העירייה הציבה את העמודים לבקשת דיירי בניין ברחוב כדי למנוע חניית רכבים בכביש הגישה לחניון הבניין. בית המשפט קבע שהצבת העמודים יצרה סיכון צפוי ובלתי סביר, במיוחד עבור אנשים עם מוגבלות.
ב-2015 עיוור נפגע כשנתקל בעמודים ברחוב דב הוז בחולון. השופטת אידית קליימן-בלק קיבלה לאחרונה תביעה שהגיש נגד העירייה. הנתבעת טענה כי היא לא התרשלה בהצבת העמודים אך השופטת קבעה כי המפגע יצר מכשול לא סביר. עם זאת, היא פסקה שלתובע אשם תורם מסוים מאחר שבחר להסתובב ללא אמצעי נחייה.
התובע, יליד 1962, סיפר כי הוא נכה צה״ל שנפגע קשה בראשו במלחמת לבנון הראשונה. בגין הפציעה הוא איבד את ראייתו כמעט לחלוטין ומוגדר כשריד ראייה.
לדבריו, ביום התאונה ביקש לחזור לביתו מביקור בבית אמו. הוא פסע לתחנת האוטובוס הסמוכה ונתקל באחד ממספר עמודי מחסום ממתכת, שגובהם כחצי מטר. הוא נפל ושבר את כף ידו השמאלית. לדבריו, העמודים הוצבו על ידי הנתבעת ליד תחנת האוטובוס לרוחבו של הרחוב, במטרה למנוע מרכבים לחנות על המדרכה ולחסום כניסה לחנייה המשמשת בניין פרטי.
לטענתו, הנתבעת יצרה מכשול של ממש והצבת העמודים נעשתה תוך הפעלת שיקול דעת בלתי סביר ובהעדר אישור של גורם מקצועי כלשהו בתחום ההנדסי.
הנתבעת הכחישה את התאונה וטענה כי אין כל התרשלות בהצבת העמודים. לדבריה, מדובר בעמודים בולטים לעין, בצבע שחור, המובדלים מהמדרכה. היא הוסיפה כי העמודים הוצבו כדין על ידה לפני שנים רבות, במרחק רב מתחנת האוטובוס ובאופן שאינו מפריע להולכ הרגל.
עוד היא טענה כי בכל מקרה התאונה נגרמה באשמתו הבלעדית של התובע שלא עשה שימוש במקל הליכה לעיוורים חרף מומו הקשה והלך בגפו ללא ליווי.
״ולפני עוור לא תתן מכשול״
השופטת אידית קליימן בלק מבית משפט השלום בתל אביב קבעה כי בהצבת העמודים יצרה הנתבעת סיכון צפוי ובלתי סביר והתרשלה כלפי התובע. היא הדגישה כי עדותו של התובע ביחס לנסיבות התרחשות התאונה הייתה מהימנה והנתבעת לא הצליחה לקעקע אותה.
עוד כתבה השופטת כי מהראיות עלה שהעירייה ״גידרה״ את כביש הגישה לבניין באמצעות העמודים, תוך הפקעת המדרכה שמיועדת להולכי רגל.
היא ציינה כי באותה מידה היה ניתן להפריד את כביש הגישה לחלוטין מהמדרכה באמצעות מעבר חציה מסודר ואבני שפה. לחילופין יכלה העירייה להציב במקום שילוט האוסר על חנייה או לתת דוחות לרכבים החונים על המדרכה. ״דרך זו הייתה מונעת את המטרד ובו בזמן לא פוגעת ברצף של המדרכה״, כתבה.
השופטת הדגישה כי על פי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, אדם עם מוגבלות זכאי לנגישות למקום ציבורי. היא קבעה כי הצבת העמודים בסמיכות לתחנת אוטובוס מהווה הפרעה לנגישות.
עוד הבהירה השופטת כי מעבר בטוח וחופשי על מדרכות הערים מיועד לא רק לאדם הבריא אלא גם עבור אוכלוסיית הנכים בבחינת ״ולפני עוור לא תתן מכשול״
עם זאת פסקה השופטת שגם התובע תרם לתוצאה שכן הוא בוחר במודע שלא לעשות שימוש במקל הליכה ובכך חושף עצמו לסיכונים רבים.
בסיכומו של דבר העריכה השופטת את נזקי התובע בגין כאב וסבל ב-30,000 שקל. בניכוי 20% אשם תורם חויבה העירייה לפצות אותו ב-24,000 שקל.
עוד נפסקו לטובתו שכ״ט עו״ד בשיעור 23% מגובה הפיצוי.
- ב״כ התובע: עו"ד דוד טובול
- ב״כ הנתבעת: עו"ד נועה בראון (משרד אילן ירון ואח')
עו"ד עופר מזרחי
עוסק/ת ב-
נזקי גוף ותאונות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין