פסק דין של בית המשפט העליון קבע כי לא די לקרוא לצוואה 'הדדית'. מה שחשוב הוא התוכן, ונדרשת הסתמכות אמיתית של בני הזוג זה על זו כדי ליהנות מהגנות החוק
צוואה הדדית היא מסמך משפטי שבו שני בני זוג מצווים את רכושם זה לזה, תוך הסתמכות הדדית האחד על השני. המושג "הסתמכות הדדית" פירושו שכל אחד מבני הזוג החותם על צוואתו סומך על כך שגם בן זוגו יעמוד בהתחייבותו. למעשה, זהו "חוזה" בין בני הזוג בנוגע לרכושם.
החוק מכיר בצורך להגן על ההסתמכות הזו וקבע כלל ברור: מי שרוצה לבטל צוואה הדדית לאחר מות בן זוגו חייב להסתלק מהעיזבון שירש ממנו (או במילים פשוטות להשיב את מה שקיבל מבן הזוג). כך נמנע מצב בלתי הוגן שבו אדם נהנה מצוואת בן זוגו, ובמקביל פוגע בציפיות של בן הזוג. זוהי ההגנה המשפטית על מי שבטח והסתמך על בן זוגו.
העמדה המקובלת בקרב הציבור, ולא מעט משפטנים, פשוטה: כל צוואה שנושאת כותרת "צוואה הדדית" זוכה להגנה המשפטית הזו. אולם, מפסק דין של בית המשפט העליון אנו למדים שלא תמיד הדברים פשוטים כפי שהם נראים. הכותרת לא מכריעה - התוכן הוא שקובע.
באותו מקרה דובר על בני זוג ללא ילדים שערכו בשנת 2010 צוואות תחת הכותרת "צוואה הדדית". שניהם הורישו את רכושם זה לזו, ופירטו כי במידה ובן הזוג לא יהיה בחיים בזמן הפטירה, העזבון יחולק שווה בשווה בין שתי יורשות מהמשפחות המורחבת של כל אחד מהם - בת משפחת הבעל והאחיינית של האישה.
אלא שבצוואות נכללו גם סעיפים נוספים שהתבררו כקריטיים: בסעיף אחד נכתב כי בן הזוג הנותר בחיים "יהיה רשאי לנהוג בעזבוני ככל העולה על רוחו לפי שיקול דעתו וראות עיניו, וכל עוד הוא בחיים איש זולתו לא יקבל דבר או חצי דבר מעזבוני". בסעיף נוסף נקבע כי "בכל עת וזמן הנני רשאי לשנות כל דבר בצוואה זו, אם להוסיף עליה ואם לגרוע ממנה ככל שאחפוץ, או לבטלה כליל".
הבעל נפטר ב-2012 והאישה ירשה את כל עזבונו כפי שנקבע בצוואה. כשנה לאחר מכן היא החליטה לערוך צוואה חדשה, שבה הורישה את דירת המגורים המשותפת שלה ושל בעלה המנוח לאחייניתה בלבד, ורק את שאר הרכוש בחלקים שווים לשתי היורשות. החלטה זו של האישה יצרה את המחלוקת.
בת משפחת הבעל טענה כי הצוואות המקוריות היו הדדיות, ולפיכך אלמנתו לא הייתה רשאית לשנות את צוואתה מבלי להסתלק מהעיזבון שירשה ממנו. לטענתה, האישה "אכלה את העוגה והשאירה אותה שלמה" - נהנתה מכל העזבון של הבעל אך שינתה את הצוואה שלה בניגוד למה שהוא ציפה.
שלוש ערכאות דנו במחלוקת. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי למרות הכותרת המנוחים התכוונו מלכתחילה לתת חופש מלא לבן הזוג שיישאר בחיים. בית המשפט המחוזי פסק כי הצוואות כלל לא היו הדדיות מאחר שאין בהן הסתמכות אמיתית.
השופט נעם סולברג מבית המשפט העליון קבע כי הנקודה המכרעת היא שהסעיפים שנכתבו בצוואות יצרו למעשה אפשרות של שינוי חופשי ובלתי מוגבל, דבר ששולל את עצם מהות ההסתמכות ההדדית. כאשר אין הסתמכות אמיתית, אין הצדקה להחיל את ההגבלות שחוק הירושה מטיל על ביטול צוואות הדדיות.
סולברג הבהיר כי צוואות הדדיות אינן עניין של צורה אלא של תוכן ומהות. לא מספיק שזוגות יכתבו צוואות דומות ויכתירו אותן בשם "צוואה הדדית" - חייבת להיות הסתמכות ממשית וכנה בין הצדדים. כאשר הצוואה כוללת הוראות המאפשרות שינוי או ביטול ללא כל הגבלה, היא מאבדת את האופי ההדדי שלה והופכת למה שהשופט מכנה "צוואה משותפת ותו לא" - כלומר שתי צוואות נפרדות שאינן תלויות זו בזו.
המסקנה מפסק הדין היא שקיימת חשיבות עליונה לניסוח התוכן של צוואות הדדיות (ובכלל). אין לכלול בצוואה סעיפים המאפשרים לבן זוג לשנות את צוואתו "ככל שיחפוץ" או "בכל עת", וכל שכן לא לכלול הוראה המתירה ביטול מלא. יש לוודא שכל שינוי אפשרי מותנה בהודעה מוקדמת בכתב לבן הזוג האחר, או לחלופין – בהסתלקות מהעיזבון שירש ממנו. רק כך תובטח ההגנה האמיתית שהמחוקק ביקש ליצור עבור זוגות הסומכים זה על זה.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.