חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: ביום 1998 נהרג צוללן בחיל הים בעת שצלל לבדוק את תחתית אנייה, כאשר נפגע על ידי מדחף שהופעל בזמן צלילתו. המדחף הופעל במהלך בדיקת מכלולי האניה על ידי בוחן ממשרד התחבורה, אשר נתן הוראות למכונאי הראשי של האניה. בעקבות זאת הוגשו כתבי אישום נגד הבוחן, המכונאי והקצין השלישי באניה. בית משפט השלום בחיפה הרשיע את הבוחן והמכונאי בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, וזיכה את הקצין השלישי. נגזרו על הנאשמים עונשי מאסר מותנים ומשפטיים. נפתחו ארבעה ערעורים: הבוחן ערער על ההרשעה ועל חומרת הגזר דין, המדינה ערערה על קולת העונש, והמכונאי ערער על חומרת העונש. הערעורים אוחדו. ערעור הבוחן על ההרשעה נדחה. טיעונים על גובה העונש הוצגו, בהם המדינה דרשה החמרה בשל תוצאת התביעה הקשה ורמת הרשלנות הגבוהה. בא כוחם של הנאשמים טען לרשלנות נמוכה, הצביע על נסיבות לא צפויות שהובילו להפעלת המדחף ועל נסיבות אישיות של הנאשמים כולל מצב משפחתי, גילו ורקורד אישי. בית המשפט קבע כי אין מקום להחמרת העונש. נקבע כי רמת הרשלנות של הבוחן הייתה גבוהה יותר, בהתחשב בהתנהגותו האי-אכפתית. לגבי המכונאי, שנגרר לאחר הוראות הבוחן ולמרות אחריותו לתאונה, נקבע שרצוי להקל בעונשו, והותר לעונש המאסר להימשך באמצעות עבודות שירות בכפוף לאישור הממונה על עבודות שירות. לבסוף נדחו ערעורי המדינה והבוחן על חומרת העונש, התקבל ערעורו של המכונאי, והוחלט על המשך ביצוע עונשו בעבודות שירות.

תוצאה: ערעור הבוחן על ההרשעה נדחה; ערעורי המדינה והבוחן על חומרת העונש נדחו; ערעור המכונאי התקבל והוחלט שהוא ירצה את יתרת עונש המאסר בעבודות שירות בכפוף לאישור.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין נדונה בקשתה של התובעת לקביעת מזונות זמניים במסגרת תביעת מזונות שהגישה לאחר שהתגרשה מהנתבע, לאחר כשנה וחצי של נישואים ללא ילדים. התובעת, מורה המשתכרת כ-3,200 ש"ח בחודש, ביקשה בנוסף לשיפוי במזונות סך של 1,150 ש"ח וכן תשלום בגין שכירות דירה. הנתבע, שהשתכר בעבר כ-4,000 ש"ח בחודש, טען כי פוטר מעבודתו ומאז עובד בתפקיד בעל שכר נמוך יותר של כ-2,200 ש"ח. בית המשפט ציין כי בשלב קביעת המזונות הזמניים, אין להיכנס לפירוט מעמיק של צרכי הצדדים, אלא לקבוע את הזכאות על פי הצרכים וההכנסות הזמניים של הצדדים. נקבע כי לא קיימת הטענה כי נתוני הכנסת הנתבע המשמעותית ירדו עקב מחלה או סיבה אחרת שאינה תלויה בו, ועל כן הוא חויב לחפש דרכים להגדיל את הכנסתו. יחד עם זאת, לאור הכנסת התובעת המשכורתית המספקת לכיסוי הצרכים ההכרחיים שלה, נפסק כי הנתבע פטור ממזונות בשלב זה. בית המשפט הדגיש כי גם במקרה בו האשה יוצאת לעבודה, אין זה פוטר את הבעל לחלוטין מחובת המזונות, אך במקרה הנדון ההכנסה של התובעת מספיקה כרגע.

תוצאה: בפסק הדין נקבע כי הנתבע פטור מתשלום מזונות זמניים לתובעת, לאור הכנסת התובעת המספקת לצרכיה ההכרחיים ולמרות הירידה בהכנסת הנתבע, ולפיכך לא ניתן צו למזונות זמניים בשלב זה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעת, לאחר שהופרדה מבעלה בשנת 1997 וטענה כי הוא גירש אותה מבית המשפחה ולא תמך בה ובילדיה, פנתה לבית הדין לדרוש מזונות לילדיה. בית הדין השרעי חייב את הנתבע בתשלום מזונות זמניים לכל אחד מארבעת הילדים בסך 500 ש"ח מיום 1997. לאחר מכן הוערך כי שלושת הילדים הגדולים מתגוררים רוב הזמן אצל האב ואינם נמצאים במשמורת האם, אך הבת הקטנה נשארה במשמורת האם. עובדות אלו נתמכו בעדויות של עובדים סוציאליים, פקיד סעד ומחקרי מוסד לביטוח לאומי, כמו גם בהודעת האב עצמו. בהתאם לכך, בית הדין ביטל החלטה קודמת שהורתה על תשלום מזונות שוטף לטובת האם בנוגע לילדים, וזאת לאור ראיות כי הילדים הינם ברובם תחת משמורת האב בפועל. עם זאת, מכוח פסק הדין שהתקבל בבית הדין השרעי המורה על תשלום מזונות זמניים לתובעת, יש לראות בה כ"זוכה" הזכאית לפנות למוסד לביטוח לאומי לקבלת תשלום מזונות לפי חוק המזונות, גם אם הילדים לא היו עמה בפועל במועד הרלוונטי. כן התקבלה התביעה לחייב את הנתבע לשלם מזונות לילדים, מיום 1997 ואילך, בניכוי מה שכבר שולם, והמוסד לביטוח לאומי יחויב בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחה לאשה בסך 3000 ש"ח.

תוצאה: בית הדין קיבל את התביעה לחיוב הנתבע בתשלום מזונות זמניים לילדים מיום 1997, תוך הכרה בזכות התובעת כ"זוכה" לפי חוק המזונות, ולפיכך התביעה התקבלה עם חיוב הנתבע לתשלום מזונות והמוסד לביטוח לאומי ישלם הוצאות משפט.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התביעה נוגעת לדרישת תשלום תגמולי ביטוח לאחר גניבת רכב שהיה בבעלות התובעת ובשימושם של שני צדדים שלישיים, גיסתה ואחיה. הנתבעת טענה כי הרכב נגנב לפני שבוטח, בעוד שהתובעת טענה להיפך. הוכח בבירור כי במשך תקופה ארוכה לא נרשם לרכב חסר ביטוח חובה או ביטוחים אחרים, ורק יום לפני הגניבה הוצע ביטוח מקיף אותו תיעדה התובעת. העד המרכזי מטעם התובעת לא הצליח להציג עדויות תומכות אמינות; עמדותיו סותרות וחסרות ראיות תומכות חיצוניות כמו רישומים, קבלות או עדים שיוכיחו שימוש ברכב לאחר תאריך הגניבה המיוחס. בנוסף, לא הוצגה חובת הוכחה מצד התובעת כי הרכב היה בשימוש עד לתאריך המדובר, וזאת אף שנדרש להאיר את סיבת ההפתעה במהלך מועד רכישת הביטוח. חוקר מטעם הנתבעת הציג ראיות לחקירה המקורית שנעשתה סמוך למועד התביעה, אך עקב אובדן הקלטות המידע נשאר בעדות שמיעה בלבד ולא התקבל. כמו כן, לא הוצגו ראיות ממשיות לביסוס שווי הרכב לטענת התובעת. לאור האמור, השופטת קבעה כי הנתבעת עמדה בנטל ההוכחה שהיא לא חלה התחייבות לתשלום תגמולי הביטוח, דחתה את התביעה, וחייבה את התובעת בהוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד. ההודעה לצד ג' נדחתה אף היא עם חיוב הנתבעת בהוצאות הצד השלישי.

תוצאה: התביעה נדחתה, הנתבעת לא חויבה בתשלום תגמולי ביטוח, וחויבה בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד לתובעת ולצד שלישי. הודעה נגד צד ג' נדחתה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המבקש הגיש ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר דחה את תביעתו לנזיקין לאחר שנפגע בעת שהחליק על רטיבות על רצפת מטבח בבית חולים בו עבד. בית המשפט המחוזי קבע כי עדותו של המבקש אינה מהימנה, ושלא התקיים אירוע התאונה כמוצהר. בית המשפט לא האמין כי הייתה רטיבות או התרשלות של הנתבעת. בנוסף, לא נמצא מסמך רפואי מאותה תקופה המאשש את הטיפול בבית החולים. במסגרת הערעור, נדונה גם בקשת המבקש לפטור מתשלום אגרה והפקדת ערבון. לנוכח פסק הדין הקודם, נראה כי סיכויי הערעור נמוכים, אך הערכאה העליונה קיבלה את הטענה כי בית המשפט המחוזי התעלם ממסמכים המצביעים על קבלת טיפול רפואי, דבר שמעניק לעילה לערעור. לגבי מצבו הכלכלי של המבקש, התברר כי הוא עוסק גם במכירת מחשבים אך הכנסתו אינה גבוהה, ואין בידו הון משמעותי. מצב בריאותו של המבקש אינו טוב ולכן קיימת הבנה כי לא ניתן לייחס לו יכולת עבודה מלאה או עושר. בהתאם לכך, הוחלט לקבל את בקשתו לפטור מאגרה בשל מצבו הכלכלי והעילה לערעור, אך דחתה את בקשתו לפטור מהפקדת ערבון, אותו חייב להפקיד בסכום מופחת מהרגיל.

תוצאה: הבקשה לפטור מתשלום אגרה התקבלה, הבקשה לפטור מהפקדת ערבון נדחתה, והמערער חייב להפקיד ערבון מופחת בסכום של 15,000 ש"ח. הערעור התקבל לעילה, אך סיכויי ההצלחה נמוכים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעים והנתבע הם בין הבעלים הרשומים במגרש מקרקעין ברעננה המיועד לבנייה, והגיעו להסכמה ראשונית ב-1996 על כוונה לבנות בניין דירות ולחלוקת דירות ביניהם. הוסכם למנות ועד שיפעל לקידום הפרויקט, אך למרות התנהלות ראשונית חיובית, נתקעו התכניות עקב מחלוקות בין הצדדים בנוגע לחלוקת הדירות, סטנדרט הבנייה והקלה בתב"ע. הנתבע, באמצעות בנו שניהל את העניינים, סרב לחתום על תכנית הבקשה להיתר לאחר ניסיונות להגיע להסכם לגבי חלוקת דירות והוספת מרפסות, וזאת על אף חילופי הצעות כספיות בין הצדדים. במהלך ארבע שנות סכסוך ממושך בין הצדדים, לא הושגה הסכמה בסיסית, והיחסים בין הצדדים התאפיינו באיבה וחוסר אמון. הנתבע טען כי התקיימה הסכמה לגבי פירוק השיתוף בדרך של בניית הבניין וחלוקת הדירות, אולם ההסכם המקורי היה מותנה בהסכמת כל הצדדים לתכנית וסידור חלוקת הדירות, תנאי שלא התגשם. לפיכך, בית המשפט קבע כי ההסכם תלוי בתנאי מתלה שבוטל בשל חוסר השגת התנאי במועד סביר. בית המשפט דחה את בקשות הנתבע ליצור הסכם חדש או להורות על חלוקת הדירות באמצעים כגון הגרלה, כי לא ניתן לכפות הסכם במקום הצדדים שאינם מגיעים להסכמה בשימוש משותף במקרקעין. בהתאם לחוק המקרקעין, ונסיבות המגרש שאינו ניתן לחלוקה בעין, בית המשפט פסק על פירוק השיתוף בדרך של מכירת המקרקעין ופיצוי בעלי הזכויות. נקבע כי כל הצדדים רשאים להתחרות במכירת הנכס, והמכירה תבוצע על ידי כונס נכסים שינהל את ההליך. בנוסף, בית המשפט חייב את הנתבע בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.

תוצאה: בית המשפט קיבל את תביעת פירוק השיתוף למכירת המקרקעין בדרך של מכירה פומבית על ידי כונס נכסים, דחה את ההסכם הראשוני בשל קיומו של תנאי מתלה שלא התקיים, ודחה את בקשות הנתבע לאכוף הסכם חדש או חלוקת דירות חלופית. הנתבע חויב בהוצאות משפט ושכר טרחה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע ביצע עבודות עפר שכללו ניקוי השטח ופיזור מצעים במקרקעין שהושכרו על ידי מספר חברות שבבעלות הנתבע 5, שהזמין את העבודה באמצעות הפגישה עם כל הצדדים. התובע טען כי סוכם עם הנתבעים כי התשלום יבוצע לפי מחירון דקל, ושולמה מקדמה על ידי חלק מהנתבעים, אך הנתבע המרכזי סרב לשלם את חלקו. הנתבעים טענו כי התובע ביצע את העבודה בצורה רשלנית, לא השלימה את העבודה וכי המחיר הגבוה לספק תשלום בלתי מוצדק. התובע הגיש תביעה לתשלום יתרת הסכום, בעוד הנתבעים טענו שהם אינם חייבים דבר או שיש להחזיר מקדמה. השופט קיבל את גרסת התובע והחליט כי התשלום אמור להתבצע לפי מחירון דקל, תוך הפחתה קלה במחיר ביחס לתשלום קודם על עבודות דומות. טענות הנתבעים לגבי רשלנות התובע נדחו, בעיקר מאחר שלא הוצג חוות דעת מקצועית ולפני שהוצגו טענות רשמיות על טיב העבודה. כמו כן, נדחו טענות השוכרים לגבי חוסר יריבות ואי אחריות לתשלום. השופט חייב את כל הנתבעים לשאת בתשלום כולל הוצאות ושכר טרחה לפי החלוקה שנקבעה בפסק הדין, עם אפשרות לערעור.

תוצאה: בית המשפט חייב את הנתבעים בתשלום סך של כ-74,374 ש"ח לתובע, עם חלקים מחולקים בין השוכרים לבעלי הנכס, ונדחה כל סירובם או הטענות נגד איכות העבודה. כמו כן, חייב הנתבעים בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחה לתובע.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק דין זה נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בענין תיק מס הכנסה, הקשורה להפרשי הון בלתי מוסברים בסך של כ-315,332 ש"ח. המשיב הוציא צו על פי סעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה, בעקבות הפרשי הון המדווחים על המבקש, אשר נדרש להסביר אותם. המבקש טען כי הסכום הועבר לו לחשבון הבנק על ידי קרוב משפחה מחו"ל, אולם המשיב סירב לקבל הסבר זה ודחה את ההשגות שהוגשו. המבקש ביקש להעביר את נטל הראיה אל המשיב, בטענה כי המשיב התנהג באופן שאינו תקין מבחינה משפטית, ובמיוחד סירב להעביר לעדות קרוב משפחה קשיש, דבר שלטענתו הפך את ההליך לבלתי חוקי. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקש וקבע כי הטענות בדבר הובאת עדויות או הסירוב לכך הן טענות עובדתיות שצריכות להוכח בשלב ההוכחות, ושאין סטייה מההלכה הגורפת בעניין נטל הראיה, המוטל בראש ובראשונה על הנישום. נקבע כי אם המבקש יצליח להציג ראיות מספיקות שהפרשי ההון אינם נובעים מרווחים עסקיים, הנטל יעבור למשיב להוכיח את טענתו. בנוסף, נטען כי הטענות בדבר התנהגות המשיב וסדירות ההליך אינן רלוונטיות לעניין העברת נטל הראיה בשלב זה. כמו כן נדחו טענות המבקש כי לא ניתנה לו הזדמנות להגיב לתשובת המשיב בכתב. בסופו של דבר, פסק הדין סיכם כי הבקשה נדחית והמבקש יישא בהוצאות המשפט.

תוצאה: בקשת רשות הערעור נדחתה. הוחלט כי נטל הראיה נשאר על המבקש וכי אין די בטענותיו להורות על העברת הנטל אל המשיב לפני שלב ההוכחות. המבקש יישא בשכר טרחת עורך הדין של המשיב בסכום של 5,000 ש"ח.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בקשה הוגשה לבית המשפט המחוזי לעוצרם עד תום ההליכים של המשיב ושלושה אחרים, החשודים ביבוא סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל 74 ק"ג. היבוא תואר כסיפור מסורבל וארוך involving כמה מעורבים, כאשר המשיב, שעסק בצילום בניו-יורק, שכר שתי דוגמניות בכוונה לכאורה לצלם קטלוג בגדי ים בברזיל, אך למעשה השתתף בהברחת הסמים כשמחביאים את הקוקאין במזוודות עם הבגדים. המשיב טען כי לא היה מודע להשמטת הסם וששימש כצלם תמים בלבד. השופט קמא הביע ספקנות לגבי תימרות המשיב, וטען כי הרבה סימנים מחשידים מצביעים על ידיעתו, אולם לא נמצא כי קיים חומר ראיות מספק להרשעתו בשלב זה, ולכן שוחרר בתנאים. בית המשפט המחוזי אישר את ההחלטה, וציין כי בשלב זה של הליך המעצר עד תום ההליכים, אין לקבוע האם גרסת המשיב נכונה או לא, שכן מלאכת ההכרעה היא של בית המשפט שידון בתיק. בעקבות הבדיקות, הוחלט כי לא הולם לעצור את המשיב עד תום ההליכים כשאפשר להעניק חלופה הולמת למעצר, והתביעה לא הוכיחה במשא ומתן הראשוני סיכוי מספק להרשעה. הערר שהוגש נגד החלטה זו נדחה והשופטת השאירה את תנאי השחרור על כנם.

תוצאה: הערר נדחה, והמשיב שוחרר בתנאים; לא הוחלט לעצור אותו עד תום ההליכים בשל היעדר ראיות מספיקות להרשעה בשלב זה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בערעור על מעצרו של אדם שהורשע בעבירות התקהלות אסורה, התפרעות ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות במסגרת אירועים אלימים שהתרחשו בשכונת ספאפרה בנצרת. בית משפט השלום שחרר את העורר לחלופת מעצר, אך בית המשפט המחוזי קיבל את ערר המדינה והורה על מעצרו עד תום ההליכים. בהמשך, הובאה בקשה לעיון חוזר בבית המשפט המחוזי על בסיס ראיות חדשות – תצהירים שהציג הסניגור במטרה להפריך את עדותו של השוטר המרכזי, שעליה מבוססת הראיה נגד העורר. בית המשפט המחוזי הפנה את הבקשה לבית משפט השלום, אשר דחה אותה, וערעור נוסף נדחה אף הוא. בשלב הנוכחי, נבדקה אמינות עדותו של השוטר, שנכח במקום האירועים ותיעד את המעצר תוך שהוא רודף אחר העורר שנתפס בעת שניסה להימלט. למרות התצהירים שהציג הסניגור, בית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה שיכולות להביא להרשעת העורר, במיוחד לאור חומרת העבירות וחשיבות שמירת הסדר הציבורי בשכונה בסביבה עם רגישות בין-קהילתית. עם זאת, נחקרה אפשרות של חלופת מעצר כיוון שעברו כ-50 יום מאז המעצר, והעורר הוא ללא עבר פלילי וחי חיים נורמטיביים. בית המשפט סבר כי נדרש להמשיך ולבחון את חלופת המעצר שתשמור על ביטחון הציבור, תוך מתן חלופה כמו מעצר בית כדי לאפשר שחרור חלקי ולהגביל את יכולת התנועה של העורר. בסופו של דבר, התקבלה הבקשה לערר, והעניין הוחזר לבית משפט השלום לבדיקה מחודשת של חלופות מעצר.

תוצאה: ערעור העורר התקבל; ניתנה הוראה לבחון בחזרה את חלופת המעצר ואפשרות שחרור בתנאים מגבילים במקום מעצר מלא.

לצפייה לרכישה הזדהה