אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> מגזין >> תחום >> תקצירי פסיקה - רשלנות רפואית, מהדורה 2

תקצירי פסיקה - רשלנות רפואית, מהדורה 2

מאת: יונתן דייויס, עו"ד | תאריך פרסום : 31/10/2002 12:00:00 | גרסת הדפסה

www.med-law.co.il

ע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ' מוטי סולן, פד" נה(4) 898:

סוגיות: נטל ההוכחה במסגרת "הדבר מעיד על עצמו", רשלנות רישומית, הסכמה מדעת.

שאלות:

האם מועבר נטל השכנוע אל כתפי הנתבעים בתחולת תנאי הכלל "הדבר מעיד על עצמו" ? מהי נקודת הזמן בה נבחנת התקימות התנאי השלישי של הכלל?

עובדות:

התובע נכנס לבית החולים לניאדו לשם ניתוח אלקטיבי לתיקון בקע מפשעתי. למחרת הניתוח שוחרר עם המלצה למנוחה וביקורת כעבור שבוע. למחרת השחרור סבל התובע מחום וכאבים באזור הניתוח. הוא פנה לחדר מיון שם נתגלתה המטומה תת עורית באזור הניתוח ושק האשכים. למרות טיפול אנטיביוטי המשיך לסבול כאבים בימים הבאים והאשך השמאלי הלך והתנפח. כתוצאה מן הניתוח נפגע האשך השמאלי, פגיעה שהביאה לידי אובדן פוריות, שכן בשל מחלת חזרת שבה חלה סולן בבחרותו נפגעה פוריותו של האשך הימני.

בימ"ש קמא דחה את תחולת הכלל הדבר מעיד על עצמו בשל מסקנתו כי לא נוצר עודף הסתברות לטובת הגירסה כי הייתה רשלנות מצד הרופא המנתח. בנוגע לרישום הרפואי קבע כי המנתח נהג בהתאם לפרקטיקה המקובלת. לפיכך נשאר נטל ההוכחה על שכמו של התובע. לאור חוות הדעת המנוגדות של המומחים קבע בימ"ש קמא כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה לקיום רשלנות.  בסוגיית העדר ההסכמה מדעת נקבע כי המנתח לא הסביר לסולן, עובר לניתוח, את הסיכונים הכרוכים בניתוח, והסתפק בהחתמתו על "טופס הסכמה" כללי.

בית המשפט העמיד את נכותו המצטברת של סולן על 37% (נכות אורולוגית בשיעור 30% ונכות נפשית בשיעור של 10%) ופסק לו פיצויים בסך כולל של 180,000 ש"ח, (60,000 ש"ח- "כאב וסבל"; 108,000 ש"ח- אבדן השתכרות בעבר ובעתיד; 40,000 ש"ח -לתרופות וטיפולים. בית המשפט הפחית 28,000 ש"ח בשל "טיבה של האחריות בנזיקין" הקשורה לסיבתיות ההיפותטית בשאלת הסכמת התובע לניתוח אילו ידע על הסיכונים. הערעור והערעור שכנגד הוגשו על קביעת האחריות ועל סכום הפצויים.

פסק דין – כב' הש' שטרסברג, טירקל, אנגלרד:

אנגלרד-

התנאי השלישי להחלת הכלל "הדבר מעיד על עצמו" הדורש עודף הסתברות לטובת גרסת הרשלנות, אינו נבחן על רקע מכלול הראיות, כפי שהן עומדות לנגד עיני בית המשפט בסיום כל העדויות, אלא השלב המכריע לבחינת קיומו הוא בסיום פרשת התביעה. יש לזכור כי הלכה היא שהכלל "הדבר מעיד על עצמו" מעביר את נטל השכנוע מן התובע אל הנתבע, ולא רק את נטל הבאת הראיות. לפי חוות דעתו ועדותו של מומחה התובע, אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהרופא המנתח לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה, ולכן יש תחולה לכלל "הדבר מעיד על עצמו" ונטל ההוכחה עובר לנתבעים. משכך, הבחינה האם אלה הרימו נטל זה נעשית על פי מכלול הראיות בתיק. מעיון בחוות הדעת ובעדויות המומחים מטעם הנתבעים ומטעם בית המשפט עולה כי אין בהן תשתית ראייתית המספקת לקביעת מימצא פוזיטיבי השולל את קיומה של רשלנות מצד הנתבעים. המומחים גם לא יכלו לקבוע מדו"ח הניתוח מה התרחש בניתוח ומה גרם לנזק ולכן חזקת ההתרשלות לא נסתרה.

מכוח הכלל "הדבר מעיד על עצמו", יש לחייב את הנתבעים בעילה של רשלנות במהלך ביצוע הניתוח, אין צורך להידרש לטענה בדבר רישום רפואי לקוי. כן אין צורך להיזקק לשאלה של היעדר "הסכמה מדעת", שאלה המעוררת בנסיבות המקרה הנדון קשיים אחדים. כתוצאה מכך, אין גם צידוק להפחית שלושה-עשר אחוז מסכום הפיצויים בשל הסיבתיות ההיפותטית, עניין שלגביו חלוקות הדעות בבימ"ש העליון (עלי דאקה נ' כרמל).

אין מקום להתערב בסכום הפיצויים שקבע בימ"ש קמא.

הש ' שטרסברג-כהן וטירקל -

מצטרפים לתוצאה אליה הגיע הש' אנגלרד לגבי תחולת הכלל "הדבר מעיד על עצמו" ואי הרמת הנטל ע"י הנתבעים, וכן כי זכאי המשיב למלוא הפיצויים שנקבעו לו, ללא ניכוי כלשהו, באשר אין צורך להידרש לעילת העדר הסכמה מדעת לניתוח.

יחד עם זאת, באשר לנקודת הזמן בה יש לבדוק אם נתקיים התנאי השלישי לכלל "הדבר מעיד על עצמו". דעתם כי יש לבדוק את קיום התנאי על רקע מכלול הראיות שהובאו במשפט, לרבות ראיות הנתבע (פס"ד נוימן, פס"ד עמר). 


ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק:

סוגיות: הדבר מדבר בעדו, נזק ראייתי, רשלנות רישומית, אי העדת הרופא המטפל, נטל השכנוע ונטל הראיה, הסכמה מדעת

שאלות:

האם התרשלו המשיבים בעת שביצעו את פריקת המפרק, והאם התרשלות זו הביאה לפגיעה בעצב ?

מהו מתחם הנטל המועבר ומהו מהות אותו נטל מועבר?

עובדות:

במהלך ניתוח להחלפת מפרק הירך במפרק מלאכותי,  נפגע העצב הסכיאטי ברגלה של המערערת והוסב לה נזק בלתי הפיך ונכות המתבטאת בצניחת כף הרגל - "Drop Foot" .

בית המשפט קמא דחה את תביעתה בגין עוולות של רשלנות ותקיפה. לעניין טענת הרשלנות, מצא בית המשפט כי חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם המערערת, פרופ' פוגרונד, בדבר האמצעים שניתן וראוי היה לנקוט בהם, על מנת למנוע את הנזק, אינה מועילה לה, בשל שהתבססה על סברה שגויה באשר לשיטה שנבחרה לביצוע הניתוח. בית המשפט דחה גם את הגרסה המאוחרת, שהעלתה המערערת במשפט, ולפיה חוסר זהירות בביצוע בדיקת יציבות המפרק, במהלך הניתוח, גרם לפריקת התותב המלאכותי, שהושתל ברגלה, ובשל כך לפגיעה בעצב. בית המשפט סבר כי המערערת לא הראתה כי האירוע שגרם לנזק מתיישב יותר עם מסקנה של חוסר זהירות סבירה מצד המשיבים מאשר עם המסקנה כי ננקטה רמת זהירות סבירה בביצוע הניתוח, ומשכך, דחה גם את תחולת הכלל הדבר מעיד על עצמו.

טענת התקיפה על יסוד העדר הסכמה מדעת נדחתה אף היא. בית המשפט המחוזי מצא, כי המשיבים יצאו ידי חובתם למסור למערערת את המידע שהיה חיוני לקבלת הסכמתה לביצוע הניתוח, משהודיעו לה על דבר הסיכונים העיקריים והאופייניים הנלווים לניתוח. בית המשפט קבע עוד, כי המערערת לא הוכיחה את דבר קיומו של קשר סיבתי בין אי מסירת המידע אודות הסיכון האמור, לבין ההסכמה להינתח.

פסק דין – כב' הש' ריבלין, שטרסברג וטירקל:

ריבלין-

בהעדר רישום על פריקת המפרק במהלך בדיקת היציות לא ניתן ללמוד על עוצמת הפריקה ועל נסיבות התרחשותה, וממילא לא היתה יכולה המערערת להביא ראיות להוכחת טענותיה בנושא זה. חסר זה  יש בו כדי ללמד על "נזק ראייתי" שנגרם למערערת, ויש בו גם כדי להקים תחולה לכלל "הדבר מדבר בעדו" ולהעביר את נטל השכנוע  למשיבים.

ככלל, הימנעות צד מהבאת ראיה, או מהעדת עד, כמוה כראיה נסיבתית, העשויה להקים, לחובתו של אותו צד, חזקה עובדתית כי אילו הובאה אותה ראיה, היה בה כדי לפגוע בגרסתו (ראו י' קדמי על הראיות (חלק ג, תשנ"ט) 1391). לא כך הדבר, מקום שהנסיבות מלמדות כי ההימנעות מהבאת אותה ראיה אינה מעידה על רצון להתחמק מגילוי עובדה המזיקה לעניינו של אותו צד. בענייננו, הימנעות המשיבים מהעדת הרופא המנתח, אף שאינה מקימה חזקה עובדתית, יש בה כדי להרחיב את החסר הראייתי שנוצר כבר כתוצאה מהעדר רישום על דבר הפריקה בגיליונות הרפואיים.

אם החסר הראייתי שולל מן התובע את האפשרות להוכיח את יסודות העוולה כולם, אזי עשוי חסר זה להעביר לנתבע את "מלוא מתחם הנטל". ואילו כאשר הפגם ברישום ממוקד בעניין בודד, יהיה מקום להעביר את הנטל אך לאותו עניין נקודתי. ובמילים אחרות - על פי התפרסותו של החסר הראייתי נגזר "היקפו" של הנטל המועבר. באשר למהות הנטל- הרי שבהעדר רישומים רפואיים מועבר נטל השכנוע אל הנתבע ועליו להרימו עפ"י מבחן עודף ההסתברות. הגיונו של הכלל "הדבר מדבר בעדו"  הוא כי לנתבע יותר יכולת, מאשר לתובע לדעת "מה היו הנסיבות שנגרמו למקרה שהביא את הנזק" (סעיף 41 לפקודה); גם במקרה האחר - גרימת חסר ראייתי ברשלנות - היה לנתבע יתרון מבחינת הנגישות לחומר הראיות שהיה אמור להיות בשליטתו במועדים הרלוונטיים. אם חרף היתרון הזה לא הצליח להטות את הכף לטובתו - תוטל עליו אחריות.

בענייננו, מועבר נטל השכנוע, בשל היעדר הרישומים הרפואיים, הן ביחס לשאלת קיומה של התרשלות, והן ביחס לשאלת קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. לפיכך, "כמות" הנטל המועבר מסיבה זו, חופפת לכמות הנטל המועבר מכוח הכלל. הגם שבמקרה דנן מתקיימים גם שלושת התנאים המחילים את הכלל, וגם מטעם זה מועבר נטל השכנוע. נטל זה לא הורם והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך דיון בשאלת גובה הנזק.

הש ' שטרסברג-כהן וטירקל -

מצטרפים לתוצאה אליה הגיע הש' ריבלין.


ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בי"ח לניאדו, נה(3) 117:

סוגיות: הדבר מדבר בעדו, רשלנות רישומית, נזק ראייתי, הסכמה מדעת, דו"ח ועדת חקירה,

שאלות:

האם דו"ח ועדת בדיקה של משרד הבריאות קביל כראיה ?

האם עבר נטל השכנוע אל כתפי הנתבעים בשל התקיימותו של הכלל "הדבר מעיד על עצמו" או מחמת העדר הרשומות הרפואיות?

אם נטל השכנוע הוא על התובעים, האם הוכחה רשלנות על ידם, ואם הנטל הוא על הנתבעים, האם הוכיחו העדר רשלנות מצדם ?

עובדות:

המנוחה עברה ניתוח חירום בעקבות חסימת מעיים, שנבעה מגידול סרטני שסיכן את חייה. הניתוח הסתבך בשלב ההרדמה. במהלך ניסיונות פעולת החדרה של צינור הנשמה אל תוך הקנה ודרך פתח בצוואר, הדרדר מצבה. בוצעה במנוחה החייאה, ונעשה חתך בקנה הנשימה דרכו הוחדר לבסוף צינור ההנשמה, אלא שהיה זה מאוחר מדי ונגרם למנוחה נזק חמור ובלתי הפיך. המנוחה לא התעוררה מההרדמה ולא שבה להכרתה. היא נפטרה כעבור כ-16 חודשים. בעקבות האירוע מונתה ועדה של משרד הבריאות לבדיקת האירוע , אשר לאחר עיון בתיק הרפואי של המנוחה, שמיעת הרופאים המעורבים, קבעה כי "התנהגות הצוות הכירורגי והרופא המרדים נראים סבירים בנסיבות שהיו קיימות אז".

יודגש, כי המסמכים הרפואיים הרלבנטיים- ושהיו בפני הועדה - אבדו במהלך השנים .

ילדי המנוחה, שהיו קטינים ויתומים מאב במות אמם, הגישו תביעת נזיקין נגד הנתבעים בעילה של רשלנות רפואית ובעילה של תקיפה ורשלנות עקב אי קבלת הסכמת המנוחה לניתוח. בית המשפט קמא דחה את הטענה לפיה עבר הנטל בשל העדר החומר הרפואי. בימ"ש קמא קיבל את דו"ח ועדת חקירה שמינה מנכ"ל משרד הבריאות כתחליף לחוות דעת מומחה וכחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה ועל סמך הדו"ח ועדות יו"ר הועדה ועדות שני רופאים שהשתתפו בניתוח דחה את התביעה.

פסק הדין – כב' הש' שטרסברג, אור, פרוקצ'יה:

שטרסברג-כהן-

דו"ח הועדה נמצא קביל כראיה, בהתקיים שלוש התנאים שנקבעו בהלכת סילורמן, שהורחבה בהלכת ואתורי גם לגבי בי"ח פרטי: הדברים נמסרו מפיו של מי שהוסמך או הורשה בשעתו על-ידי בעל הדין לחקור את הנושא; נערכה חקירה בהתאם להרשאה; הדברים נמסרו לרשות הממנה, שהוא בעל הדין, או לגורם רשמי אחר.

בענייננו מתקיימים תנאי הכלל "הדבר מעיד על עצמו" ומכוחו עובר נטל השכנוע אל כתפי הנתבעים. אלא, שאין אנו זקוקים לו במקרה שלפנינו, שכן גם אם אין מתקיימים תנאיו, עובר נטל השכנוע אל הנתבעים בשל העדרם של הרישומים הרפואיים.

להעדר רישומים רפואיים - הן בשל רישום לקוי והן בשל אי שמירה עליהם - יכול ותהיינה שתי השלכות: האחת, הקמת עילת תביעה עצמאית ברשלנות בשל "נזק ראייתי" כלפי הרופאים והמוסדות שהיו חייבים בעריכה ושמירה על הרישומים הרפואיים וכשלו בכך, כאשר עילה כזו, כשלעצמה, מקנה זכות לפיצויים לחולה הניזוק והשניה, במישור הראייתי, העברת נטל השכנוע מן התובע אל הנתבע. במקרה דנן לא אדרש לסוגיה הבעייתית של הקמת עילה עצמאית ברשלנות כתוצאה מאי עריכת רישומים רפואיים או אי שמירה עליהם, הן מן הטעם שטענה זו לא הועלתה בצורה ראויה ומספקת על-ידי התובעים והן מן הטעם שדי לקבוע כי מחמת העדר רישומים כאמור, עבר נטל השכנוע אל כתפי הנתבעים

ככלל, כאשר המסמכים והרישומים הרפואיים מזמן אמת כלל לא היו קיימים מלכתחילה, או לא נערכו בצורה תקינה, או אבדו או נעלמו או הושמדו בכוונה או עקב רשלנות המוסד הרפואי או הרופא שהחזיק בהם. במצב דברים זה, יש להעביר את נטל השכנוע אל כתפי הנתבע, כעניין של מדיניות משפטית ראויה

במקרה דנן, פנה ב"כ התובעים בכתב, כחודש לאחר המועד בו בוצע הניתוח, אל ביה"ח בדרישה להעביר לידיו בדחיפות את דו"ח אשפוז החולה והטיפול שנעשה בה, ולא נענה.

בית החולים ורופאיו ידעו כי התובעים מעלים נגדם טענות בקשר לטיפול במנוחה והבינו, או צריכים היו להבין את החשיבות שבשמירת התיק הרפואי של המנוחה על כל מסמכיו. אף על-פי כן, לא נשמר התיק הרפואי. בנסיבות אלה, יש בהעדר הרישומים הרפואיים כדי להעביר את נטל השכנוע אל הנתבעים , ואלא לא הרימו את הנטל ולא הצליחו לשלול קיומה של רשלנות מצדם בטיפולם הרפואי במנוחה.

נוטה לחשוב שראוי לקבוע - כעניין של מדיניות - שבהעדרם של רישומים רפואיים, מכל סיבה שהיא, יעבור נטל השכנוע לרופאים.

(הש' אור ופרוקצ'יה מצטרפים, למעט להערה האחרונה)


רע"א 7953/99 פילבר נ' שערי צדק, פ"ד נד(2) 529:

סוגיות: נזק ראייתי

שאלות:

1.  האם יש לקבל תצהיר עדות ראשית שהמצהיר לא יוכל להיחקר עליו ?

2.  האם "דוקטרינת הנזק הראייתי" ניתנת ליישום בנסיבות המקרה?

עובדות:

המדובר בתביעת קטינים ואמם המנוחה התובעים את ביה"ח בגין רשלנות בלידתם.

האם המנוחה עשתה את עדותה הראשית בבית המשפט בתצהיר, אולם קודם שהספיקה להיחקר על תצהירה היא מצאה את מותה בתאונת דרכים. תביעת התלויים לפי חוק הפלת"ד כוללת בין היתר גם "נזק ראייתי" בשל מות המנוחה ובשל החשש שתצהיר עדותה הראשית לא ישמש כראיה בתביעת הרשלנות שהגישו כנגד בית החולים, או בשל שיגרע ממשקלו באין חקירה נגדית של המצהיר.  בית המשפט המחוזי איחד את הדיון בשתי התובענות.עוד קבע כי לא נתקיים במקרה זה חריג מוכר לכלל הפוסל עדות מפי השמועה, ומשהמנוחה לא נחקרה על תצהירה, אין התצהיר קביל כראיה. 

כנגד החלטה זו עותרים המבקשים ליתן להם רשות ערעור.

פסק הדין – כב' הש' ריבלין:

אין לקבל, את התצהיר שעשתה המנוחה טרם מותה, כראיה בתובענה שהוגשה כנגד בית החולים. השלב בו שוגר התצהיר לבית המשפט בתביעה הראשונה היה שלב טרומי. המצאת התצהיר, לפי הוראת בית המשפט, כשלעצמה, אינה הופכת אותו לחלק מן הראיות.

משלא עמד עושה המצהיר לחקירה נגדית ולא העיד בחקירה ראשית אין התצהיר יוצא מגדר עדות מפי השמועה ככל שהוא מובא להוכחת אמיתותו ואין הוא קביל לפיכך, אלא אם עונה הוא על אחד מן החריגים המוכרים לכלל הפוסל עדות מפי השמועה

אלא שדין הערעור להתקבל מטעם אחר. בית המשפט בהחלטתו לא נתן דעתו לשאלה אם ראוי לקבל את התצהיר שעשתה המנוחה כראיה בתביעה השניה, המכוונת נגד מבטחת השימוש ברכב. עילת התביעה שם סומכת, בין השאר, על טענה בדבר קיומו של נזק ראייתי שנגרם למבקשים, בשל שסוכלה האפשרות שאמם המנוחה תתייצב לעדות בתובענה המתבררת כנגד ביה"ח. על פי דוקטרינת הנזק הראייתי, שהמבקשים אוחזים בה, מוטלת על הנתבע אחריות כלפי התובע אם מעשיו שבאו בעוולה שללו מן התובע את היכולת, או את הסיכוי, להוכיח את יסודות עילת התביעה שהפנה כלפי מי שגרם את נזקו הישיר

למותר לציין כי אם אין התצהיר קביל כראיה בתביעה הראשונה, לצורך הוכחת הנזק הישיר, הנתבע על ידי המבקשים, הרי שלא יובא במסגרת התביעה השניה, כראיה לנכונות תוכנו ולצורך הוכחת התביעה הראשונה. הוא עשוי לשמש כראיה, אם בכלל, לעניין השאלה מה היה בפי המנוחה אילו העידה במשפט ומהו הנזק שנגרם למבקשים משנמנע ממנה להעיד. לצורך זה, ראוי היה להתיר את הצגת התצהיר כראיה - בתביעה השניה.


פסקי הדין שאוזכרו במאמר:

ע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ' מוטי סולן

ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק

ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בי"ח לניאדו

רע"א 7953/99 פילבר נ' שערי צדק


* עו"ד יונתן דייויס מתמחה במשפט הרפואי, מחבר הספר "דין ופסיקה במשפט הרפואי" ועורך תחום הרשלנות הרפואית באתר המשפט הישראלי "פסקדין" www.PsakDin.co.il.

** כל המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 


תגובות

הוסף תגובה
אין תגובות
שירותים משפטיים





חיפוש עורך דין לפי עיר :
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות











כתבות נוספות

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ