חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: המנוח היה בעלים של דירה ששימשה את הנתבע כדייר מוגן מאז שנות ה-50. התובעים, יורשי המנוח, הגישו תביעה לפינוי הנתבע בטענה להפרה יסודית של חוזה השכירות, בשל אי תשלום שכר דירה במועדים שנקבעו בחוזה ושינויים שרירותיים בתשלומים מאז 1990. הנתבע הודה שהיה איחור בתשלומים, אך טען כי התקיים נוהג מוסכם עם בעל הבית המקורי, שהביא לויתור על דרישת התשלום המדויק במועד.

תוצאה: תביעת הפינוי נדחתה, נקבע כי בעל הבית ויתר על עילת הפינוי בשל התנהגות שאיפשרה תשלום שכר הדירה באיחור, ועל התובעים לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח פלוס מע"מ.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המבקשת, התובעת בתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ביקשה מבית משפט השלום בירושלים לפסול את המומחה הרפואי הנוירולוגי ולמנות מומחה אחר תחתיו או חלופית מומחה נוסף. בית המשפט הקודם קבע שעל המבקשת להמציא אישור המצאה של הבקשה למומחה בהתאם לתקנה 17ב לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), תשמ"ז-1986. בא-כוח המבקשת טען כי הבקשה לפסילת המומחה הוגשה לאחר חקירתו ולכן התקנה אינה חלה, וכי המומחה מונה לאחר שפוסלה מומחית קודמת מבלי שניתנה לה הזדמנות להגיב. המשיבה לא התנגדה אך ביקשה לא לחייב בהוצאות. בית המשפט דן בתקנות 17א ו-17ב, שקובעות את התנאים למינוי מומחה תחת מומחה קודם שלא פעל כראוי, אך נקבע כי הבקשה שהוגשה לאחר חקירת המומחה אינה עונה לתנאי התקנה. יחד עם זאת, נקבע שגם ללא חובה חוקית ניתן להיוועץ במומחה לפני פסילתו על מנת לקבל החלטה מושכלת. הערעור התקבל במובן שייבחן מחדש אם יש צורך בהיוועצות עם המומחה לפני קבלת החלטה על פסילתו, כאשר הצדדים יורשו להשמיע טענותיהם. הוחלט שלא לחייב בהוצאות.

תוצאה: הערעור התקבל במובן שבית המשפט יבחן מחדש את הצורך בהיוועצות עם המומחה לפני פסילתו, וייאפשר לבעלי הדין להשמיע את טענותיהם, מבלי לחייב בהוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע, שעבד כעוזר טייח באתר בנייה, נפל דרך פתח פיגום שלא היה מכוסה או מגודר כראוי ונגרמה לו נכות צמיתה. התובע הגיש תביעה לפיצוי נגד המערערים – קבלן הראשי ועובדיו, קבלן הטיח וחברת הביטוח של קבלן הטיח. המערערים הפנו צד ג' וקיבלו למיון אחריות את קבלן הפיגומים וצור שמיר, חברת הביטוח של קבלן הפיגומים. בית משפט השלום חשב את האחריות בין הקבלן הראשי וקבלן הטיח, דחה את הטענה לאחריות קבלן הפיגומים ואת סוגיית ביטוח צור שמיר. הערעור שהוגש על ידי המערערים ביקש לקבוע כי קבלן הפיגומים אחראי רוב האחריות או לחלופין חלוקת אחריות שווה בין שלושת הקבלנים. בית המשפט המחוזי בחן את הוראות פקודת הנזיקין ותקנות הבטיחות בעבודה. נקבע כי פתחי הפיגום שהיו חשופים ללא גידור או כיסוי מפרים את תקנות הבטיחות, וקבלן הפיגומים אכן אחראי על תקינות ותחזוקת הפיגומים. בית המשפט לא קיבל את פרשנות בית משפט קמא שהגבילה את חלוקת האחריות רק לשני הקבלנים, וקבע שחלוקת האחריות צריכה להיות שווה בין קבלן הפיגומים, קבלן הטיח והקבלן הראשי, זאת בשל התרשלות משותפת באי שמירת הוראות התקנות בנוגע לגידור וכיסוי הפתחים בפיגום. כמו כן נקבע כי יש להשיב את הדיון לבית המשפט קמא לצורך בחינה נוספת של יחסי האחריות בין קבלן הפיגומים ובין חברת הביטוח שלו, וכי קבלן הפיגומים ישלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין למערערים. בפסיקתו הביע השופט כי חובה על כל המעורבים להקפיד על שמירת תקנות הבטיחות הכוללות בין היתר גידור והכנסת כיסויים מתאימים לפתחים בפיגומים, בכדי למנוע תאונות דומות בעתיד.

תוצאה: הערעור התקבל; נקבע כי קבלן הפיגומים אחראי יחד עם הקבלן הראשי וקבלן הטיח בחלקים שווים לתשלום הפיצויים לתובע; חוזר הדיון בבית משפט השלום לבחינת סוגיית הודעות הצד השלישי והרביעי ויחסי ההתחייבויות ביניהם; החייב לתשלום הוצאות משפט ושכר טרחה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בבקשת צו מניעה שהוגשה נגד הנתבעות האוסרת עליהן להפר את המדגמים הרשומים של התובעת לגבי מוטות לדגלים. תחילה ניתן צו מניעה זמני ואחר כך הוסב לצו מניעה קבוע, לאחר שנקבע כי הנתבע רוני הפר את המדגמים של התובעת מבחינת מוטות הדגלים, למעט דגלים עם מגן דוד שאינם מפרים. במסגרת ההליך, נקבע כי יש לחשב את הפיצוי שיינתן לתובעת בגין ההפרה, ונתבע רוני להגיש דו"ח מפורט בנושא ממכירותיו. התובעת טענה כי הדו"ח שהוגש על ידי רוני אינו מהימן ומכיל נתונים סלקטיביים המסתמכים רק על מידע שסיפק הנתבע בעצמו, תוך התעלמות מהוכחות ומסמכים מתאימים, וטענה כי רוני העלים מכירות רבות מהמערכת. מנגד, טען רוני כי תקופת ההפרה קצרה וכי דו"ח המכירות שלו הוגש בהתאם לצו בית המשפט, ממכירות במהלך חצי שנה בלבד. עוד הוסיף כי התובעת לא הצביעה על נזק ממשי שנגרם לה, וכי ההתרברבות של נתוני המכירות הגבוהים נעשתה למטרות מו"מ ולא ראויה לשימוש בפני בית המשפט. בדיון הניתוח כלל את תחום תקופת ההפרה, עליה הוחלט כ-5 חודשים בשנת 1997, ובנוגע לשיטת חישוב הפיצויים התייחס בית המשפט רק לנזק מניעת הרווח ולא להתעשרות הנתבעים. בית המשפט קבע כי הנתונים שהוגשו על ידי הנתבעים אינם מהימנים ודחה את ההסתמכות על הדו"ח שהוגש, וקבע אומדן של כמות המכירות המפרות ב-100,000 יחידות. לגבי שיעור הרווח, נדחתה טענת התובעת לרווח של 55 אגורות למוט, בעוד ההצהרות של הנתבעים לרווח נמוך מאוד נראות לא סבירות. בשל כך נקבע כי הפסד הרווח עומד על 35 אגורות למוט, ובהתאם למכירות אמורות אלו, חייב בית המשפט את הנתבעים לשלם לתובעת פיצוי בסך 35,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, והוציא פסק דין לשיפוי הוצאות ושכר טרחה בסך 7,000 ש"ח.

תוצאה: צו מניעה קבוע נגד הפרת המדגמים של מוטות הדגלים ניתן; הנתבעים חויבו בתשלום פיצוי לתובעת בסך 35,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית וכן לשלם הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 7,000 ש"ח + מע"מ.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעים רכשו דירות מהנתבעת בשכונת פסגת זאב בירושלים וטענו לליקויים רבים בדירות, ירידת ערכן, נזקים והוצאות שנגרמו על ידי הנתבעת. למומחה מטעם בית המשפט מונה מהנדס-שמאי שהגיש חוות דעת ראשונה ומשלימות, כולל הערכת ירידת ערך הדירות. בתהליך המשפטי העידו חלק מהתובעים, אך הנתבעת לא הביאה עדים. הבאים במענה הוגשו במכתב, ובכוח שני הצדדים צמצמו את המחלוקות למספר סוגיות עיקריות. לתביעת התובעים הראשון והשני נקבע שסכום שווי הליקויים הוא 15,062 ש"ח, ירידת הערך 24,936 ש"ח ללא מע"מ, פיצוי על עגמת נפש בסך 6,000 ש"ח, והוצאות משפט בסך 9,000 ש"ח, סך הכל 54,998 ש"ח. בתביעת התובעים השלישי והרביעי נקבע שווי הליקויים 19,518 ש"ח, ירידת ערך 12,640 ש"ח, פיצוי על איחור במסירת המחסן בסך 4,000 ש"ח, פיצוי על עגמת נפש של 5,500 ש"ח, והוצאות משפט בסך 9,000 ש"ח, סך הכל 50,658 ש"ח. טענות לגבי איחור במסירת הדירה והמקלט נדחו. הנתבעת חויבה לשלם לתובעים את הסכומים הכוללים את ההוצאות המשפטיות וכן שכר טירחה לעורכי הדין בסך 15,000 ש"ח ועוד מע"מ. הסכומים משולמים עם הצמדה וריבית מיום פסק הדין.

תוצאה: הנתבעת חויבה לשלם לתובעים את סך של כ-55,000 ש"ח לתובעים הראשונים ו-50,700 ש"ח לתובעים השליש והרביע, כולל הוצאות משפט ושכר טרחה לעורכי הדין, עם הצמדה וריבית מיום פסק הדין.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: הדיון התמקד בבקשת צו מניעה זמני שהועמד על הפרת המדגמים של מוטות לדגלים שבהם מחזיקה התובעת, וצווי המניעה ניתנו תחילה זמניים ובהמשך קבועים, עם צמצום היקפם לגבי דגל עם מגן דוד שלא נחשב כמפר. נקבע שהנתבע הפר את המדגמים במהלך כחמישה חודשים בשנת 1997, בעיקר בטרם יום העצמאות. הנתבעת ביקשה פיצוי על נזק שנגרם לה עקב הפרה זו בהתאם למסמכי מכירות ודו"חות רואה החשבון שהוגשו על ידי הנתבע, וטענותיה כי הדו"ח סלקטיבי ואינו משקף את מלוא המכירות והרווחים. הנתבעת טענה שהנתבע מכר כמות גדולה בהרבה מכפי שדווח וכן שלא הוגשו חשבוניות ומסמכים נדרשים, מה שמכריח להפעיל אומדן נזק. הנתבע טען שמכירותיו היו מוגבלות לתקופה קצרה ולהיקפים נמוכים מאוד, ודחה את טענות הנתבעת כלא מבוססות ואף הסביר שהדברים שנאמרו במו"מ לפשרה אינם ראויים לשמש כראיות. בית המשפט דחה את הדו"ח כסמך עצמאי בשל היעדר ראיות מלאות והסתמך על אומדן בדיעבד שקבע כי מכר כ-100,000 מוטות מפרים במהלך תקופת ההפרה וקבע רווח של 35 אגורות למוט, סכום המייצג הפסד רווח עבור התובעת. לפיכך הוטלה על הנתבעים חובת תשלום פיצוי בסך 35,000 שקלים עם הפרשי הצמדה וריבית, זאת בנוסף להוצאות ושכר טרחה בסך 7,000 שקלים ועוד מע"מ.

תוצאה: בית המשפט קבע כי תקופת ההפרה היא כחמישה חודשים בשנת 1997 וכי עובדת ההפרה הוכחה, קבע את נפח המכירות המפרות באומדן של 100,000 יחידות ותשלום פיצוי בגובה 35,000 שקלים לצד הוצאות ושכר טרחה בסך 7,000 שקלים ועוד ריבית והצמדה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע הגיש תביעה על סך 34,500 ש"ח עבור נזק שנגרם לרכבו, דייהטסו, אשר הוצת לכאורה כתוצאה מאש שפרצה ברכבו של הנתבע, רנו. האירוע התרחשה בכפר רמה כאשר הרכבים חנו אחד ליד השני. התובע טען כי אש שפרצה ברכב הנתבע גרמה לשריפה ברכבו וגרמה לנזקים שהוערכו בכ-13,500 ש"ח. הנתבע טען כי השריפה נגרמה כתוצאה מהצתה בידי גורם שלישי, וכי לא התרשל בחניית רכבו, ולכן אין להטיל עליו אחריות. נטל הראיה הוטל על הנתבע בהתאם לסעיף 39 לפקודת הנזיקין, השולל אחריות אוטומטית אם הנתבע מראה כי לא התרשל. בדיקת הראיות, כולל גיליון חקירת הדליקה ותיק המשטרה, העלתה כי השריפה ברנו נגרמה מהצתה של חומר דליק שנשפך על הרכב על ידי אדם לא ידוע, ללא מעורבות ישירה של הנתבע. על אף שהאש יצאה מהרכב הנתבע, לא נמצאה התרשלות מצדו בהתנהלות או בחנייה. כמו כן, התובע החנה את רכבו צמוד לרכב הנתבע ולא גינה את הסיכון האפשרי מהצתה שכזו. הדיון בחוק ובהלכה ציין כי במקרה כזה, בו המקור להצתה הוא חוץ-רכבי ולא בשל התרשלות של בעל הרכב, אין להטיל עליו אחריות לנזק שנגרם לרכב סמוך. לפיכך, התביעה נדחתה, וכל צד ישא בהוצאותיו.

תוצאה: התביעה נדחתה; לא נקבעה אחריות על הנתבע לנזקי השריפה, וכל צד יישא בהוצאותיו.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: במקרה דנן, חברה זרה שהיתה בעלת רוב מניות בחברה יבוא ושיווק בשם מדייק הגישה תביעה נגד בנק טענה כי הבנק התרשל כשכיבד הוראות משיכות שיקים והעברות מט"ח בחתימה אחת בלבד, בניגוד להנחיות שניתנו, וכתוצאה מכך נגרמו לה נזקים של מעל 1,350,000 ש"ח בעקבות מימוש ערבויות בנקאיות בסך 300,000 דולר וחיסול פעילות חברת מדייק. התובעת טענה כי הבנק הפר את חובות זהירותיו כלפי הערבה להלוואה במסגרת בה ניתנו ערבויות בנקאיות מטעם בנק שוויצרי. הנתבע טען כי לא ידע על מעמדה של התובעת כמממנת הערבויות, פעל בהתאם להוראות מנהלי מדייק, ונוהל עבודה קבוע איפשר ביצוע פעולות בחתימה בודדת עם אישור טלפוני או בפקס, וכי אין קשר סיבתי לנזקים הנטענים. בית המשפט קבע כי התובעת אינה מוגדרת כערבה לפי חוק הערבות וחוק הבנקאות, שכן הערבויות הבנקאיות שניתנו הן התחייבות לשיפוי אוטונומית בין הבנק השוויצרי לנתבע, ללא קשר חוזי ישיר עם התובעת. הנתבע לא היה מודע למימון הערבויות על ידי התובעת ולא היה עליו לדעת זאת. במסגרת ניתוח ההתנהלות הבנקאית נקבע כי הנתבע לא התרשל ושמר על הנוהל המקובל שכל שיק או העברת מט"ח קיבלו אישור נוסף של בעל זכות חתימה שני, וכי ההוראות בנוגע לסכום קבלת השיקים תקינים לביצוע בחתימת מנהל אחד בלבד עד סף מסוים. בנוסף, לא הוכח כי הפעולות הבנקאיות גרמו נזק לתובעת ולא הוצגו ראיות לקיומו של קשר סיבתי בין הפעולות לנזק הנטען. כמו כן, לא הוכחה קבלת החלטה אסטרטגית לצמצום פעילות מדייק כפי שטענה התובעת, והמצג בפני הבנק היה להפך – של חברה מתפתחת הצופה גידול. בסיכומו של דבר נדחתה התביעה, כאשר בית המשפט מדגיש כי לא הוכחו התרשלות הבנק, לא נגרם נזק והקשר הסיבתי לנטען נעדר.

תוצאה: בית המשפט דחה את התביעה ונפסק כי התובעת אינה בעלת עילה משפטית נגדי הבנק מאחר שאינה ערבה לפי חוק הערבות, שהנתבע לא התרשל בפעולותיו, ולא הוכח קשר סיבתי או נזק. התובעת תחויב לשאת בהוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד של הנתבע.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעות רכשו ארבע חלקות קרקע בשטח של כ-118 דונם באזור ג'נין בשנים 1981-1982, אך בעקבות סכסוכים ורישום שלא בוצע על שמן, פנו לתביעה נגד המדינה. הנתבע הראשי הוא קמ"ט רישום מקרקעין שלא ביצע את הרישום על שם התובעות, למרות פסקי דין שקבעו זאת. הנתבעים טענו כי קיימים צווים סותרים מבתי משפט מקומיים ומדינת ישראל והוכיחה חוות דעת משפטיות שמנעו את ביצוע הרישום. עם העברת השליטה באזור לרשות הפלסטינית במסגרת הסכם הביניים בשנת 1995, נוצר קושי ביצוע הרישום. התובעות טענו כי המדינה התרשלה הן ברישום והן בהבטחת זכויות הקניין של התובעות בהסכם הביניים, שגרמו לנזקים בשווי מיליוני שקלים. בית המשפט קבע כי קמ"ט הרישום, הנתבע 4, התרשל בטיפול בפניות ובלתי הבטיח את הרישום בזמן סביר, תוך הפרת חובת זהירות מול התובעות, וחוסר טיפול מתאים בפסיקות סותרות. עם זאת, המדינה לא אחראית בנוגע להסכם הביניים, בהיותו פעולה שלטונית עם שיקול דעת רחב. נקבע כי יש קשר סיבתי בין רשלנות אי הרישום לנזק, אך חבות המדינה לא חלה על ההסכם הבינלאומי עצמו. נזק החלקות הוערך בשווי נוכחי של כ-406,000 ש"ח, ולא בסכום ההשקעה המלא. נקבע כי אי רישום החלקות גרם לנזק המונע שימוש והשבחה של הקרקעות. המדינה מחויבת לשלם לתובעות את הסכום שנקבע בתוספת הצמדה וריבית, וכן הוצאות משפט ושכר טרחה.

תוצאה: בית המשפט קבע כי הנתבעים התרשלו באי רישום הקרקעות על שם התובעות, והמציאו פיצוי בסך כ-406,000 ש"ח עם הצמדה וריבית. עם זאת, המדינה לא נושאת באחריות בנוגע להסכם הביניים והעברת הסמכויות לרשות הפלסטינית.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע, צעיר בן 17, עבד בנגריה ונפגע בתאונה בעת שימוש במשור חשמלי. הוא טען כי האירוע ארע במהלך עבודתו הרגילה, בעוד שהנתבעים טענו שהתובע השתמש במשור בניגוד להוראות לאחר שעות העבודה ובמטרה פרטית. התובע אושפז, נותח ונגרמה לו קטיעת אצבע עם נכות רפואית משמעותית שעמדה על כ-49%. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה והפעיל תקנה להעלאת שיעור הנכות ל-26%. במסגרת ההליך המשפטי נדונו שאלות אחריות הנתבע, מעורבות אחיו, הכיסוי הביטוחי והיקף הנזק. הנתבעים מסרו גרסאות סותרות לנסיבות התאונה, אך בית המשפט העדיף את גרסת התובע, לפיה התאונה אירעה במהלך העבודה ואין להסב לתובע אשם תורם. נקבע כי למעביד חובת זהירות והדרכה שנפגעה במקרה זה. ההסדר עם חברות הביטוח הבהיר כי קיימת פוליסת ביטוח תקפה המכסה את הנתבע. בעניין הנזק נקבעו פיצויים לפי נכות רפואית של 49%, תוך התחשבות בהכנסה ובהיסטוריית תעסוקה של התובע לאחר התאונה. כמו כן, נפסקו פיצויים עבור כאב וסבל, עזרת צד ג', הוצאות נסיעה והפסדי פנסיה, בסכום כולל לאחר ניכוי תשלומי ביטוח לאומי של כ-146,096 ש"ח בתוספת שכר טרחה ופיצוי התמורה משפטית.

תוצאה: בית המשפט חייב את המעביד וחברות הביטוח לשאת בפיצוי של כ-146,096 ש"ח, בתוספת שכר טרחה והוצאות משפט, תוך דחיית טענות ההגנה על אחריות התובע והשמטת חלוקה של אחריות על אחיו של המעביד.

לצפייה לרכישה הזדהה