אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> מגזין >> תחום >> עובד-מעביד, גליון 10, חלק שני

עובד-מעביד, גליון 10, חלק שני

מאת: אתר Berenzon-Law.co.il | תאריך פרסום : 13/09/2002 11:00:00 | גרסת הדפסה

עובד-מעביד, גליון 10, חלק שני

www.berenzon-law.co.il

חלק שני של תקצירי פסיקה בדיני עבודה, כפי שהתפרסמו בחוברת "עובד ומעביד" גיליון 10, בעריכת משרד עוה"ד חיים ברנזון, בסוגיית שכר עבודה

 
 

בג"צ 1163/98 עפר שדות ואח' נ' שרות בתי הסוהר

אסיר העובד בשטח בית הסוהר אינו זכאי לשכר מינימום

תמצית הפסק : אסיר אינו "עובד" לצורך דיני העבודה וזכויות המגן ועל כן, בין היתר, הוא איננו זכאי לשכר מינימום. תכלית עבודתם של אסירים הינה תכלית חברתית ולא כלכלית ולכן לא עומדים בבסיס תשלום שכרם אותם האינטרסים והתכליות העומדות מאחורי החובה לשלם שכר מינימום לעובדים. ניתן לחייב אסיר לעבוד בעבודות חיוניות לתיפקודו של בית הסוהר גם ללא שכר ואולם אסיר המועסק בעבודות אחרות במסגרת מוסדות המדינה, אם במסגרת כותלי בית הסוהר או מחוצה לו, יקבל שכר ראוי בהתאם להחלטת נציב השב"ס.

עובדות המקרה : עפ"י דיני העונשין והחיקוקים הנוגעים לשירות בתי הסוהר (שב"ס) ניתן לחייב אסירים לעבוד ואף להעניש אסיר המסרב לעבוד. הדין אינו קובע מהי התמורה המגיעה לאסיר בעד עבודתו.

שירות בתי הסוהר, האחראי על כ - 7,000 אסירים רגילים, שמתוכם כשירים לעבודה כ - 2,000 אסירים, הקים מערך תעסוקה בו משולבים אסירים הכשירים לעבודה שמטרותיו הם: הקנית הרגלי עבודה ומקצוע לאסירים, מניעת בטלה וניוון, הפגת לחצים ומתחים, אפשרות ביטוי אישי ושיפור הדימוי האישי, רווח כספי לאסיר וכיסוי חלקי של הוצאות ההחזקה של האסירים.

המערך כולל מגוון של עבודות החל מעבודות שירותים ותחזוקה בבית הסוהר, דרך תעסוקה יצרנית ב - 22 מפעלים של שב"ס הנמצאים בשטח בתי הסוהר, דרך סניפים של מפעלים פרטיים הנמצאים באיזור תעשייה שבשטח בית הסוהר וכלה בעבודות שיקום של אסירים לקראת שיחרור במפעלים רגילים מחוץ לבתי הסוהר.

שכר האסירים העובדים בשטח בית הסוהר נקבע ע"י שב"ס ובין היתר גם בהסכמים שבין שב"ס למעסיקיהם של  האסירים. השכר משתנה לפי סוג העבודה ומקום העבודה, אולם הוא נמוך משכר המינימום.

שני אסירים שהועסקו בין כותלי בית הסוהר עתרו לביהמ"ש המחוזי בדרישה לשיפור שכרם לכדי שכר המינימום. הראשון, ביצע במשך חודשים ארוכים, 10 שעות ביום כולל בימי המנוחה, עבודות שירותים ותחזוקה בבית מעצר של המשטרה בו הוחזקו עצירים וזאת תמורת 6.3 ש"ח ליום עבודה. השני, עבד במפעל פרטי לייצור תכשיטים שהוקם בתחום בית הסוהר תמורת 12.9 ש"ח לשעת עבודה. ביהמ"ש המחוזי דחה את עתירתם והתיר להם לערער לביהמ"ש העליון. אסיר נוסף, שהועסק בנגריה פרטית שהוקמה בשטח בית הסוהר תמורת שכר שהגיע לאחר "תקופת למידה" ל - 12.9 ש"ח לשעת עבודה, עתר לבג"צ, בין היתר, לקבל שכר מינימום ולקבל שכר מלא עבור עבודתו בתקופת הלמידה. פסק הדין ניתן בשלושת ההליכים יחד.

נימוקי הפסק : ביהמ"ש העליון בהרכב השופטים מ. חשין, י. זמיר ו - ד. בייניש, דחה את עתירותיהם של האסירים שהועסקו בין כותלי בית הסוהר מהטעם שחוק שכר מינימום אינו חל עליהם ומטעמים נוספים ופסק כדלקמן:

חוק העונשין יוצר אבחנה, לגבי השכר, בין אסיר המועסק "מחוץ למוסדות המדינה", העסקה שטעונה הסכמת האסיר ומחייבת "תנאי עבודה מקובלים" לבין אסיר המועסק במסגרת מוסדות המדינה. בתקנות נקבע כי שכר האסירים  יקבע ע"י נציב שב"ס.

שלושת האסירים שעניינם הגיע לביהמ"ש העליון עבדו בחצרי בית הסוהר, בין במסגרת שב"ס עצמו ובין במסגרת מפעלי היזם, שהם מפעלים פרטיים שהוקמו בשטח בית הסוהר.

ביהמ"ש קבע כי המונח "מחוץ למוסדות המדינה" מתייחס למפעלים הממוקמים פיזית מחוץ לשטח בית הסוהר. לפי פרשנות זו, שלושת האסירים שהועסקו בתוך כותלי בית הסוהר לא הועסקו "מחוץ למוסדות המדינה" ולכן לא היו זכאים ל - "תנאי שכר מקובלים", אפילו אם תנאים אלה היו כוללים את הזכות לתשלום שכר מינימום.

עוד נקבע כי הפער בין שכר האסירים לשכר המינימום צריך להיות אחד השיקולים שינחו את נציב שב"ס שעה שהוא מפעיל את סמכותו המינהלית וקובע את שכר האסירים, כיוון שפער זה צריך לעמוד במבחן הסבירות ובמבחן ההתחשבות בכבודו של האסיר.

עפ"י פסיקת בג"צ, אדם יכל להיחשב כעובד לעניין חוק אחד ובכל זאת, הוא לא ייחשב כעובד לעניין חוק אחר. כבר נפסק ע"י בג"צ בשנת 1963 כי אסיר אינו בגדר "עובד" לעניין חוק חופשה שנתית.

ביהמ"ש קבע כי חוק שכר מינימום אינו חל על האסירים העובדים בשטח בית הסוהר מהנימוקים הבאים:

למרות שחוק שכר מינימום נחקק לאחר שנחקקו החוקים המסדירים את שכר האסירים, אין בו  הוראה מפורשת לעניין תחולתו על אסירים, מכאן שאינו חל עליהם.

חוק שכר מינימום מודע לקיום מגבלות של עובדים מסויימים כך שניתן יהיה לשלם להם שכר הנמוך משכר המינימום כדי לתמרץ מעבידים להעסיק אותם (למשל עובדים בעלי מוגבלות). גם לאסירים יש מגבלות בשל  מעמדם של מי שאינם ברשות עצמם וביהמ"ש הסיק מהיעדר התייחסות לאסירים בחוק שכר מינימום את כוונת המחוקק שהחוק לא יחול עליהם. חוק שכר המינימום נועד לחול על עובדים ששכרם היה מוסדר בהסכמים קיבוציים וצווי הרחבה, הסכמים וצווים שאינם חלים על אסירים.

תכליתו של חוק שכר המינימום גם אינה הולמת עבודה של אסירים. התכלית הייתה למנוע את ניצול מעמדו הנחות של העובד לעומת מעבידו, להבטיח את זכותו של העובד להתפרנס ולחיות מעבודתו בכבוד. לגבי עבודת אסירים האינטרס הכלכלי הינו שולי באשר עבודת האסיר משרתת מטרה חברתית.

האסיר גם אינו זקוק לשכר מינימום לשם סיפוק צרכיו הבסיסיים או כדי להתפרנס בכבוד כיוון שהמדינה, באמצעות שב"ס, דואגת לצרכיו הבסיסיים. תשלום שכר מינימום לאסיר ששב"ס דואג לצרכיו ושבן זוגו זכאי, לפי החוק, לקבל גימלה לפי חוק הבטחת הכנסה יהיה בלתי ראוי כיוון שמצבו הכלכלי של האסיר יהיה טוב יותר מבחינה כלכלית ממצבו של עובד שאינו אסיר.

בשל הקשיים המיוחדים לקיום מפעלים בשטחי בתי הסוהר, ניתנים ליזמים המוכנים להקים מפעלים כאלה תמריצים שונים כדי שיגדל היצע מקומות העבודה לאסירים. פגיעה בהטבות ע"י חיוב היזמים לשלם לאסיר שכר מינימום תיפגע בתכלית זו. הוכח, עפ"י נתוני שב"ס שהוצגו בביהמ"ש, כי החלטת שב"ס בשנת 98 להפחית את שכר האסירים במפעלי היזם אל מתחת לשכר המינימום הביאה להגדלת מספר המפעלים ומספר האסירים העובדים.

מסקנתו של ביהמ"ש, שהאסירים אינם זכאים לשכר מינימום התחזקה גם נוכח העובדה שמחקר השוואתי הראה שבמדינות זרות, בדרך כלל, אסירים זכאים לשכר הנמוך משכר המינימום ואף לתשלום סמלי.

ביהמ"ש קבע כי התגמול בסך 6.30 ש"ח ליום בעד עבודות שירותים ותחזוקה הינו גבולי ועל השב"ס לבחנו מחדש. עוד נקבע כי השכר המשתלם לאסירים בעד עבודה במפעלי היזם, בגובה 12.90 ש"ח לשעה, המשקף פער של 18% בין שכר האסירים לשכר המינימום עומד במבחן הסבירות.

לעניין עתירתו של האסיר שעבד בנגריה, שטען כי הוא נגר מקצועי ועל כן היה זכאי לשכר מלא בתקופת עבודתו הראשונה ולא לשכר "תקופת למידה", הנמוך משכר העבודה הרגיל, קיבל ביהמ"ש את טענת השב"ס כי המטרות של עידוד היזמים להעסיק אסירים והגדלת מאגר מקומות העבודה מצדיקים להעניק ליזמים הטבות נוספות בצורת שכר נמוך בתקופת למידה. השב"ס גם אינו ערוך לבצע הערכה מקצועית לכל אסיר לגבי הצורך לעבור "תקופת למידה".

ביהמ"ש ציין כי יש להסדיר מחדש את נושא עבודת האסירים, לאור המצב הקיים והניסיון שנצבר באופן שיטתי ועדכני ובמסגרת זו יש להביא את הכללים העיקריים לקביעת תנאי שכרם ועבודתם של האסירים לידיעתם של האסירים[1].

דמ (ת"א) 6662/00 גיל בלום נגד קומטק בע"מ

מעביד רשאי לנכות משכרו האחרון של עובד את הפיצוי שהוסכם עם העובד בגין עלות הכשרתו

תמצית הפסק : מעביד זכאי לנכות משכר עבודתו האחרון של עובד כל חוב עליו התחייב העובד בכתב כולל פיצוי מוסכם. סבירות שיעור פיצוי מוסכם שנקבע בין צדדים לחוזה עבודה והמבוסס על עלות הכשרתו של העובד תבחן לאור היקף הנזק שניתן היה לצפותו מראש במועד החתימה על ההסכם.

עובדות המקרה : ביום 18.1.00 נחתם חוזה העסקה בין התובע, גיל בלום, לבין חברת תפנית מערכות בע"מ לפיו יועסק בלום בתפקיד מתכנת לאחר תקופה ראשונית בה יעבור קורס והתמחות מטעם החברה ועל חשבונה. במסגרת ההסכם נקבע הסדר פיצוי מוסכם כי במידה שבלום יתפטר מעבודתו לפני תום שנתיים מיום החתימה על ההסכם הוא יהיה חייב בפיצוי החברה בסכום קבוע מראש בסך של 5,000 ש"ח בעבור עלות הכשרתו. בחלוף חמישה חודשים מתחילת עבודתו בחברה הודיע בלום לחברה על רצונו להתפטר. בלום סיים את עבודתו ביום 6.7.00. לאחר מגעים בין הצדדים הגיש בלום תביעה נגד החברה בעניינים שונים והחברה מצידה הודיעה כי מסכום המגיע לעובד יש לקזז את הפיצוי המוסכם, 5,000 ש"ח, בגין עלות הכשרת העובד.

נימוקי הפסק : ביה"ד האזורי לעבודה (כב' השופטת הראשית וירט-ליבנה) דחה את התביעה לאמור:

ביה"ד בוחן את אופי ההתקשרות שבין הצדדים וקובע כי הסכם העבודה שנחתם בין הצדדים קובע מפורשות פיצוי מוסכם בגין עלות הכשרת העובד במקרה שהעובד יעזוב את מקום עבודתו בטרם תחלוף תקופת המינימום.

ביה"ד קובע כי החוזה נוסח בצורה בהירה וכי לתובע ניתנה שהות מספקת לבחון את החוזה בטרם יחתום עליו ואף ניתנו לו 10 ימי ניסיון בתחילת עבודתו בחברה לשנות את דעתו מבלי לשאת בעלות הפיצוי המוסכם. משכך קבע ביה"ד ממצא לפיו התובע היה מודע לתוצאות הסכמתו לפיצוי המוסכם ושיעורו במקרה של הפרת החוזה מצידו.

סעיפים 25 (א) (6) ו - 25 (ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 קובעים כי לא ינוכה משכרו של עובד חוב אלא על פי התחייבות העובד בכתב ובתנאי שלא ינוכה סכום העולה על רבע משכר העבודה. היה ומדובר בשכרו האחרון של העובד אצל אותו מעביד אזי רשאי המעביד לנכות כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו. בלום התחייב בכתב להשיב את הפיצוי המוסכם ועל כן קבע ביה"ד כי החברה הייתה רשאית על פי חוק לקזז את החוב ממלוא סכום שכר העבודה האחרון.

על חוזה עבודה חלות הוראות חוק החוזים מקום שאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון. לכן הוראה בדבר פיצוי מוסכם המופיעה בחוזה עבודה תבחן לאור הוראות חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1971. על פי סעיף 15 (א) לחוק הנ"ל הצדדים רשאים להסכים ביניהם על פיצוי מוסכם וביהמ"ש רשאי להפחית את סכום הפיצוי המוסכם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו מראש כתוצאה של ההפרה.

הלכה היא כי התערבותו של ביהמ"ש בסכום הפיצוי המוסכם הינה מצומצמת וזו תהייה רק מקום בו ביהמ"ש מצא היעדר כל יחס סביר בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק שניתן היה לחזותו מראש במועד החתימה על הוראת הפיצוי המוסכם. כל עוד קיים יחס סביר נשאר הפיצוי המוסכם בתוקפו. ועוד, הנטל להוכחה כי הפיצוי אכן נעדר את היחס הסביר מוטל על המבקש להשתחרר מסעיף הפיצוי המוסכם.

במקרה הנ"ל בלום לא הביא ראיות להוכחת חוסר סבירותו של הפיצוי המוסכם בעוד שהחברה הציגה קבלות המעידות על הקורסים ועל הכשרתו של בלום, עלותם והיקפם ועל כן נקבע כי הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם היה סביר ביחס לנזק שהיה צפוי במועד החתימה על ההסכם[2].

עב' (בש) 300731/97 שלמה עמית נ' משרד הבינוי והשיכון

"קבלן" שהוכר כ - "עובד" לא זכאי לכספים נוספים אם שכרו הקבלני גבוה מהשכר שהגיע לו כעובד

תמצית הפסק : הקבלן העצמאי השתכר כקבלן יותר מהשכר שהיה משולם לו כעובד ולכן אינו זכאי לכספים נוספים.

עובדות המקרה: שלמה עמית הועסק כקבלן עצמאי במשרד הבינוי והשיכון בין אוגוסט 1982 למרץ 1994 על פי חוזה יועצים. שכרו הקבלני שולם בהתאם. עם סיום העסקתו במשרד השיכון הגיש עמית תביעה לביה"ד האזורי לעבודה בב"ש בה טען כי היה עובד משרד השיכון וכפועל יוצא תבע פיצויי פיטורים, פדיון חופשה ופדיון דמי הבראה בסך כולל של 270,000 ש"ח. בתאריך 25.8.00 קבע ביה"ד, מפי כב' השופט הראשי מ. כליף, כי בין הצדדים התקיימו על פי מהות ההעסקה יחסי עובד-מעביד ונותרה לדיון השאלה האם מגיעים לעמית כעובד מדינה כספי הזכויות הנלוות (חופשה, הבראה, פיצויי פיטורים).

נימוקי הפסק : ביה"ד האזורי לעבודה בב"ש מפי כב' השופט סופר דחה את תביעתו של עמית לתשלום הזכויות הנלוות ופסק כדלקמן :

ההלכה הפסוקה כפי שזו נקבעה בפסה"ד בעניין בוכריס, פלאי קרני ועזרא שמואלי היא כי במקרים חריגים בהם ויתר "עובד" במודע ומתוך אינטרס מובהק שלו על זכויות קוגנטיות ובא בדיעבד עם תום היחסים לדרוש זכויות סוציאליות בהסתמך על היותו בפועל בסטטוס של "עובד" יגבר חוסר תום הלב של העובד על דרישת הקוגנטיות וזכויות המגן לא יעמדו לו.

ואולם, לא בכל מקרה בו עובד ויתר מראש על זכויותיו הסוציאליות הוא יהיה מנוע מלתובען בדיעבד. כך למשל, אין די בעובדה כי בחוזה ההעסקה מופיע סעיף הקובע כי העובד מנוע מלתבוע כל זכות סוציאלית מכוח יחסי מעביד בכדי להוביל למצב בו בפועל העובד אכן ויתר על זכויותיו אלו. יש צורך כי העובד היה מודע לויתור הנ"ל ולמשמעותו.

לא הוכח בחומר הראיות כי עמית ויתר במודע על זכויותיו הסוציאליות עת חתם על החוזים השונים משך כל שנות העסקתו. עמית אומנם ידע כי הוא הועסק כקבלן עצמאי אבל ספק רב בעיני ביה"ד אם היה מודע לכך שצורת העסקתו לא שיקפה בפועל את מעמדו האמיתי כעובד וכי הוא זכאי לזכויות הנובעות מכך. למעשה לא הוכח כי לעמית הוצגו אופציות העסקה שונות וכי הוא ידע ויכול היה להבחין במפורש בין צורות ההעסקה ולבחור את זו המועדפת עליו. לכן, המדינה לא הוכיחה כי עמית היה חסר תום לב בתביעתו באופן שיש בהתנהגותו כדי למנוע ממנו את זכויותיו.

על פי חוו"ד שהוגשה מטעם המדינה ושלא נסתרה ע"י עמית קיבל עמית שכר קבלני הגבוה ב - 666,142 ש"ח מהשכר שהיה משתכר לו היה עובד מדינה. משכך, אין התובע יכול להנות משני העולמות ולקבל מן הצד האחד משכורת גבוהה בהרבה מזו של עובד מדינה מקביל אליו בדרגה ובותק ומן הצד האחר לדרוש זכויות סוציאליות המגיעות לו כעובד מדינה.

משנקבע כי עמית קיבל כקבלן תשלומים העולים על אלה שהיגעו לו כעובד אין מניעה לחייבו בהשבת ההפרש מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. משכך, וכיוון שהמדינה לא הגישה תביעה שכנגד בעבור סכומי היתר אלא רק טענה לקיזוז, נקבע ע"י ביה"ד כי הנתבעת רשאית לקזז מסכום התביעה את הסכומים העודפים.

מר עמית חוייב לשלם למדינה הוצאות משפט בסך 15,000 ש"ח[3].


* פורסם לראשונה ב - www.berenzon-law.co.il

**  כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחברים ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים ו/או המצורפים להם.


[1] שני אסירים ייצגו את עצמם והשלישי ע"י עו"ד אושרת חורי, בשם השב"ס - עו"ד חני אופק.

[2] ב"כ הנתבעות – עו"ד ציטבר רונן.

[3] ב"כ התובע – עו"ד חכמון ועו"ד לימור עמית, ב"כ הנתבעת – עו"ד אורית ליפשיץ.


המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 


תגובות

הוסף תגובה
אין תגובות
שירותים משפטיים





חיפוש עורך דין לפי עיר :
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות











כתבות נוספות

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ