"מנורה", שביטחה את המשאית שפגעה בעובד, הכחישה שנגרם לו נזק משמעותי. בית המשפט קיבל את טענת הנפגע כי הוא סובל מנכות תפקודית של 75%
אדם כבן 40 החל לעבוד במחלקת התברואה של עיריית קריית שמונה ב-2013. שלושה שבועות בלבד לאחר מכן הוא נפצע קשה בתאונה כשמשאית זבל שנסעה לאחור פגעה בו והוא נפל מגובה. בבית המשפט המחוזי חויבה מבטחת המשאית לפצות אותו לאחר שנקבע כי הוא איבד את רוב כושר השתכרותו. היא ערערה אך לאחרונה משכה את הערעור והפיצוי נותר על כנו.
בכתב תביעה שהגיש הנפגע באמצעות משרד עוה"ד גוהר את גוהר הוא סיפר שהתאונה התרחשה בשעה 04:00 לפנות בוקר.
לדבריו, במועד התאונה הוא עמד על רמפה תוך כדי שהוא מכוון את משאית הזבל שנסעה לאחור באתר פסולת בחשיכה מוחלטת. המשאית פגעה בו והפילה אותו מגובה של כ-4 מטר לתוך מכולת אשפה.
התובע תיאר כי נחבל חבלות חמורות בכל חלקי גופו ובמיוחד בעמוד השדרה, ביד ובמרפק ימין. לאחר התאונה הוא הובהל למרכז הרפואי זיו ואושפז. נמצא כי נגרם לו שבר מרוסק תוך מפרקי של עצם עקב רגל ימין ושבר בראש רדיוס יד ימין. בנוסף נשברו לו מספר שיניים.
לדבריו, מאז התאונה הוא סובל מכאבים והגבלות בגב, ברגל וביד ימין, מתקשה בנשיאת משקל, מתהלך בקושי רב עם קביים ומטופל במרפאת כאב. בא כוחו של התובע ביקש לקבוע את נכותו התפקודית בשיעור של לפחות 75% כפי שנקבע על ידי ועדה של ביטוח לאומי (התאונה הוכרה כתאונת עבודה).
הנתבעים, נהג המשאית, החברה שהעסיקה אותו וחברת מנורה שביטחה את המשאית, שיוצגו על ידי עו"ד ארז בלוך, הכחישו שמדובר בתאונת דרכים. בנוסף הכחישו הנתבעים את הנזק וטענו כי הנכות שנקבעה לתובע בביטוח לאומי אינה מונעת ממנו באופן מוחלט לחזור ולהשתלב בשוק העבודה.
ואולם, בהמשך קיבלו הנתבעים את המלצת בית המשפט לפיה התאונה מהווה "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק ועליהם לפצות את התובע על נזקיו. הדיון התמקד אם כן בשאלת הנזק.
4 שעות ביום
השופטת ברכה בר-זיו מבית המשפט המחוזי בחיפה הסכימה עם טענת בא כוח התובע כי יש להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור הנכות שנקבעה לו על ידי ביטוח לאומי – 75%.
היא קבעה שיש לחשב את הפיצויים על בסיס שכר של 7,100 שקל, על בסיס תלושי שכר שהוגשו בתיק שלפיהם זה היה שכרו של התובע כשהועסק במאפייה בקרית שמונה, בטרם פוטר בתחילת 2013.
השופטת פסקה לטובת התובע פיצויים בסך 1,263,144 שקל בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15.21% (בנוסף לתגמולי ביטול לאומי בשווי של מעל 1.6 מיליון שקל).
מנורה ערערה על התוצאה וטענה כי הוכח שהתובע מתהלך ללא עזרה, כי הוא לא עבד באופן רציף ועקבי בשנה בה אירעה התאונה וכי הוא הרוויח בממוצע 4,500 שקל. לשיטתה, בית המשפט היה צריך לחשב את הפיצויים בהתאם לשכר המינימום במשק ולהגיע למסקנה שהתביעה נבלעת בתגמולי ביטוח לאומי.
גם התובע ערער וטען כי היה מקום לחשב את הפיצויים לפי שכר של 10,000 שקל בחודש שכן הוא התכוון במקביל לעבודתו בתברואה, שהייתה במשך 4 שעות ביום בלבד, למצוא עבודה נוספת אך שאיפתו נגדעה בעקבות התאונה.
בסופו של דבר משכו הצדדים את הערעורים והם נדחו לאחרונה בבית המשפט העליון ללא צו להוצאות.
לפסק הדין המלא בתיק 15585-10-16
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין