חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: מדובר בערעור על גזר הדין שהוטל על אדם שהורשע בסיוע לחטיפה במסגרת הסדר טיעון. בכתב האישום המתוקן הועלתה הטענה כי המערער סייע להוביל ילדה, שנכנסה בכוח לרכב והועברה לשטח פתוח שבו נפגעה באלימות קשה על ידי מבצע העבירה העיקרי, מוחמד. המערער המתין ברכב במהלך האירוע והמשיך בנסיעה למרות התחנונים של הקורבן לעצור. ביהמ"ש המחוזי גזר עליו 12 חודשי מאסר בפועל ו-15 חודשי מאסר על תנאי, וכן פיצוי כספי למתלוננת. ביהמ"ש הביא בחשבון את גילו הצעיר של המערער, רקע חייו הקשים והעדר עבר פלילי, אך הדגיש כי המערער התרשל ואטום למצוקתה של המתלוננת ואף נמנע מלסייע לאחר שפינה את מבצע העבירה עם הקורבן. שירות המבחן המליץ על עונש מאסר בעקבות חוסר שיתוף פעולה שלו עם הטיפול. המערער טען כי עונשו חמור ביחס לעונשו של מוחמד, שהורשע בחטיפה ובתקיפה, וטען כי לא הועבר לו יחס הולם מבחינת אחידות הענישה והקלת העונש. בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי הוראת העונש אצל המסייע יכולה להיות שונה בהתאם לנסיבות, ובהן חומרת המעשה, תרומת הסיוע, השיקולים האישיים של הנאשם והמלצות שירותי המבחן. לא התקבלה טענת המערער כי הפער בעונשים פוגע בעיקרון אחידות הענישה. לפיכך, הוחלט כי העונש שנגזר הוא הולם ומדויק בנסיבות המקרה.

תוצאה: הערעור נדחה; עונש המאסר של 12 חודשים בפועל שהוטל על המערער אושר, ללא שינוי.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: העתירה עסקה בהחלטתו של פרקליט המדינה שלא להגיש כתבי אישום נגד מנהל החברה לפיתוח קרית הישיבה בית אל וחברת הפיתוח בגין עבירות של הסגת גבול, אחיזת מקרקעין בכוח ובנייה ללא היתר על אדמות פרטיות השייכות לעותרים. המבנים שבפנים הוקמו על אדמותיהם והוחרבו בסוף ההליכים המינהליים. העותרים הגישו תלונות בעקבות גילוי הפלישה, אך החקירה התעכבה והמשטרה סגרה את התיקים מחוסר אשמה, החלטה שהעותרים ערערו עליה. פרקליט המדינה החליט לשנות את העילה לסגירת התיקים ל"נסיבות העניין אינן מצדיקות המשך החקירה" וטען לשיהוי בתלונות, לחוסר מיצוי החקירה, לתקופת זמן ארוכה שחלפה מאז ביצוע העבירות ולפגיעות בזכות להליך מהיר. כמו כן, ציין כי קיימים צעדים מנהליים וצווי הריסה שכבר יושמו, הפוחתים מפעילות פלילית נוספת. הנשיאה נ' נאור קיבלה את החלטת פרקליט המדינה, וציינה כי על אף שישנם קשיים בהחלטה, המכלול של השיקולים אינו בלתי סביר וקיומו של עניין ציבורי בהעמדה לדין אינו חזק בתקופה זו. עוד ציינה כי פרקליט המדינה לא מיצה את החקירה בכל הנוגע לברר את מעורבות הגורמים הממשלתיים, דבר שקול אין לו בסיס עובדתי מספיק ולא נבחן ביסודיות, אך מוסיפה כי הדבר אינו מספיק להטיל פסילה על ההחלטה overall. השופטים ס' ג'ובראן וא' חיות הסכימו עם ההחלטה. העתירה נדחתה ללא צו להוצאות.

תוצאה: העתירה נדחתה; לא הורתה על הגשת כתבי אישום נגד המנהל והחברה בגין עבירות הבנייה וההסגה בגין שיקולי שחיקת זמן, היעדר עניין ציבורי וכי החקירה לא מוצהה באופן יסודי, אך לא נמצא מקום להתערב בהחלטת פרקליט המדינה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המערער ביקש לקבל פנסיית נכות מקרן הפנסיה "מבטחים החדשה". הוא אובחן כסובל מטרשת נפוצה לאחר הצטרפותו לקרן בשנת 2008, אך הוועדות הרפואיות קבעו כי המחלה החלה לפני הצטרפותו. על פי תקנה 64 לתקנון הקרן, אם הנכות נובעת ממחלה שהחלה לפני הצטרפות לקרן, אמור להתקיים תנאי של תקופת אכשרה של 60 חודשים פעילים לפני קבלת הפנסיה. המערער טען כי מאחר והמחלה אובחנה רק לאחר הצטרפותו, אין לחול עליו תקופת האכשרה, וכי התקנה אינה ברורה וכי הוועדה הרפואית לא הסבירה די את מועד תחילת המחלה. המשיבה טענה כי התקנה ברורה וכי המועד הרלבנטי הוא מועד תחילת המחלה, גם אם אובחנה מאוחר יותר, וכי הוועדה רפואית מוסמכת לקבוע זאת. בית הדין האזורי קיבל את עמדת המשיבה וקבע כי בתקנה החדשה נדרש לבחון מתי המחלה "ארעה או החלה" ולא רק מועד האבחון, וכי קביעות הוועדה הרפואית הן תקינות ואינן ניתנות לערעור מן הבחינה המשפטית. הממונה על שוק ההון תמך בעמדת המשיבה והבהיר כי תקופת האכשרה נועדה להגן על כלל חברי הקרן מפני שיבושים כתוצאה מחברי קרן הזקוקים לפיצוי על מחלות שקדמו להצטרפותם לקרן. בית הדין הארצי עמד על כך שתקנון הקרן חייב להתפרש תוך איזון בין טובת הפרט לטובת הכלל, וכי אין מקום להקל על המערער ולהפר הוראות תקנון הקרן שאושרו כדין. בנוסף, נדחתה טענת המערער באשר לחוסר ידיעת הציבור בנוגע לשינוי התקנה ומסירת העתק התקנון לו במועד הצטרפותו.

תוצאה: ערעור המערער נדחה; נקבע כי מחלות שהחלו לפני ההצטרפות לקרן מחייבות תקופת אכשרה לפני קבלת פנסיית נכות, גם אם האבחון נעשה לאחר ההצטרפות, וזכאותו לפנסיית נכות נדחתה בהתאם.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בית משפט השלום בתל אביב-יפו דן בתיק פלילי בו הורשעו שני נאשמים בעבירות אלימות כלפי מתלונן שהגיע לביתו של אחד מהם. במהלך שנת 2012 התקיימו הפגנות מחאה נגד בעל הקבוצה הכדורגלית שהנאשם הראשון היה בעלים שלה, והוקמו פעולות אלימות כלפיו, כולל הטמנת רימון מתחת לרכבו וזריקת רימוני הלם ועשן. המתלונן, שביצע התנהגות לא נאותה כלפי הנאשם, נפצע בפציעה בנסיבות מחמירות בעקבות תקיפה שביצעו השניים. הנאשם הראשון הורשע גם בהשמדת ראיות ושיבוש מהלכי משפט על ידי מחיקת סרטי מצלמות אבטחה שצילמו את האירוע, מעשה שנעשה בתכנון מוקדם ולא בשוגג.

תוצאה: הנאשם הראשון נגזר ל-15 חודשי מאסר חלקם בפועל, 10 חודשי מאסר נוספים על עבירות נוספות, לעבודות שירות, קנסות ופיצוי למתלונן; הנאשם השני נגזר ל-13 חודשי מאסר בתנאים דומים, קנס ופיצוי; ניתנה אפשרות ערעור לבית המשפט המחוזי.

לצפייה לרכישה הזדהה

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: מדובר בערעור על פסיקת בית הדין האזורי בנצרת שקבעה כי הוריו של המוגבל בניידות, המתגוררים עימו בבית חלק מהזמן, מתקיימים בהם תנאי ההגדרה "קרוב משפחה" במסגרת הסכם הניידות, וכי הם זכאים לקבל הלוואה עומדת לרכישת רכב בהתאם להסכם. המוגבל בניידות סובל משיתוק מוחי ומרכז חייו מנוהל בין בית הוריו בקיבוץ לבין מעון מוגן בעיר סמוכה, בו הוא מתגורר כ-60% מהזמן. ההורים משמשים כאפוטרופסים ומסיעים אותו לטיפולים ולמסגרות חברתיות. המחלוקת העיקרית נסובה על האם מגורים של כ-40% מהזמן בבית ההורים עומדים בדרישת הקביעות בהגדרת "קרוב משפחה" בסעיף 2 להסכם הניידות, המגדיר את הקריטריונים לקבלת הלוואה עומדת עבור חסרי רישיון נהיגה. בית הדין האזורי אימץ טענה כי דרישת המגורים אינה מחייבת שהות רציפה ומלאה, וכי יש לשקול את זמינות מורשה הנהיגה וסיכול פיקוח המוסד. בפסיקתו דן בית הדין בערכי ההלכה הקודמת בפרשת סולובייצ'יק והרחיב את ההבנה לפיה מגורים חלקיים משמעותיים מספיקים. עם זאת, נשיא בית הדין והמשנה במוסד הסתייגו מדעה זו, וטענו כי מגורים בקביעות אינם מתקיימים במקרה זה וכי קיימת הפרדה פיסית משמעותית שמונעת זמינות יומית של ההורים, וכי הלוואה עומדת אינה מתיישבת עם מצבו של המוגבל במעון הממוקם במרחק רב מבית הוריו. נשקל גם ההיבט התקציבי, וכיצד על ההסדר לבחון זכאויות בקפדנות למניעת כפל זכויות. בסופו של דבר, בית המשפט דחה את הערעור שהגיש המוסד לביטוח לאומי וקבע כי יש להכיר בכך שהמגורים בבית ההורים, אף אם חלקיים, עומדים בדרישות הסכם הניידות, וכי ההורים יחשבו כמורשי נהיגה של המוגבל, וזאת מתוך ראיה מאוזנת של מכלול נסיבות המקרה ולטובת המוגבל.

תוצאה: הערעור של המוסד לביטוח לאומי נדחה; נקבע כי ההורים של המוגבל בניידות, אף כי מתגוררים עימו פחות מ-50% מהזמן, עדיין ייחשבו כ"קרוב משפחה" בהגדרת הסכם הניידות וכמורשי הנהיגה שלו; המוסד ישלם למשיבים שכר טרחה בסך 7,000 ש"ח.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בטענות להפחתת עונש עקב הפרעה נפשית חמורה לפי סעיף 300א לחוק העונשין, הדומות לסייג אי שפיות. בבחינת הראיות והחוות דעת שהוגשו מטעם הנאשם, נדחו הטענות כי הרג הנפגע אירע עקב הפרעה נפשית כלשהי, לאור היעדר תשתית ראייתית מספקת. כן נדחו טענות הנאשם לגבי זכאותו לעונש מופחת לפי סעיף 300א (ב) הקובע אפשרות להפחתת עונש במידה המעשה חרג במעט מתחום הסבירות הנדרש להגנת עצמית. לאור חומרת המעשה – ירי בעל 14 יריות למרכז גופו של הנפגע ממרחק קצר – הוחלט כי אין מדובר במצב גבולי ואין להפחית את העונש. הנאשם נגזר למאסר עולם מיום מעצרו, ללא פסיקת עונש נוסף בעבירות הנוספות.

תוצאה: נדחתה הטענה להפחתת עונש עקב הפרעה נפשית חמורה וכי המעשה חריג במידה מועטה מתחום הסבירות; נגזר מאסר עולם על הנאשם. נגזר פיצוי כספי חלקי לקרובי משפחת הנרצח בהתאם למדיניות הפסיקה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: מדובר בבקשה להארכת מעצרו של נאשם בעבירות חמורות הכוללות קשר לסיוע לאויב בזמן מלחמה וניסיון שוד, במסגרת תיק פלילי המתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים. הנאשם מיוחס לו מעורבות בחוליה שביצעה תכנון פיגועים נגד מתפללים יהודים בהר הבית וכוחות המשטרה באזור. הנאשם לקח חלק בפגישה בה תוכנן פיגוע, והשתתף בניסיון חטיפת נשק משוטרים סמויים. הנטען כי מדובר בפעולות ביטחוניות חמורות המשקפות מסוכנות גבוהה, אשר הקמתן מחייבת הארכת מעצר עד תום ההליכים. ההליך המשפטי מתנהל כבר למעלה משנתיים, וארבע הארכות מעצר כבר התקבלו. הצד המבקש מציין כי המהלך המשפטי מצוי בשלב מתקדם ואילו סנגור הנאשם מדגיש את חלקו המצומצם של הנאשם וטרם הושלמו ההליכים המשפטיים נגד הנאשמים האחרים בפרשה, וטוען שיש לשקול שחרורו לחלופת מעצר. בפסיקת בית המשפט הובהר כי החוק קובע עקרון לסיום המשפט תוך תשעה חודשים, אך בשל חומרת העבירות, המסוכנות הנשקפת והצורך בהבטחת תקינות ההליך, קיימת עילה להארכת המעצר. בית המשפט הדגיש כי לא יידון בשלב זה שיקול חוזק הראיות, והחליט לאור מכלול העובדות והנסיבות להאריך את מעצר הנאשם בעוד תשעים ימים או עד מתן פסק הדין, לפי המוקדם.

תוצאה: בית המשפט הורה על הארכת מעצרו של הנאשם ב-90 ימים נוספים או עד מתן פסק הדין, לפי המוקדם, בשל חומרת העבירות והחשש למסוכנותו, תוך התחשבות במהלכי המשפט המתמשכים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק דין זה דן בית משפט השלום במסעדה בבקשת הנתבעים לסילוק תביעה שהוגשה נגדם, בטענה כי לבית המשפט אין סמכות עניינית לדון בתביעה. התובעים פנו בבקשה להצהיר כי להם זכות מעבר על חלקה מסוימת, זאת על בסיס הסכם ביניהם. הנתבעים טענו כי מדובר בתביעה לזיקת הנאה במקרקעין, ולכן הדיון צריך להתקיים בבית המשפט המחוזי. התובעים טענו כי מדובר בזיקת הנאה שמתבססת על שימוש בזכות מעבר, וכי הסמכות היא של בית משפט השלום.

תוצאה: בית משפט השלום ביטל על הסף את התביעה בשל העדר סמכות ונדרש להעביר את התביעה לבית המשפט המחוזי.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו דן בשאלת סמכות השיפוט בתובענה שהוגשה על ידי חוכרי דירות בבית דו-משפחתי. התובעים טענו כי בין צדדי המקרקעין התקיים הסכם מכללא שנחתם לפני למעלה מ-60 שנה, המחייב את הצדדים לשמור על המצב הקיים בין שני הבתים שבמקרקעין ולמנוע בנייה נוספת הבית. התובעים ביקשו צו מניעה והצהרה על עצם קיומו של ההסכם. השופטת איריס לושי-עבודי בחנה את המחלוקת וקבעה כי הסמכות לדון בתביעה נסמכת על סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט, לפיו תביעות הנוגעות לחזקה או שימוש במקרקעין הן בסמכות בית משפט שלום, בעוד תביעות הנוגעות לחכירה לדורות אינן בסמכותו. בכך, השליכה השופטת את התביעה לבית משפט השלום כדין, כיון שהסעד המרכזי המבוקש קשור לזכויות שימוש וחזקה במקרקעין ולא לזכויות קנייניות המנויות בחוק המקרקעין. גם בקשת צו המניעה נופלת בסמכות בית משפט השלום, שכן היא נועדה להגן על המצב הקיים בנכס ולהימנע משינויו לרעה. השופטת הנחתה להעביר את התובענה לבית-משפט השלום בתל אביב, וציינה כי לא תאלץ את התובעים או הנתבעים לשאת בהוצאות משפט משום שהסמכות הועלתה ביוזמת בית המשפט. ההחלטה התקבלה בהעדר נוכחות הצדדים.

תוצאה: נדחתה סמכות השיפוט של בית המשפט המחוזי והוחלט להעביר את התובענה לבית משפט השלום, שכן מדובר בתביעות הנוגעות לזכויות שימוש וחזקה במקרקעין שהן בסמכותו של בית משפט זה בלבד.

לצפייה לרכישה הזדהה