בע"מ 9353-01-25 פלונית נ' פלונית

1. בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 8.12.2024, בעמ"ש 66346-12-23 (סגן הנשיא ש' שוחט, והשופטים ע' רביד ו-נ' שילה), שעל פיו נדחה ערעור המבקשת על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו, מיום 11.10.2023, בת"ע 16387-04-18 (השופטת א' ז'יטניצקי-רקובר), שבגדרו ניתן תוקף לצוואתה המאוחרת של המנוחה.

רקע עובדתי ופסקי הדין הקודמים

2. המנוח א' נישא למנוחה י'; לשניים לא נולדו ילדים. ביום 4.3.2010 חתמו המנוח והמנוחה על צוואות זהות. בסעיף 2 לצוואות הורישו בני הזוג את עזבונם זה לזו (להלן: הצוואה המוקדמת). בסעיף 3 בכל אחת מהצוואות נקבע, כי "אם חו"ח" בן הזוג הרלבנטי "לא יהיה בחיים בעת פטירתי ורק במקרה זה", יחולק העזבון שווה בשווה בין המבקשת – בתה של בת דודתו של המנוח, לבין המשיבה, אחייניתה של המנוחה. ביום 11.6.2012 נפטר המנוח; המנוחה ירשה את עזבונו בהתאם לצוואתו. ביום 1.8.2012 ערכה המנוחה צוואה חדשה (להלן: הצוואה המאוחרת), שבה הורישה את דירת המגורים שלה למשיבה בלבד, ואילו את שאר עזבונה הורתה להוריש חציוֹ למבקשת, חציוֹ למשיבה. ביום 4.3.2017 נפטרה גם המנוחה, והמשיבה הגישה את צוואתה המאוחרת לקיום. המבקשת התנגדה לקיום הצוואה המאוחרת, והגישה לקיום את הצוואה המוקדמת. המבקשת טענה, כי הצוואות המוקדמות היו 'צוואות הדדיות' כמשמעותן בסעיף 8א לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה), ועל כן המנוחה לא היתה רשאית לשנות את צוואתה ללא הסתלקות מחלקה בעזבון המנוח, כמצוות סעיף 8א(ב)(2)(ב) לחוק הירושה; כך נולד ההליך דנן.

3. בית המשפט לענייני משפחה דחה את התנגדות המבקשת, ונתן צו לקיום הצוואה המאוחרת. נקבע, כי אף על פי שהצוואות המוקדמות היו 'צוואות הדדיות', המנוחים הדגישו – כל אחד בצוואתו – את כוונתם לאפשר לבן הזוג, לוּ יירש אותם אחרי מותם, להחליט בעצמו כיצד להוריש את הרכוש המשותף. בית המשפט פירש את סעיף 3 לצוואה כקובע הסדר ירושה חליפי להסדר שנקבע בסעיף 2 – 'יורש במקום יורש', ולא 'יורש אחר יורש'. על כן, פסק בית המשפט כי עמדה למנוחה הזכות לשנות את צוואתה, ללא צורך בהסתלקות מחלקו של המנוח בעזבון. לבסוף, דחה בית המשפט טענות מטענות שונות של המבקשת לגבי צלילות שיקול הדעת וחופש הבחירה של המנוחה, בשעה שערכה את הצוואה המאוחרת. פסק הדין לא הפיס את דעת המבקשת, וזו ערערה לבית המשפט המחוזי, שם חזרה, בעיקרו של דבר, על טענותיה מן ההליך המקורי. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, וקבע כי צוואותיהם המוקדמות של המנוחים "לא היו צוואות הדדיות, ולכן המנוחה יכולה הייתה לערוך צוואה אחרת סותרת". יחד עם זאת, נקבע כי גם לוּ מדובר היה בצוואות הדדיות, הרי שהוראות סעיף 8א(ב), הקובעות את התנאים לביטול צוואה הדדית, לא חלות על צוואת המנוחים, שכן סעיף 8א(ג) מציע אפשרות להתנות על קודמו: "הוראות סעיף קטן (ב) יחולו אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת". בצוואות המנוחים, קבע בית המשפט המחוזי, "קיימת הוראה מפורשת אחרת המאפשרת לכל אחד מבני הזוג לשנות או לבטל את צוואתו בכל עת". מִשכך, נפסק כי המנוחה היתה רשאית לבטל את צוואתה המוקדמת, והוראת בית המשפט לענייני משפחה על קיום הצוואה המאוחרת – בדין יסודה.

           מכאן בקשת הרשות לערער שלפנַי.

דיון והכרעה

4. לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער, על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות, ללא צורך בתשובה מאת המשיבה. זאת, בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, שחלה על ההליך שלפנַי מכוחה של תקנה 44 לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020.

המבקשת טוענת כי הכרעותיהן של הערכאות הקודמות סותרות זו את זו, וכי סתירה זו מלמדת על קושי רחב ביישום סעיף 8א רבתי לחוק, המסדיר את מוסד הצוואות ההדדיות. בהתאם מצביעה המבקשת על שורה של שאלות עקרוניות, שלא ניתן להן מענה בבית משפט זה עד עתה, הקשורות לפרשנותן של צוואות הדדיות, ושמתעוררות, לדידה, גם בעניינה. ברם, עיון בפסקי הדין של בית המשפט המחוזי ובית המשפט לענייני משפחה אינו מגלה סתירה של ממש ביניהם, הגם שממילא לא היה בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור (ראו: בע"מ 6044/23 פלונית נ' פלוני, פסקה 8 (23.10.2023)). קל וחומר שלא עולה מהם קושי עקרוני ביישום הוראות חוק הירושה.

5. סעיף 8א(א) לחוק מורה כך: "בני זוג רשאים לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר; צוואות כאמור יכולות להיעשות בין אם הזוכה על פי כל אחת מהצוואות הוא בן הזוג ובין אם הוא גורם שלישי, בין בשני מסמכים שנערכו באותה עת ובין במסמך אחד". הגדרה עמומה זו למונח 'צוואות הדדיות', משקפת את בחירתו של המחוקק להעדיף מהות על פני צורה, לצורך הסדרת מעמדן המשפטי של צוואות הדדיות. בחירה זו עולה במפורש מדברי ההסבר שצורפו להצעת חוק הירושה (תיקון מס' 12), התשס"ה-2005: "מוצע לאפשר לבני זוג לערוך צוואה הדדית ללא הגבלה לצורה מסוימת של צוואה, וזאת מבין הצורות האפשריות לפי חוק הירושה". לאחר סעיף ההגדרה, מגיע סעיף 8א(ב), ומלמדנו כי לקביעה שצוואות הן 'הדדיות' - נפקות כפולה: בעוד שני בני הזוג בחיים, הם מחויבים להודיע בכתב זה לזו אם מבקש מי מהם לבטל את הצוואה; לאחר מותו של אחד מבני הזוג, מחויב בן הזוג שנותר בחיים להסתלק מעזבון המנוח, אותו ירש בהתאם לצוואה ההדדית, אם הוא מבקש לבטל את הצוואה מצידו. סעיף 8א(ג), כאמור לעיל, מציע אפשרות להתנות על קודמו: "הוראות סעיף קטן (ב) יחולו אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת". בענייננו, טוענת המבקשת כי המחלוקת שנפלה לכאורה בין בית המשפט לענייני משפחה לבין בית המשפט המחוזי, בשאלה אם צוואות המנוחים הן צוואות הדדיות אם לאו, מעידה על הערפל האופף את הגדרת הצוואה ההדדית, ועל הצורך לפזר אותו באמצעות קביעות פוזיטיביות בעניין. ברם, גם אם נפלה מחלוקת בין הערכאות, ואינני בטוח שכך הדבר, להכרעה בה אין נפקות בענייננו. אסביר.

6. כפי שכבר הוזכר, סעיף 8א(א) לחוק מציין במפורש את הרציונל העומד ביסוד ההכרה המשפטית במוסד הצוואות ההדדיות – ההגנה על אינטרס ההסתמכות. קביעת בית המשפט המחוזי לפיה צוואות המבקשים אינן 'צוואות הדדיות', מיוסדת אפוא כל כולה על פרשנותו את סעיפים 3 ו-4 לצוואות המוקדמות, שלפיה אלו שוללים במפורש הסתמכות. סעיף 3, כאמור לעיל, קובע כי "אם חו"ח" בן הזוג הרלוונטי "לא יהיה בחיים בעת פטירתי ורק במקרה זה", יחולק העזבון שווה בשווה בין המבקשת למשיבה. סעיף 4 לצוואות קובע כי בן הזוג שיוותר בחיים "יהיה רשאי לנהוג בעיזבוני ככל העולה על רוחו לפי שיקול דעתו וראות עיניו וכל עוד הוא בחיים, איש זולתו לא יקבל דבר או חצי דבר מעיזבוני". כפי שעולה בבירור מלשון הצוואה, וכפי שקבע בית המשפט לענייני משפחה על בסיס העדויות ששמע, כוונת המנוחים היתה לאפשר לבן הזוג שיוותר בחיים, להחליט כיצד להוריש את כלל הרכוש. מִשֵאלו הם פני הדברים, אין צורך להכריע אם עסקינן בצוואות נפרדות, שהוראות סעיף 8א(ב) לא חלות עליהן כלל, או שעניין לנו בצוואות הדדיות, שמתנות על תחולת הוראות סעיף 8א(ב)(2)(ב), כפי שמאפשר סעיף 8א(ג), באמצעות "הוראה אחרת". כך או כך, התוצאה – זהה.

7. נפקות להבחנה היתה עשויה להיות, אילוּ ביטלה המנוחה את צוואתה המוקדמת בעוד המנוח בחיים, מבלי להודיע לו בכתב כנדרש. או אז, היה צורך לקבוע אם צוואת המנוחים 'הדדית' היא, או שמא הצירוף של ההוראות שהובאו לעיל, יחד עם סעיף 7 לצוואה, הקובע כי "בכל עת וזמן הנני רשאי לשנות כל דבר בצוואה זו, אם להוסיף עליה ואם לגרוע ממנה ככל שאחפוץ או לבטלה כליל", מביאים אותנו למצב דומה לאפשרות שהציג השופט א' שטיין זה לא מכבר, של מקרה בו צוואה שנחזית כהדדית נעשית ללא מנגנון הסתמכות כלל: "ראובן ולאה יכולים לעשות צוואה הדדית שבגדרה כל צד מצווה את נכסיו למשנהו בלבד, כשהצוואה כוללת הוראה מפורשת המתירה לכל צד לשנות את צוואתו כאוות נפשו בכל עת מבלי ליידע על כך את הצד השני ומבלי שהדבר יחייבו לוותר על הנכסים שהצד השני ציווה לו בצוואתו. דא עקא, צוואה כזאת אינה יכולה להיחשב להדדית. צוואה כזאת היא בגדר צוואה משותפת ותו לא, שמבחינה אנליטית ניתן לראותה כשתי צוואות נפרדות – זאת של לאה וזאת של ראובן – שאינן תלויות זו בזו". (בע"מ 1857/24 פלונית נ' פלונית, פסקה 50 לפסק הדין של השופט א' שטיין (2.12.2024)). בענייננו, כאמור, אין צורך להכריע אם זהו אכן המקרה. המנוחים הסתייגו במפורש בצוואתם המוקדמת מהחלת סעיף 8א(ב)(2) על עניינם, ולצורך דחיית הבקשה – דייני בכך.

8. בקשת הרשות לערער נדחית אפוא בזאת.

           משלא נתבקשה תגובה, לא אעשה צו להוצאות.

ניתנה היום, א' שבט תשפ"ה (30 ינואר 2025).