופטת חייבה את הנתבעת להמשיך לשלם לתובע את הפיצוי היומי אם לא תתפנה אחרי שהתובע יפקיד את התשלום האחרון.
עו"ד ענת לביא
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין