חיפוש פסקי-דין - פסקדין

תקציר AI: הפסיקה עוסקת במחלוקת בין איגוד ערים איילון לבין המועצה האזורית מודיעים בנוגע לאחריות על תפעול ופיקוח אתר אשפה במודיעים. האיגוד הוא תאגיד סטטוטורי עם מנדט חוקי בתחום סילוק אשפה באזור איילון. המועצה, לעומת זאת, טוענת לזכויותיה על סמך הסכם ישן מ-1977 הקובע כי האתר יהיה בחזקתה ובפיקוחה. האיגוד טוען כי ההסכם בוטל בהסכמה כבר ב-1988, ותומכים זאת במסמכים ובסיכום עם מנכ"ל משרד הפנים, שקבע כי רק האיגוד מוסמך לנהל את האתר ולהוציא מכרזים. מועצת האיגוד אישרה כי האיגוד יפרסם את המכרז להפעלת האתר, כשמועצה היא האחראית על ניהול האתר לפי הנחיות האיגוד. טענות המועצה על פרסום מכרז בעצמה נדחות כבלתי תקפות משפטית.

תוצאה: נפסק כי רק איגוד ערים איילון מוסמך להוציא את מכרז הפעלת אתר האשפה, ושהחברה שזכתה במכרז היא חברת צור. תביעת המועצה נדחית, ותושבת חברת צור לאפשר לה להיכנס ולהפעיל את האתר, תוך חיובה של המועצה וחברת נוריס לשאת בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורך הדין.

לצפייה לרכישה הזדהה

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: העותרים, בעלי זכויות בחלקות 51 ו-54 בגוש 6626 בתל אביב, פנו לבית המשפט בבקשה לבטל הודעת הקניית בעלות על שטחים שהופקעו למען קידום נתיבי אילון ותשתיות נוספות, בהתאם לתכנית בניין עיר (תב"ע) 2206 שאושרה לאחר הליכי התנגדות. העותרים טענו כי הם נודעו רק בשנת 1995 להודעה על ההפקעה וכי הודעת ההפקעה מחוסרת תוקף, וכי תב"ע 2206 כשלעצמה בטלה בשל חוסר סמכות. בית המשפט דחה טענות אלה לרוב, והדגיש כי לאחר שעברה תקופת ההתנגדות החוקית ללא ערעור מתאים, אסור לפגוע בתוקפה של תכנית בניין עיר שפורסמה כראוי ועברה את הליכים החוקיים. כמו כן, נזכר בפסיקת בית המשפט העליון ש"כל אדם המעוניין בתכנית רשאי להגיש התנגדות בדרך ובמועד שנקבעו בחוק", ואחר כך אין להטיל ספק בתוקפה. בית המשפט סבר כי העותרים החמיצו את המועד החוקי למתן התנגדות ולא ניתן להעלות טענות חדשות לאחר שנים מאז אישור התכנית. לפיכך, העתירה נדחתה, והעותרים חייבו בהוצאות השונות של הצד המשיבה.

תוצאה: בית המשפט דחה את העתירה וביטל את הטענות לביטול הודעת הקניית הבעלות, תוך חיוב העותרים בתשלום הוצאות בסך 7,500 שקלים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: דעת המיעוט של הגר"י אליעזרוב טוענת כי אין לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת על פי מנהג המדינה שנוהג ברשת הגננות, מאחר שהנתבעת מוכחת כי לה מנהג שונה ממצוי המנהג הכללי. גם אם חושבים כי מנהג הנתבעת אינו ברור או אינו מקובל, העובדה שיש לה מנהג שונה מונעת לראות את החוזה כאילו התכוון להכליל את המנהג הכללי. בחוזה העבודה בין הנתבעת לתובעת מצוין במפורש כי התובעת תקבל את התנאים הנהוגים ברשת הגננות של הנתבעת, ובפרט יש התמקדות בנושא הפנסיה, כלומר אין להבין שההתחייבות כוללת יותר מהמקובל ברשת זו. הנתבעת לא התכוונה להתחייב לתנאים רחבים יותר מאשר לגננות אחרות ברשתה. עוד מוסבר כי טענה על דינא דמלכותא או תקנת ציבור אינה רלוונטית במקרה זה, שכן חוק הפיצויים איננו מהווה "תקנת הציבור" לפי דעת המיעוט, ופסיקת השופט שאינה מחייבת ויתור על זכויות אינה עובדת ככזו. על כן, לדעת המיעוט, הנתבעת לא מחויבת לתבוע מעבר למה שמקובל בתנאים הסוציאליים ברשת. אם תובעת מרגישה שקופחה גם מבחינת תנאים אלה, עליה להגיש תביעות נפרדות לבית הדין האזורי. פסק הדין ניתן במאי 1999 על ידי וועדת שופטים בראשות הרב ח.ג. צימבליסט.

תוצאה: בית הדין אימץ את דעת המיעוט והחליט כי הנתבעת אינה חייבת לשלם לתובעת מעבר למקובל ברשת הגננות שלה, וכי יש להפנות כל טענה לקיפוח לתביעות בפני בית הדין האזורי.

לצפייה לרכישה הזדהה

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע, עובד שהחל לעבוד בנתבעת בשנת 1991, הגיש תביעה לתשלום פיצויי פיטורים בסך של כ-21,000 ש"ח וסכומים נוספים בגין הכללתו ב"פורום מנהלי מוקד" ותנאיו. לטענתו, נחתם הסכם לפיו צפוי לצירוף לפורום עד תאריך מסוים, אך הנתבעת לא קיימה התחייבות זו, מה שהרע את תנאי עבודתו. בנוסף נטען כי בשל אי הכללתו בפורום נמנעו ממנו הטבות שונות כגון חניה, בונוסים, מתנות לפסח וכנסים במלון. הנתבעת הכחישה את מרבית הטענות, טענה להקפאת הפורום ולא קיומן של הטבות כספיות משמעותיות, כן טענה כי התובע התפטר בנסיבות שאינן מזכות בפיצויי פיטורים. במהלך הדיון הועלו עדויות ותצהירים מצידי שני הצדדים, כשעדות הנתבעת לא אושרה על ידי מסמכים ושל התובע אושרה על ידי עדות נוספת שלא סותרה. בית המשפט קבע כי אכן הייתה הפרה של ההסכם בגין אי צירוף התובע לפורום, מה שמהווה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, ובשל כך יש לפצות אותו בפיצויי פיטורים. עם זאת, בקשר לטענות על הטבות שונות כגון חניה ומתנות לפסח נדחו הטענות, מלבד הבונוס שנקבע כי ישולם בהתאם לסכום ששולם בפועל בין הצדדים. לא ניתן פיצוי נוסף בגין אי צירוף לפורום מעבר לפיצויי הפיטורים. לבסוף, חויבה הנתבעת לשאת בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 1,500 ש"ח.

תוצאה: בית המשפט קיבל את התביעה לפיצויי פיטורים בסך כ-21,000 ש"ח לשלם לתובע בתוך 30 יום עם הצמדה וריבית, דחה את שאר טענות התובע בנוגע להטבות נוספות, וחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 1,500 ש"ח.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: במסמך זה נדונה תביעתה של עובדת לקבלת דמי אבטלה לאחר שפוטרה מעבודתה האחרונה. התובעת טענה כי עבדה בחברה בבעלות בעלה למשך תקופה מסוימת וכי יש לה זכות לתשלום דמי אבטלה, בהתבסס על תקופת האכשרה שצברה בחברה זו. הנתבע סרב להכיר בקשר עובד-מעביד בין הצדדים וטען שהתובעת היא בעלת מניות וכך גם בעלה, ולכן לא צברה תקופת אכשרה. בדיון הציגה התובעת ראיות לכך שביצעה עבודות משרדיות בבית במסגרת פעילות החברה, כולל מסמכים ופעולות כלכליות שנעשו במסגרת זו. המשרד של החברה נקבע בתוך הבית, והעבודה כללה מענה לטלפונים, בנקים, דואר ושירותי תעסוקה. בית המשפט התייחס לכך שהעבודה בוצעה מהבית אך לא עשה את זה בעבודה משפחתית בלבד, והעובדה שנעשה חלק מהעבודה בבית אינה משפיעה על היותה עבודה רגילה. עוד נקבע כי התובעת לא יכלה לצפות מראש שתפוטר וכי תחזיק בתקופת אכשרה על בסיס עבודתה בחברה. בית המשפט קבע כי הטענות של הנתבע כי לא היו יחסי עובד-מעביד לא הוכחו וכי עדות התובעת לא נסתרה או הופרכה. לפיכך, נקבע כי התובעת פועלת כנכון לזכאות לדמי אבטלה המבוססת על תקופת האכשרה שצברה בעבודתה בחברה.

תוצאה: פסק הדין התקבל והתביעה לדמי אבטלה אושרה, עם הכרה בימינו כעובדת שיש לה זכאות לתשלום דמי אבטלה עקב קיומם של יחסי עובד-מעביד בין התובעת לחברה שבה עבדה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע, מסגר עצמאי, הגיש תביעה כנגד הנתבע על פגיעה בברכו כתוצאה מנפילה בבית המלאכה בשנת 1997. לטענתו, בעת שניסה לענות לטלפון שנצלצל, מעד בגלל ברזלים שהיו מונחים על הרצפה ונפל, אך הוא לא זוכר בוודאות את סיבת הנפילה. הנתבע דחה את הטענות וטען כי לא הייתה פגיעה בעבודה, וכי מצבו הרפואי של התובע נובע ממחלה טבעית. בתצהירי העדויות שהוגשו, כללו עדותו של שותפו של התובע שאינו זוכר פרטים מדויקים על הנפילה אלא רק שמע כי התובע נפל, ועד עובד שנכח בסמוך למקום אך מצא את התובע שוכב ובלי עדות לגורם הפגיעה. התובע עצמו טען כי הנפילה אירעה בעת שהוא הלך לענות לטלפון, אך לא ידע להצביע על גורם חיצוני ברור.

תוצאה: התביעה נדחתה מחמת אי-הוכחת קשר סיבתי בין הנפילה לעבודה, ללא צו להוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המבקש הגיש בקשה לביטול פסק בורר שניתן לאחר סכסוך העבודה עם המשיב, לפיו המשיב פוטר וזכאי לפיצויי פיטורין, שכר ותשלום על עוגמת נפש. המבקש טען כי לא קיים הסכם בוררות בר תוקף וכי הבורר פסק בניגוד לדין, בהכרעת שאלת מעמד העובד שפוטר או התפטר, שהיא לפי המבקש אינה נושא שניתן להכריע בו בבוררות לפי חוק הבוררות. עוד טען המבקש כי טענות אלו לא נעלו בפני המוסד לבוררות במהלך ההליך וכי יש לחשוש מחוסר תום לב מצדו. המשיב טען כי המבקש השתתף בכל ההליך תוך הסכמה לסמכות הבורר, ולא הציג טענות סמכות לאורך ההליך, וכי טענות המבקש חדשות ומוגשות בחוסר תום לב, בנוסף לכך המבקש לא הוכיח שנגרם לו עיוות דין. בית הדין דחה את טענות המבקש, תוך התייחסות להלכה פסוקה ופסיקה קודמת בעניינים דומים, שלפיהן בתי משפט פחות נוטים להתערב בפסקי בוררות גם אם קיימת טענה לחוסר סמכות מוקדם שלא הועלה בהליך. כמו כן, נקבע כי סעיף 10 לחוק הספורט מאפשר להעביר סכסוכים בתחום שכר ותשלומים למוסדות בוררות הספורט, והמפגע בסמכות הבורר בשל עניין מעמד העובד אינו עניין שיש להחילו במקרה של סכסוך שכר ספורטאים. התרשמות בית הדין הייתה כי המבקש פעל בחוסר תום לב, מאחר שהסכים מראש לניהול ההליך وربץ טענות סמכות סמכות רק לאחר הפסד. לבסוף נקבע כי הבורר לא פסק בניגוד לדין מהותי אלא ייתכן טעות שיפוטית רגילה, ולכן בקשת ביטול הפסק נדחתה.

תוצאה: הבקשה לביטול פסק הבורר נדחתה; פסק הבורר אושר, והמבקש מחויב בתשלום הוצאות ייצוג לצד המשיב.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע הגיש תביעה לקבלת דמי אבטלה לאחר שפוטר מהחברה בה טען כי עבד כמנהל ועובד חצי משרה. התביעה נדחתה משום שלא הוכח כי התובע היה עובד כשכיר עם תקופת אכשרה מתאימה. העיון בעובדות ובעדויות העלה כי התובע הוא בפועל בעל המניות בחברה שהקים, מנהל אותה ועובד בעסקאות בין חברות, כך שקשר העבודה ביניהם הוא יותר עסקי ופחות עובד-מעסיק טיפוסי. אף לאחר הפיטורים הרשמיים, התובע המשיך לתת שירותים לחברה ולקבל תמורה לכאורה, כאשר החברה יושבת תחת חברת-אם ולקוחות החברה הועברו אליה. התובע ואשתו קיבלו שכר מחברות קשורות בכפוף להסכמות פנימיות וניהול חובות בין החברות. המסמכים שהוצגו אינם מראים באופן חד-משמעי כי התובע היה מועסק כשכיר לכל דבר ועניין, וייתכן כי מדובר במתן שירותים עצמאי וניהול עסק פרטי שהוגדר כעבודה. פיצויי פיטורין לא ניתנו מהחברה, והחובות בין התובע לחברה מעידים על מערכת יחסים מורכבת שאינה עומדת בהגדרת עבודה בעקבות פיטורים. בהתאם לכך, בית הדין דחה את התביעה לפי ההבנה כי התובע לא היה עובד מן המניין, ולכן אין מקום לזכאות לדמי אבטלה. פסיקה קודמת בנושאי עובד ועצמאי הובאה כדוגמה להבחנה החשובה במקרים דומים.

תוצאה: התביעה לדמי אבטלה נדחתה על בסיס חוסר הוכחה כי התובע היה עובד שכיר עם תקופת אכשרה, ונקבע כי למעשה מדובר בפעילות עסקית עצמאית ולא בקשר עובד-מעביד אמיתי.

לצפייה לרכישה הזדהה