הסעד הזמני במשפט העיברי

בס"ד

הדין האזרחי מציע לתובע, סעדים זמניים, אשר יש בהם לעזור לו בגביית חובו עוד קודם למתן פסק הדין. פרק כ"ח לתקנות סדר האזרחי,התשמ"ד-1984,העוסק בסעדים הזמניים, תוקן לאחרונה בתיקון מס' 6 .^[1]

ננסה, איפוא, לעמוד על השווה והשונה שבין הדין האזרחי, במתכונתו זו החדשה, לבין המשפט העיברי. כמו כן נבחן כיצד מתמודד המשפט העיברי עם הדילמות אותן מעלה המשפט האזרחי לאור הוראותיו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

עיקול זמני

סעד זמני מוגדר כ -"סעד שניתן להבטחת קיומו התקין של ההליך או ביצועו התקין של פסק דין ..."^[2]

תנאי למתן סעד זמני הינו קיומן של ראיות מהימנות לכאורה, לקיומה של עילת תביעה, כמו כן על ביהמ"ש לשקול בעת מתן הסעד הזמני את סוג הסעד המבוקש, היקפו ותנאיו, כמו גם הנזק שעלול להיגרם למבקש אם לא ינתן הסעד כנגד הנזק למשיב אם ינתן הסעד, כן ישקול בית המשפט, האם הבקשה הוגשה בתום לב, והאם מתן הסעד אינו פוגע במידה שאינה ראויה. ^[3]

סעד העיקול הזמני נזכר בדיברי הרא"ש על סוגית "שדה שיצאו עליה עוררין ".^[4]

וזה ענינה של הסוגיה – ראובן מכר לשמעון שדה שלא באחריות, כעבור זמן יצאו עוררין על השדה, היינו, התעורר ספק בדבר זהות בעליה האמיתיים של השדה. הגמ' מבהירה כי כל עוד לא החזיק שמעון בשדה, הוא יכול לחזור מעיסקת המכר מאידך מעת שהחזיק בשדה אינו יכול לחזור בו מעיסקת המכר.

בענין זה כותב הרא"ש –

"...וכן מי שבא לפני בי"ד ואומר: יש לי תביעה על פלוני, ומצאתי לנכסיו במקום ידוע, ואני ירא שאם יבואו לידו יבריחם, ולא אמצא מקום לגבות ממנו חובי, ומבקש שיעכבו בי"ד הנכסים עד שיתברר תביעתו...ואם רואה הדיין אמתלא בדברי התובע, או שלא יוכל ראובן לגבות חובו משמעון כשיגיע זמנו, מצווה הדיין לעכב ממון הנתבע, עד שיברר התובע תביעתו ... וכן מצאתי בשם הגאון ז"ל כתוב, דתקנתא דרבנן הוא באיניש דמפסיד נכסיה, משום השבת אבידה. ולי נראה דלא צריכנא לתקנתא דרבנן, אלא דין גמור הוא, שחייב אדם להציל עשוק מיד עושקו...". ^[5]

נראה כי מבחני שיקול הדעת שמציע הרא"ש, קודם לביצוע ההליך הזמני, קלים מהמבחנים הנדרשים ע"פ תקנות סדר הדין המתוקנות. תקנות 362 ו –374 לתקסד"א דורשות - הן ראיות מהימנות לקיומה של עילת תביעה והן ראיות מהימנות לכאורה, לקיומו של חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין. מלשונו של הרא"ש מאידך, ניתן להבין, לכאורה, כי באם מתקיים ולו תנאי אחד מהתנאים המפורטים, די בכך על מנת להקנות לדיין הזכות להטיל צו עיקול על נכסי הנתבע. ^[6]

יחד עם זאת, המהר"י בן לב ^[7] כותב שלשונו של הרא"ש - "ואם רואה הדיין אמתלה בדברי התובע" סובלת שני פירושים - האחד, שיש צורך באמתלה לענין עילת התביעה בלבד, השני, שיש צורך באמתלה הן לענין עילת התביעה והן לענין אי יכולת גבית החוב מנכסי הנתבע .

מכל מקום מדברי בעל תרומת הדשן ^[8] ניתן ללמוד שצריך אמתלה בשניהם. ^[9]

עוד לענין המבחנים הנדרשים קודם להטלת עיקול זמני, מצאנו בטור, המביא את דעת הראב"ד, ^[10] שאם רוצה התובע לעקל את ממונם של יתומים עד לבירור התביעה כנגדם, על מנת שלא יאכלו הקטנים את ממונם, אין שומעים לו .

הסמ"ע ביאר את הדברים וכתב - " דדווקא כשאדם ודאי חייב לחברו, ויש לחוש שיכלה ממונו קודם שיגיע זמן הפירעון אמרינן שלוקחין בי"ד את ממונו מידו. ולא בכהאי גוונא דעדיין לא יתברר שחייבים לו", היינו הסמ"ע דורש הקפדה בבדיקת סיכויי הצלחת התביעה קודם מתן הצו, ומאידך מציין את בדיקת יכולת הפירעון של החייב כמבחן מהותי והכרחי קודם לנתינת הצו.

מאידך, המבי"ט כותב ^[11] " ואין אנו שומעים לעכב כי אם בראיית שטר או פסק דין או עדות או אמתלה שהוא חייב לו ולא בתביעה או בערעור בעלמא " דהיינו, לדעת המבי"ט, ינתן עיקול זמני כאשר יש ראיות מהימנות אחרות לעצם עילת התביעה,

ואין צורך לבחון סיכויי הצלחתה או את יכולתו הכלכלית של הנתבע (ודוק בלשונו - "...עדות או אמתלא שהוא חייב לו...") .

בדברי רבינו ירוחם מצאנו ^[12] מעין סיכום של הדברים -

" ואלו הדברים תלויין בראות עיני הדיינים אם יש בדבר הפסד לתובע אם לא יעוכבו ויוכל להפסיד את חובו כשיבוא זמנו, או אם יש פסידא לנתבע אם יתפסו ממונו עד שיגיע זמן השטר. כ"ז יש לדקדק לדיין הדן אלו הענינינים, והכל לפי הענין להציל העשוק "

קיים, איפוא, שוני בין בתי הדין במקומות השונים באשר לאפשרות נקיטת הסעד הזמני וכך כתב הש"ך ^[13] "דהכל תלוי במנהג, ומקומות מקומות יש ".^[14]

פה מקום להעיר - יש ראשונים הסבורים שאין לעקל כלל קודם למתן פסק הדין או טרם סיומה של תקופת הפירעון בשטר, כך דעת רב יהודאי גאון ^[15] וכן דעת רב נוטראי גאון ^[16] המופיעה בתשובת הרשב"א, אשר נשאל - האם מחייבים לווה המבזבז את נכסיו או רוצה ללכת למדינת הים כך שלא יהיה במועד הפירעון על מנת לפרוע את חובו, ליתן נכסים בידי בי"ד ? הרשב"א פוסק כי אין לעכב המלווה מללכת למדינת הים ו/או להפקיד ממון וכיוצ"ב. ^[17]

אפשר שהמקור להיסוס באשר להטלת עיקול על נכסי החייב, מקורו באיסור החד משמעי, המופיע בפרשת "כי תצא", האוסר על כניסה לביתו של החייב ^[18].

הרמב"ם, כדוגמה, מדגיש כי על אף ההוראה שהתחדשה ע"י הגאונים,^[19] בדבר הטלת שבועה חמורה על לווה אשר אין לו לפרוע, איסור הכניסה לביתו של הלווה בעינו עומד, משום שאין לעקור מצווה מן התורה .^[20] מאחר ופעולת העיקול דורשת מעצם טיבה כניסה לחצריו של החייב ואיתור נכסיו, ברורה התנגדותם של אותם חכמים להליך .

מקור הסמכות לסעד זמני בדין העיברי

שאלה אותה אנו נוהגים לבחון במאטריה המשפטית הינה - מהו מקור הסמכות מכוחו נתקנה התקנה? בענין דנן, נראה כי ע"פ הרא"ש מקור הסמכות לעיקול נכסי הנתבע הינו בהלכה שחייב אדם להציל עשוק מיד עושקו, מאידך ע"פ שיטת הגאון, הנזכר בדיברי הרא"ש, הסמכות לצוות על העיקול נשאבת מדין "השבת אבידה" ^[21].

רכישת נכס דלא ניידי כערבות לחוב

דומני, כי המשפט העיברי התקדם צעד נועז אחד מעבר למשפט האזרחי הנהוג אצלנו, כך לדוגמה, מצאנו ברי"ף שיכול בית הדין לחייב את הנתבע להציג ערבויות, או במילים אחרות לרכוש נכס דלא ניידי, ממנו ניתן יהיה לגבות את החוב -–

"... אבל אם אין לו ממון שישלם לו מצאנו רבותינו ז"ל שמקפידים וחסים על בני אדם שלא יאבדו ממונם אצל אחרים. והוא שאמר - כותבים אדכרתא אנכסיה, והני מילי אמקרקעי, אבל אמטלטלי לא כתבינן..."

והרב צבי יהודה בן יעקב מציין - "...בפסקו של הרי"ף יש רבותא, לכאורה, יותר מאשר בפסקו של הרא"ש – הרא"ש עוסק בעיקול נכסים קיימים, ואילו הרי"ף – מחייב לקנות נכסים שיהיו ערבים לחוב עתידי !"^[22]

עיכוב נישואין

דרך מענינת נוספת להבטחת פירעון החוב שמציע המשפט העיברי הינו עיכוב נישואין .

הנימוקי יוסף ^[23] כותב, לענין אדם שהילווה לאישה ללא שטר וכעת היא עומדת להנשא - " אם בא המלווה קודם שנישאת למחות בידה, שתפרעהו או שתיחד לו נכסים כדי שלא יפסיד ... מעכבין בהם " ועל דברים אלו כתב הרמ"א ^[24] "ואם בא המלווה קודם שנישאת -ורצה למחות נישואיה עד שתפרעהו... הדין עימו ואע"פ שלא הגיע זמן הפירעון ". וישאל השואל מדוע לא יכול המלווה לעקל את נכסי האישה במקום לעכב את נישואיה? אלא נראה שאם היה עושה כך, הנכסים המעוקלים עדיין נחשבים כשייכים לאשה, ובנשואיה הם נכנסים לרשות הבעל כנכסי מילוג, ושוב לא יוכל המלווה להפרע מהם.

גבית חוב מזונות

סוגיה מענינת לענין עיקול הינה סוגית המזונות ובעיקר מזונות הילדים. לענין חוב המזונות מקפיד המחוקק האזרחי על החייב במזונות במספר ענינים יותר מאשר החייב בחוב רגיל. כך לדוגמה, בסמכותו של ראש ההוצל"פ לאסור חייב בגין חוב אזרחי אך ורק למשך 7 ימים, מאידך משך המאסר כנגד חייב במזונות הינו 21 יום.^[25]

אף המשפט העיברי מקפיד הקפדה יתירה על החייב במזונות ילדיו, ובוודאי שכך הם הדברים עד הגיעם לגיל 6 ( קטני קטנים ), ואולם נשאלת השאלה לאחר מועד זה, כאשר החיוב הוא רק מדין התקנה או צדקה, ^[26] האם ניתן לעקל נכסיו של האב החייב? ובכן בית הדין הרבני ^[27] חילק בין חיוב מזונות לחוב רגיל ופסק כי לענין מזונות מדין צדקה " ספק רב אם יכולים לעכב להבטחת פירעונם להבא " וזאת כיוון שהחיוב הוא מדין צדקה, ובזה אין מעכבים על חיוב שעדיין לא קיים, זאת בניגוד לחוב שאדם חייב לחברו שבזה נפסק ^[28]- " אם רואה הדיין שום אמתלא לדבריו שלא יוכל לגבות חובו כשיגיע הזמן, מצוה על הדיין לעכב הממון עד שיגיע זמן השטר " ^[29] מטעם זה אף עיכב ביה"ד הרבני יציאתו של אב את הארץ בשל התחייבות לזון את בניו עד גיל 18 בהסכם הגירושין, שכן דעת הרוב היתה שהסכם מסוג זה הינו התחייבות ממונית גרידא, כשל חוב רגיל, ללא קשר לחיוב המזונות המקורי ^[30].

צווי מניעה

ע"פ דברי ההסבר לתקנות הסד"א ^[31] של משרד המשפטים הרי שאחד התיקונים החשובים בתיקון מס' 6 הנ"ל הינו - הכנסת סעדים זמניים שניתנו מכח ההלכה הפסוקה ולא היו מעוגנים בדבר חקיקה לתקנות עצמן. כך הוא הדין עם צו אנטון פילר (צו אשר נכנס למשפט האזרחי שלנו דרך פסיקה האנגלית משנת - 1976 של לורד דאונינג שעניינו תפיסת נכסים, כגון מסמכים וכיוצ"ב, שלא לצורך גבית החוב אלא על מנת שיהיה בהם לסייע לתובע בתביעתו)^[32] וכן "צו המרווה" (צו הגבלת שימוש בנכס) שהינו למעשה צו "in persunam " (בגברא ) להבדיל מצו " in rem" (בחפצא).^[33] ובכן צו המרווה אשר תוקן בתקנות משפטינו האזרחי רק בחודשים האחרונים, היה בשימוש המשפט העיברי לפני מאות שנים, או לפחות צו הדומה לו, כך לדוגמה, אישה יכולה להטיל צו מניעה על בעלה להשכיר את דירתם או בעל יכול לאסור על אישתו להכניס לביתם אנשים מסוימים, היינו, מדובר בצווים שהינם חובת הגברא להבדיל מחובת החפצא. כך לדוגמא, הרמב"ם פוסק - ^[34] "האומר לאישתו אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואימך אחיך ואחיותיך שומעין לו ... וכן שהיא אמרה אין רצוני שיכנסו אצלי אימך ואחיותך ...שומעין לה ..."^{[35] [36]}.

עיכוב יציאה מן הארץ

מעת שנחקק חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, נפל דבר בישראל.

סע' 6 לחוק קובע מפורשות כי "6. (א) כל אדם חופשי לצאת מישראל".

תקנה 384 לתקסד"א מאפשרת, לשופט או לרשם, לעכב יציאתו של נתבע מהארץ כסעד זמני, וזאת אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שהוא עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת וכי הדבר יכביד על המשך קיום ההליך ו/או ביצוע פסק הדין .

תקנה זו עומדת, לכאורה, בסתירה לאמור בחוק היסוד, לפיכך, בהחלטה יוצאת דופן בחריפותה, קבע כב' הש' שמואל ברוך^[37] כי התקנה בטלה וממילא נשמט, לכאורה, המקור לעיכוב יציאה מן הארץ קודם למתן פסק דין ( לאחר מתן פסק הדין אנו מעכבים יציאתו של חייב מכח האמור בסע' 14 א' לחוק ההוצל"פ ) .

ואולם, לא נחטא לאמת אם נאמר, כי שופטי ביהמ"ש ורשמיו ממשיכים ומעכבים,

כענין שבשיגרה, יציאתם של נתבעים מהארץ תוך הפעלת שיקול דעת קפדני ו"איזון אינטרסים ראוי" בין זכות חירותו של החייב למול זכות השמירה על קנינו של הזוכה. ^[38]

מערכת האיזונים, שבין השמירה על כבודו של החייב לבין שמירה על זכותו של בעל חוב לגבות חובו, נבחנה ונשקלה אף במשפט העיברי – את ההוראה כי גובים מן הלווה אף "מגלימה דעל כתפיה"^[39] ( מהבגד שעליו ) הבהיר המהר"ם מרוטנברג בתשובותיו - "דדוקא אם יש לו שני סרבלים, אחד יפה יותר מדאי, יקח הלווה הטוב ויתן למלווה הגרוע. אבל אם אין לו אלא אחד גרוע לא יקח המלווה וישב הלווה ערום שגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה" ^[40]היינו, יש לאזן בין כבודו של החייב לזכותו של הזוכה לגבות את חובו .

אף לענין עיכוב יציאה מן הארץ מצאנו במשפט העיברי את מערכת האיזונים הנזכרת, כך לדוגמה הרדב"ז ^[41] פוסק כי ניתן לעכב החייב מלצאת את הארץ כשיש חשש שיברח למדינת הים, אולם זאת דווקא כאשר אנו חוששים שיפקיע עצמו מבעלי חובו, אך אם סיבת יציאתו הינה לצורך עשית עסק טוב וכיוצ"ב - "אין מעכבין עליו אלא משביעין אותו שאם ירוויח יפרע לבעל חובו"^{[42] [43]}

סכומם של דברים – הדין האזרחי, במתכונתו הנוכחית, בכל הנוגע לסעדים הזמניים הניתנים לתובע קודם למתן פסק הדין, נושק ברובו למשפט העיברי הן לגבי השיקולים להם נדרש בית בית המשפט או הדיין קודם שבא ליתן הסעד והן בכל הקשור לעצם קיומם והיקפם של הסעדים הזמניים .

דומני שעל כך אין לנו אלא לתת את הברכה .^[44]