חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: בעמותה המשפטית נידונים ענייני משפחה הנוגעים למשפחת ויצמן בפני סגנית נשיא בית משפט השלום ברמת גן. התובעת הגישה תביעה ראשונית (תמ"ש 5113/96) שאותה ביקשה לתקן באמצעות בא כוחה. למרות זאת, הגישה לתביעה חדשה זהה שנדונה בפני שופט אחר בבימ"ש, מבלי לציין שמדובר במקרה שכבר נמצא בדיון ואף טרם הוחלט על מחיקת התביעה המתוקנת. בכך פעלה התובעת ובא כוחה בניגוד לעקרון "משפחה אחת - שופט אחד," העקרון שמתווה את ההתמודדות עם תביעות משפחתיות מול אותו בית משפט. ההליכים הכפולים יוצרים מצב שבו שני שופטים מתמודדים עם אותו מקרה אותו הדבר, דבר שמוביל להסלמה מיותרת במערכת המשפט ודורש משאבים מיותרים. השופט ציין כי כאשר טרם נקבעה החלטה במחיקת התביעה המקורית, אין מקום להגיש תביעה חדשה זהה. במידה ויהיה מחיקת התביעה, יהיה מקום להגשת תביעה חדשה, אך תמיד יש לקשרה לתיק העיקרי ולפעול בפני אותו שופט. לבסוף, הוחלט להעביר את התביעה החדשה למותב השופטת שטופמן, שדנה בתיק המקורי, לצורך המשך טיפול מאוחד ונכונות התיקון בהתאם להלכות ולכלל. התובעת גם חויבה בתשלום הוצאות בסך 1,500 שקלים ועוד מע"מ וריבית.

תוצאה: הוחלט להעביר את התביעה החדשה לדיון בפני השופטת שטופמן המנהלת את התיק המקורי, ולהצרף אותה לתיק העיקרי. התובעת חויבה בהוצאות משפט בסך 1,500 ש"ח ועוד מע"מ וריבית.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובענה עסקה בבקשה להכיר בפסק דין גירושין זר שניתן בהסכמה בבית משפט ברומניה ב-24/11/1993, במטרה להצהיר על גירושי הצדדים לצורך העברת זכויות בדירת מגורים בישראל במסגרת פטור ממס שבח, וכן למנוע חשש מעבירת ביגמיה לאישה אזרחית ישראלית. לפי חוק מס שבח מקרקעין, העברת זכויות במסגרת גירושין אינה אירוע מס, אך נדרש אישור בית משפט בישראל לאישור הסכמי גירושין להעברת זכויות ללא תשלום מס רכישה ומס שבח. הדיון כלל בחינת סמכות בית המשפט בישראל להכרה בפסק הדין הזר ולהצהרה על תוקף הגירושין, במיוחד לאור העובדה שהצדדים חסרי דת ובעלי אזרחות כפולה רומנית-ישראלית.

תוצאה: בית המשפט להכיר בפסק הדין הזר לצורך העברת זכויות בנכס בפטור ממס ולהצהיר על תוקף הגירושין בישראל. לא ניתן צו להוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין עוסק במיזוג בין חברה גדולה במשק הישראלי לבין משחטת "עוף הנגב" שבפועל רכשה את עיקר נכסיה במסגרת הליך כינוס נכסים. הממונה על ההגבלים העסקיים התעניין באישור המיזוג והביע התנגדות נוכח חשש לפגיעה בתחרות החופשית, עקב דומיננטיות החברה הממוזגת בכל שלבי ייצור ושיווק הפטמים וההודו, וכן בשל שליטתה במכוני פסדים, מתקנים לטיפול בפסולת המשחטה, אשר מהווים מחסום כניסה לענף. הממונה טען שהמיזוג יגביר את הריכוזיות ויחזק את כוח השוק של המשיבה, תפגע בתחרות ותקשה על מתחרים להיכנס לשוק.

תוצאה: הערעור נדחה ברובו, והוחלט לאשר את המיזוג למעט סוגיית מכון הפסדים שעליה הוחזר הדיון לבית הדין להגבלים עסקיים להשבה ושיקול נוסף.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק דין זה נדונה טענת המשיב כי הוא פרע את חוב המזונות עבור הקטינים בהתאם להסכם גירושין שאושר בפסק דין, לפיו הוא ישלם סכום קבוע מדי חודש לאם הקטינים. המשיב טען כי לאחר תשלום דצמבר 1997, הוסכם עמו על הסכם נוסף בו שילם מראש סכומים עבור חודשים עתידיים. ההוצאה לפועל, בהליך בעניין טענת "פרעתי", מצאה כי סכום שהופקד על ידי המשיב היה עבור מזונות עתידיים, אך קביעה זו עוררה מחלוקת בין הצדדים. האם הקטינים טענה כי הכספים הופקדו במטרה לגרוע מהחשבון המשותף של בני הזוג בבנק, לא כתשלום מזונות. השופט ציין כי ראש ההוצאה לפועל טעה בכך שלא דן בשאלה הראשונית האם בכלל נוצרה הסכמה חדשה בנוגע לתשלומים מראש, וכי סמכות להכריע בשאלה זו נמצאת בידי בית המשפט ולא ראש ההוצאה לפועל. כמו כן, השופט הדגיש כי מזונות לילדים הם לצרכיהם השוטפים ולא ניתן להפקידם כפרעון חד פעמי מראש ללא אישור בית המשפט. השופט בדק גם את המסמכים הבנקאיים ונתוני ההלוואה, שמורים כי התשלומים שעמדו במחלוקת נועדו לסגירת יתרת החובה בחשבון המשותף ולא כפרעון מזונות, והסיק כי המשיב לא הוכיח את טענת "פרעתי". לפיכך, השופט קבע כי ההחלטה של ראש ההוצאה לפועל לשלול את טענת האם ולתמוך בטענת המשיב הייתה שגויה. נקבע כי יש לקבל את הערעור ולבטל את ההחלטה שהעידה כי התשלום מראש בוצע בהתאם להסכם חדש, וזאת ללא מזכיות בהוצאות משפט.

תוצאה: הערעור התקבל, והוחלט כי המשיב לא הוכיח כי שילם מראש את דמי המזונות בהתאם להסכם חדש; טענת "פרעתי" נדחתה, וההחלטה הראשונית של ראש ההוצאה לפועל בוטלה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין נדונה תביעת מזונות של שני קטינים כנגד אביהם. ההורים חתמו על הסכם גירושין ויחסי ממון שאושר בבית משפט לענייני מקומיים באריאל, אולם ההסכם לא זכה לתוקף פסק דין. בהמשך, הקטינים מתגוררים עם אמם בכפר סבא ואביהם מתגורר בבית הוריו באזור זה. בית המשפט העלה את שאלת סמכותו להכריע בתביעה לאור תקנות סדר הדין האזרחי ביחס למקום השיפוט במקרה של הורים וילדיהם. נקבע כי מאחר והמקום המגורים המשותף האחרון היה בשטחי יהודה ושומרון, העיקרון הוא שסמכות השיפוט הייתה שייכת לבית המשפט בעניינים מקומיים באריאל.

תוצאה: בית המשפט בתל אביב הוכר כמוסמך המקומית והעניינית לדון בתביעת המזונות, למרות שמקום המגורים המשותף האחרון היה בשטחים, ואישר את המשך ההתדיינות בבית המשפט זה ללא צו להוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המערער, שנפגע בתאונת דרכים שהוכרה כתאונת עבודה, קיבל החלטת ועדה רפואית מדרג ראשון לגבי נכות זמנית בשיעור 20% לתקופה מוגדרת, ובהמשך הועדה הרפואית לעררים קבעה נכות צמיתה בשיעור 10% החל מתאריך מסוים. הועדה לא הפעילה את תקנה 15 שתאפשר הוספת אחוזי נכות עבור איבוד כושר עבודה, בטענה שהנכות המקורית כבר התחשבה במגבלות כושר העבודה, בהתאם לפריט 34(ב) שנקבע בתקנות הביטוח הלאומי. ב"כ המערער טען שהוועדה טעתה בהפעלת התקנה, שהדיון בנכות הצמיתה בוועדה לעררים היה בלתי מוסמך, וכן שהוועדה התעלמה מהמסמכים הרפואיים התומכים באי כושר עבודה. בית הדין הארצי דן בשאלת סמכות הוועדה לעררים לדון בנכות צמיתה ללא דיון קודם במדרג ראשון, וציטט הלכות קודמות לפיהן על הוועדה להחזיר את הענין לוועדה מדרג ראשון כאשר נושא הנכות הצמיתה טרם נדון. מבחינה רפואית, נקבע כי אין עדות מספקת לאי כושר עבודה מלא בו נחזור. לפיכך, נפסק כי יש להחזיר את העניין לוועדה רפואית מדרג ראשון לבחינת אחוזי הנכות הצמיתה, כאשר הוועדה מדרג ראשון אינה מוסמכת לקבוע אם יש נכות צמיתה, קביעה שכבר נעשתה על ידי ועדת הערר. לא הוטלו הוצאות, והוכרז על זכות ערעור לבית המשפט המחוזי.

תוצאה: בית הדין הארצי קבע כי יש להחזיר את עניין קביעת אחוזי הנכות הצמיתה לוועדה רפואית מדרג ראשון לבחינה מחודשת, דחה את הטענות לגבי אי הפעלת תקנה 15, ופסל את הדיון בנכות הצמיתה בוועדת הערר כהיותו בלתי מוסמך ללא דיון קודם במדרג ראשון.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובענה הוגשה על ידי אם בת 74, נכה ומוגבלת בתנועה, כנגד בנה הרווק בן 40, בדירתם המשותפת בבעלות שניהם בבת-ים. התובעת ביקשה צו הגנה האוסר על הנתבע למנוע ממנה שימוש חופשי בדירה, במיוחד לאסור לו לפגוע בה לאחר השעה 23:00 בלילה. עורכי הדין של התובעת הציגו טענות על מערכת יחסים מתוחה ורווי מריבות, יריקות, קללות ואיסורים שהוטלו על פעולות התובעת בדירה, כולל שיחות טלפון ויציאה מהחדר בשעות הלילה. הנתבע הכחיש אלימות פיזית אך הודה במריבות וחשף דרישות לקבלנם מרחב מחיה לשעות מסוימות לשם פרטיותו ושגרת חייו. על אף טיפול רשויות עירוניות, המצב לא השתפר, והבית משפט בחר לגבש פתרון מעשי שיאזן בין זכותה של האם לחופש תנועה בדירה לזכויותיו של הבן לפרטיות ושליטה בחלקו בדירה. במסגרת ההחלטה נקבע כי התובעת תהנה מתנועה חופשית בדירה עד השעה 23:00, לאחריה תתאפשר לה להישאר בחדרה אך תוכל לצאת לצרכים חיוניים ללא הפרעה בשעות הלילה, כפי שהוסכם ביניהם. הופעלו מגבלות לגבי התקנת טלפון, השימוש בו, הדלקת תנור בחורף, וכן הבטחת פרטיות להסכמים ותנאים להפחתת המתחים ביניהם. בית המשפט הדגיש כי קיום ההסדר דורש שיתוף פעולה והבנה משני הצדדים כדי למנוע המשך סכסוכים.

תוצאה: בית המשפט העניק צו הגנה שאסר על ההתנהגות ההטרדה והגביל את התנועות המגבילות של התובעת בדירה. נקבעו כללים מפורטים לשימוש בדיור המשותף ולהפחתת נקודות החיכוך בין הצדדים, מתוך כוונה לשמור על זכויות שתיהן ולשפר את איכות חייהם המשותפת.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בבקשת הסתדרות העובדים להורות על ניהול משא ומתן עם רשויות מקומיות בנוגע להסדרים מוסכמים בעקבות שביתה שהתרחשה בנובמבר–דצמבר 1997. בעקבות שביתות במספר רשויות, סמנכ"ל מרכז השלטון המקומי הודיע כי יומי השביתה ינוכו משכר העובדים, ובמקביל הציע אפשרויות להקלה כגון פיזור תשלומי הניכויים, החזרים של ימי עבודה וימי חופשה. הממונה על השכר במשרד האוצר הוציא הנחיות חד משמעיות לפיהן אין לשלם שכר על ימי שביתה ואין להמיר ניכוי שכר בימי חופשה ללא אישור הממונה. ההסתדרות טענה כי מדובר בהתערבות פסולה המגבילה את חופש ההתאגדות והשביתה ודורשת לאפשר הסדרים מוסכמים בעקבות שביתה תוך הפעלת שיקול דעת עצמאי ולא כפוף להנחיות הממונה.

תוצאה: בית הדין החליט כי אין חיוב משפטי לפתוח במשא ומתן על הסדרים בעקבות שביתה בין ההסתדרות לרשויות המקומיות, אך ניתן לנהל משא ומתן אם יש רצון לכך. סמכות הממונה על השכר חוקית ומחייבת בנושאי ניהול שכר והטבות כספיות בעקבות שביתה, ועל הרשויות המקומיות להתחשב בהנחיות אלה במסגרת סמכותן.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התיק עוסק בשאלת דמי השכירות לנכס הידוע כבית החולים "טלביה" בירושלים, שהמשיב הוא בעליו והמדינה חתמה על חוזה חכירה לשימוש בית חולים ממשלתי. בפועל, קופת החולים מחזיקה ומפעילה את הנכס שנים רבות, ומועלת השאלה מי מהן – המדינה או קופת החולים – היא הדיירת המוגנת מבחינת חוק הגנת הדייר, מה שמשפיע על גבול דמי השכירות. בית הדין לשכירות בירושלים קבע כי המדינה בלבד היא הדייר המוגן, וקופת החולים מחזיקה בנכס ברשות המדינה בלבד, ולא שוכרת משנית או דיירת מוגנת בעצמה. נקבע כי החוזה המקורי נחתם עם המדינה בלבד, וכי אף התוספות לחוזה מאשרות זאת. טענות המערערות כי קופת החולים היא שוכר אמיתי או שוכר משנה נדחו לאור היעדר הסכמה מצד המשיב ושיעור ההוכחות שהוטלו עליהן. הטענה לזכות הדיירות המוגנת של קופת החולים לא הוכחה במידה מספקת, ודמי השכירות יקבעו בהתאם למעמדה של המדינה כשוכר הראשי. גם עילת "הזדהות החזקות" לא שינתה את המעמד המשפטי, שכן זוהי הגנה מפני תביעה לפינוי ולא עניינה קביעת דמי השכירות. בנוסף, נדחו טענות להקלה בשיעור ההוצאות של הצדדים. פסק הדין סיכם כי דמי השכירות יהיו בהתאם לשיעור שנקבע ואינם כפופים לתקרת דמי השכירות החלה על בתי עסק אחרים, מאחר שהשוכר הוא גוף ציבורי ממשלתי.

תוצאה: בית המשפט דחה את הערעור וקבע כי המדינה היא השוכרת המוגנת בנכס, וקופת החולים מחזיקה בו ברשות המדינה בלבד. דמי השכירות יבוססו על מעמדה של המדינה כשוכר הראשי והמערערות יחויבו בהוצאות הצד המשיב.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק דין זה עוסק בהחלטת ממשלה מ-1995 שהשפיעה על תנאי ההצטרפות לקרנות פנסיה, ועל תחולתה למפרע לשלושת החודשים הראשונים של 1995, וזאת תוך פגיעה בזכויות עותרים שהצטרפו בתקופה זו. העותרים טוענים כי ההחלטה לפגוע בזכויותיהם היא פסולה הן בגלל תחולה למפרע בלתי הוגנת והן בשל הפליה בין עמיתים ותיקים לחדשים. הרפורמה הובילה לשינוי בתנאי ההשקעה, בעיקר בהחלת אגרות חוב חדשות בריבית נמוכה יותר לעמיתים החדשים, אג"ח "ערד", ולהפרדה בניהול בין הקרנות הישנות לחדשות.

תוצאה: העתירות התקבלו בעניין תחולת תנאי התכנית למפרע והשופט ביטל את התחולה למפרע של תנאי התכנית לעמיתים שהצטרפו טרם החלטת הממשלה. העתירות נדחו בעניין תנאי האגרות והממשלה רשאית להחיל את תנאי הסבסוד החדשים החל מיום ההחלטה. בהתאם לכך, עותרים מסוימים יקבלו פיצוי הוצאות משפט במימון המדינה.

לצפייה לרכישה הזדהה