חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: התובעת, חברה זרה מהולנד, שהיתה בעלת 51% ממניות חברת "מדייק סחר (1992) בע"מ", טענה כי היא זו שמימנה שתי ערבויות בנקאיות בסך כולל של 300,000 דולר שהונפקו לטובת הבנק הנתבע. התובעת טענה כי הבנק התרשל בכך שאפשר למשיכות ושיקים חתומים בידי מנהל אחד בלבד בלי אישור נוסף, בניגוד להסכמות, וכן כי בנק זה הפר את חובות הזהירות כלפי התובעת. לטענתה, התרשלות הבנק גרמה לנזקים כספיים בהיקף של 1,350,000 ש"ח, שכללו הפסדים ממימוש הערבויות מניות, וחיסול למעשה את החברה מדייק. הבנק הנתבע טען מנגד כי לא היה לו ידיעה על מעמדה כערבה של התובעת, שלא נוצרה עילה ישירה בינה לבנק ושהתנהגותו הייתה בהתאם לנוהגים המקובלים עם אישורי טלפונים ופקסים, ושתהליכי מימוש הערבויות נעשו כנדרש, תוך קבלת דיווח שוטף על פעילות החברה. עוד נטען כי התובעת לא הוכיחה את קשר הסיבתי בין הטענות לבין הנזק הנגרם. בית המשפט קבע כי התובעת אינה שותפה ישירה בחוזים עם הבנק ולכן אינה ערבה על פי חוק הערבות, שהערבויות הבנקאיות הן התחייבויות אוטונומיות של הבנק ולא ערבויות רגילות, ושהנתבע לא התרשל בהתנהלותו מול התובעת. בנוסף, נדחתה טענת קיומו של קשר סיבתי בין התרשלות הבנק לנזקים הנטענים, ושלא הוכח נזק כספי משמעותי שנגרם. לפיכך, נימק בית המשפט את דחיית התביעה והורה לתובעת לשלם הוצאות משפט ושכר טרחה.

תוצאה: פסק הדין דחה את התביעה, בעקבות קביעת בית המשפט כי התובעת אינה ערבה חוקית כלפי הנתבע וכי לא הוכחה התרשלות או קשר סיבתי לנזקים הנטענים; התובעת חויבה בתשלום הוצאות ושכר טרחה בסך 120,000 ש"ח בתוספת מע"מ והריבית.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעת, חברה זרה שהייתה בעלת רוב מניות בחברת מדייק סחר, תבעה את הנתבע, בנק, בטענה לרשלנות בהפעלת ערבויות בנקאיות בסך כולל של 300,000 דולר, שהביאו לטענתה לפגיעה כלכלית קשה בחברה ולחיסולה. התובעת טענה כי הערבויות הונפקו מטעמה, וכי הבנק לא קיים את הנוהל שנקבע לפיו יש לחתום על עסקאות כספיות בחתימת שני מנהלים לפחות, תוך התרשלות בהכנסת הוראות תשלום ומשך שיקים על ידי מנהל אחד. התובעת הציגה טענה כי הבנק הפר את חובת הזהירות כלפיה, והיא נפגעה כלקוחה וכערבה שמימנה ערבויות אלה. הנתבע טען מנגד כי לא היה מודע לקשר בין התובעת לערבויות, כי נוהל העבודה קבע כי המנהל מורשה לחתום עד לסכומים מסוימים בחתימה אחת בלבד, וכי אישורי חתימה טלפוניים ופקס היו מקובלים. כמו כן, טען כי לא היה כל קשר חוזי בין הבנק לתובעת, ולכן ההגנות של חוק הערבות וחוק הבנקאות אינן רלוונטיות למצבה. לא הוכח כי התובעת נגרם לה נזק ישיר או קשר סיבתי בין פעילות הבנק לבין הפסדיה, ומעבר לכך, לא הובא ראיה חד משמעית על הגדרת התובעת כערבה על פי חוק הערבות. הבנק נהג בהתאם לנוהג ואישורים שניתנו ליושב ראש מועצת מנהלים וייתכן גם שהנהלת מדייק הסתירה מידע קונקרטי. בסוף משפט, נקבע שהתובעת לא הוכיחה את רשלנות הנתבע, לא הוכח נזק מוסכם וקשר סיבתי, ולכן נפסק דחיית התביעה עם חיוב התובעת לשאת בהוצאות משפט ושכר טירחה.

תוצאה: התביעה נדחתה עקב העדר יסוד עובדתי ומשפטי לקיומה, כולל היעדר יריבות ועניין בין התובעת לנתבע, ואי הוכחת רשלנות, נזק והקשר סיבתי – התובעת חויבה בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחה בסך של 120,000 ש"ח.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בהליך התנהל דיון בבית משפט השלום בעכו בנושא בקשת מעצר עד תום ההליכים נגד קבוצת חשודים שניסו להצית צמיג ולחסום כביש ראשי בגליל, מה שעשוי היה לסכן את חיי הנוסעים. החשודים נעצרו לפני שהצליחו לבצע את המעשה, והוגשה נגדם בקשה למעצר עד תום ההליכים. בדיון בפני סגן הנשיא נדחתה הבקשה למתן החלטה מיידית, והורחב מעצרם לתקופת ביניים. הערר בעניינם לבית המשפט המחוזי הוגש בטענה שאין הצדקה להאריך את המעצר למועד זה והוסבר כי ניתן לשחררם לחלופות מעצר. בית המשפט המחוזי קבע כי סמכותו בשלב זה מוגבלת לשאלת משך מעצר הביניים בלבד, ומותח ביקורת על בית המשפט קמא שלא פירט את שיקוליו בהחלטת המעצר הביניים. לא זו בלבד שהתקבלה ההכרה במסוכנות הפוטנציאלית של המעשה שהעוררים מואשמים בו, אלא שגם הובהר שזו עניין שיש לבחון לעומק להערכת עילת המעצר. בית המשפט המחוזי הביע את דעתו כי ניתן היה לקצר את משך מעצר הביניים לאור חומר הראיות המצומצם יחסית, אך סבר כי יש צורך במעצר ביניים בשל חשש למסוכנות. כמו כן, ציין כי בית המשפט קמא כבר שוקד על מתן החלטה סופית וראוי להקדים את מתן ההחלטה לאור משך המעצר שכבר חל. לפיכך, דחה בית המשפט המחוזי את הערר, והורה להמשיך במעצרם של החשודים עד להחלטה במעצר עד תום ההליכים.

תוצאה: הערר נדחה; המעצר הביניים של החשודים הוארך עד לקבלת החלטה סופית בבקשה למעצר עד תום ההליכים, תוך המלצה להקדים את תום ההליכים ככל האפשר.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בשני תיקים מאוחדים, בהם תבע הבנק חברה וערבים בגין חוב של עשרות מיליוני שקלים, בגין ניהול חשבון עו"ש, אשראי, והלוואות. התביעה כללה חיובים בריבית, חיובים חריגים, דרישות בטחונות, וכתבי ערבות שנחתמו בידי בעלי החברה ובני משפחתם. הלקוחות טענו בין השאר להתנאת שירות בשירות – פתיחת תכניות חסכון כשלעצמן תנאי למתן אשראי – וטענות לחיוב בריבית חריגה ולסרוב הבנק לפרוע תכניות חסכון לפי דרישתם. כמו כן, הועלו טענות על פתיחת תכניות חסכון על שם בנות המשפחה בלא ידיעתן, והחתמה מרמת קטינות על ערבות.

תוצאה: נדחתה טענת מניעות והודאה של הלקוחות. הוכחה עילת התנאת שירות בשירות בנוגע לתכניות החסכון, ולכן תכניות אלה מבוטלות. נדחו טענות הלקוחות לגבי חיובי ריבית חריגה, אי פרעון תכניות חסכון, וטענות על ערבות חתומות במרמה. גם טענות בנוגע למשכנתא נדחו. יתקיימו דיונים נוספים להערכת חוב הלקוחות לבנק וסילוקו.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: הפסק דן בתובענה שהוגשה על ידי אישה נגד בנק זכות מימוש משכנתא על נכס שברשות בעלה, תוך טענה לזכויות מחצית הנכס מכוח חזקת שיתוף בין בני זוג. הנכס הוא בית עם דירות, רשום על שם הבעל בלבד. המבקשת טוענת כי היא זכאית למחצית מהזכויות בנכס, וכי המשכנתא נרשמה לטובת הבנק כאבטחה לערבות מוגבלת כספית לחברה של ילדיהם, הלוואה שאינה קשורה לזכויותיה בנכס. היא טוענת שלא ידע על השעבוד ועל הליכי המימוש עד לשלב מאוחר. הבנק טוען כי המשכנתא נרשמה בתום לב ובחתימת הבעל שהצהיר כי הנכס הוא בבעלותו הבלעדית, וכי לא היה כל מודעות לזכויות המבקשת בזמן הרישום, כמו כן טוען כי המשכנתא היא בלתי מוגבלת בסכום. בהתאם לפסיקת בתי המשפט, חזקת השיתוף חלה כאשר בני הזוג מנהלים חיים משותפים ומאמץ משותף לרכישת רכוש, גם אם הנכס רשום על שם אחד בלבד. נקבע כי המבקשת הוכיחה את קיומה של חזקת שיתוף בנכס, הן בדירות המגורים והן בנכס העסקי, כיורשה מגיעה למחצית מהזכויות. עם זאת, הבנק פעל בתום לב בעת רישום המשכנתא, מאחר שבמועד העשייה הבית היה עדיין בשלבי בניה והמבקשת לא התגוררה בנכס. לפיכך, בסכסוך בין זכות הבנק הנרשמת כמשכנתא לבין זכותה של המבקשת כשותפה מחמת חזקת שיתוף, זכות הבנק עדיפה. טענות המבקשת לגבי הגבלת המשכנתא לסכום מסוים נדחו, שכן המסמכים הרשומים מדגישים את הבלתי מוגבלות בסכום החוב. כמו כן, טענות לבנק על כיבוד שיקים מזויפים לא הוכחו במסגרת ההליך. לפיכך, התביעה של המבקשת נדחתה והמשכנתא תיוותר במעמדה.

תוצאה: התביעה להכרה בזכויות מחצית הנכס והגבלת מימוש המשכנתא נדחתה, זכותו של הבנק למשכן את הנכס הוכרחה כעדיפה על זכויות המבקשת מחמת תום לב ברישום המשכנתא. המבקשת תשלם הוצאות משפט ושכר טירחה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעת עתרה לסעד כספי ולסעד הצהרתי לזכאות לשמירת חלקת קבר צמודה לחלקת הקבר של בעלה בבית העלמין בכרמיאל, ללא תשלום. המועצה הדתית כרמיאל דרשה תשלום בסך 3,500 ש"ח לשמירת המקום. בית המשפט דן בסמכות הדיון וקבע כי סימכה לדיון היא בבית משפט השלום. התובעת טענה כי יש לה זכות יסוד להיקבר ליד בן זוגה ללא תמורה, וזאת בהתבסס על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וכן חוק הגנת הצרכן. הנתבעים טענו כי הזכות להיקבר בכבוד קיימת, אך זכות השמירה על מקום מסוים בחלקה הינה תוצאה נלווית וזכות שבגינה ראוי לגבות תשלום, בהתאם לחוקי שירותי דת, חוק הביטוח הלאומי והתקנות הרלוונטיות. נדונה גם משמעות חוזה חכירת הקרקע בין מועצת מקרקעי ישראל לבין עיריית כרמיאל, והשלכות ההסכמים בין המועצה הדתית למוסד לביטוח הלאומי. בית המשפט בחן את אופיה הדו-מהותי של המועצה הדתית כחברת קבורה ולגבי זכות התובעת כצד ג' בחוזה הרשות. נקבע כי הזכות להיקבר בכבוד היא זכות יסוד נחוצה, אך הזכות לשמירת מקום קבורה ספציפי בחיים אינה זכות יסוד בסיסית אלא שירות מיוחד הנתון לשיקול דעת רשויות הקבורה. גביית התמורה בעד שירות זה עומדת תחת סמכות הרשות, ואינה פוגעת בזכות בסיסית. בנוסף נדחו טענות התובעת בנוגע להפרת חוק הגנת הצרכן. בית המשפט התייחס להתנהלות באת-כוחה של התובעת, בדחיית הבקשות להארכת מועד הגשת סיכומים ובחינת הטלת הוצאות אישיות בגינה.

תוצאה: התביעה נדחתה במלואה. התובעת חויבה בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין לנתבעים בסכום כולל של 12,000 ש"ח בצירוף מע"מ, לפי חלוקה בין הנתבעים. נקבע כי המועצה הדתית מוסמכת לגבות תשלום עבור שמירת חלקת קבר סמוך לחלקת בן הזוג, בהתחשב בהסדרי החוק והחוזים, ושאין בסיס חוקי לזכאות לשמירת הקבר ללא תשלום. בית המשפט השאיר את שאלת ההוצאות האישיות של באת-כוחה של התובעת למעקב ולדיון עתידי.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התביעה עוסקת במחלוקת סביב זכייתם של המבקשים בהגרלה על מכונית BMW Roadster Z3, שהתקיימה במסגרת הצטרפות לרכישת כרטיס לסרט "מחר לנצח". המבקשים רכשו ארבעה כרטיסים באמצעות מענה קולי "גלובוספון" מחברת אשראי, וקיבלו הודעת זכייה מטעם ישראכרט, אך לא הצליחו להציג את כרטיס הקולנוע הזוכה כמתחייב מתקנון ההגרלה. התקנון, שאושר על ידי המשיבה, מחייב הצגת כרטיס הקולנוע כתנאי למימוש הזכייה. עם זאת, המשיבה לא הודיעה לזוכים במועד שנקבע בהסכם, ופרטיהם האישיים של הזוכים חסומים בשל הנחיות הסודיות של חברת האשראי, מה שמקשה על המשיבה לממש את ההודעה לזוכים בהתאם לתקנון. המבקשים טוענים כי חובת המשיבה להודיע להם אודות זכייתם לא התקיימה, ולכן הם לא היו יכולים לשמור ולהציג את הכרטיס, וכן שהמשיבה פעלה בחוסר תום לב כאשר דרשה מהם תנאי נוקשה זה במצב שהפרה בעצמה את התקנון. בית המשפט מצא כי זהות הזוכים אינה שנויה במחלוקת, והתרשם כי ההודעה שקיבלו ממשרד אשראי מהווה הוכחה מספקת לזכייתם, והדרישה להציג כרטיס פיזי שנזרק אינה סבירה ואינה הוגנת, במיוחד כאשר המשיבה לא עמדה בהתחייבות להודיע על הזכייה במועד. נקבע כי המשיבה פעלה בחוסר תום לב במאמציה להימנע מתשלום הפרס, וכי יש להכיר בתחליף הראיה שהגישו המבקשים במקום כרטיס הפיזי ולחייב את המשיבה למסור להם את הפרס.

תוצאה: בית המשפט קיבל את התביעה, קבע כי המבקשים הם הזוכים בפרס הראשון בהגרלה, ופסק כי המשיבה חייבת להעביר להם את המכונית בהתאם לתקנון, תוך דחיית טענות המשיבה בנוגע לאי הצגת הכרטיס ופסילת הזכייה על כן.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעים, זוג שבנה בית, התקשרו עם הנתבעים לביצוע עבודות חשמל בבית. הנתבע הראשון, שהיה חשמלאי מנוסה אך לא מחזיק ברשיון בתוקף, ביצע חלק מהעבודות אך חדל להן ללא סיבה מוצדקת, מה שהביא את התובעים לשכור חשמלאי אחר לשם השלמת העבודה. הצדדים נותרו במחלוקת בנוגע לזהות מי הפר את ההסכם, מהו היקף ומשמעות התשלומים שנעשו, וכן האם העבודות בוצעו כראוי. התובעים טענו כי שילמו 14,500 ש"ח תמורת עבודות חשמל בבית בלבד, כולל תוספות, אך התברר ש-6,500 ש"ח משולמים עבור עבודות נוספות במשרד ועבודות ניקיון ופינוי, שאינן חלק מההסכם העיקרי ולפיכך לא יוכרו בהקשר של עבודות הבית. בית המשפט קבע כי הנתבעים הם שהפסיקו את העבודה באופן חד צדדי, ולכן התובעים היו זכאים לשכור חשמלאי מחליף ולקזז מיסכום התשלום את עלויות ההשלמה והתיקונים. נקבע כי התובעים שילמו לנתבעים 13,000 ש"ח על עבודות הבית בפועל, והנתבעים סיימו עבודות בשווי כ-13,500 ש"ח כך שהתובע עדיין חייב 500 ש"ח לנתבע. בנוסף, נקבע שהנתבע חייב להחזיר לתובעים כ-2,500 ש"ח בגין אביזרי חשמל שלא הותקנו ואוחסנו בידי הנתבע, וכי התובע זכאי לפיצוי של 1,000 ש"ח בגין עגמת נפש ועיכוב בהשלמת העבודה. טענות התובעים לפיצוי כספי גבוה יותר נדחו כלא סבירות. טענות הנתבעים לפיצויים בגין נזקים והטרדות גם הן נדחו. על הנתבע לשלם לתובע סך כולל של 5,000 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה, וכן להוצאות משפט ושכר טרחה בסך 4,000 ש"ח. השופטת דחתה חלק ניכר מהטענות וציינה כי הצדדים הגזימו בניהול התביעה מעבר למה שהועלה מהותית למחלוקת.

תוצאה: בית המשפט פסק לטובת התובעים פיצוי כספי של 5,000 ש"ח בנוסף להחזר אביזרי חשמל בשווי 2,500 ש"ח ופיצוי של 1,000 ש"ח לעגמת נפש, דחה את טענות הנתבעים לפיצויים וקבע כי הנתבעים הם שהפסיקו את העבודה, עם חיוב בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 4,000 ש"ח.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעת הייתה בעלת מכונית פרטית שבוטחה בביטוח מקיף דרך הנתבעת. בתאונת דרכים שנגרמה בשנת 1995 נהג במכונית אחיה של התובעת, ובשל כך נגרם לה נזק. הצדדים לא הגיעו להסכמה בנוגע לתיקון ונזקי הרכב, והתובעת הגישה תביעה נגד הנתבעת בבית משפט שלום בירושלים. פסק הדין ניתן על ידי השופט כרמל שקבע שהתובעת זכאית לקבל את המכונית לאחר התיקון ולפיצוי כספי. עם זאת, המכונית לא תוקנה והועברה למספר מוסכים לפי הנחיית הנתבעת, ובשל סכסוך בין הצדדים הרכב נשמר במגרש שאינו מיועד לכך. לאחר זמן, המגרש שימש לשיפוצים והמכונית הופקרה, גרוסה ונהרסה. התובעת פנתה לקבל את רכב אך נודע לה כי הוא הושמד, והיא הגישה תביעה נוספת בגין כך. הדיונים התמקדו בשאלה מי אחראי על שמירת הרכב ומי גרם להרסו.

תוצאה: הנתבעת חויבה לשלם לתובעת 40% משווי המכונית, כ-8,400 ש"ח בתוספת הצמדה וריבית, וכן הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 1,500 ש"ח ועוד מע"מ.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין נדונה בקשה לדחות תביעה שהגישה המשיבה נגד המבקשת, בעקבות סירוב מנהל המשיבה לעבור בדיקת פוליגרף כפי שנקבע בהסכם שנחתם בין הצדדים. המבקשת טענה לסעד של חיוב המשיבה בביצוע בדיקת פוליגרף, אשר תוצאותיה יחייבו את בעלי הדין. ההסכם קובע כי סירוב לעבור את הבדיקה מהווה ויתור על התביעה בגין האירוע הנדון. המשיבה הכחישה את חובת המחויבות להסכם, וטענה כי ההסכם לא מחייב כיוון שחסר בו מסוימות, נטען כי מנהל המשיבה הוטעה לחתום עליו, וכי ההסכם הינו פורמלי בלבד ללא מחייבות. השופט בחן את הטענות, בין היתר הציין כי המחסור בפרטים לא שולל את תוקפו של ההסכם לפי חוק החוזים, וכי מנהל המשיבה, אדם מבין עניין ובעל ניסיון בנושאים ביטוחיים, הבין את משמעות החתימה וחתם על המסמך אף שלא קרא אותו במלואו. כמו כן נקבע כי הסכמה להסכם מחייבת אף בטרם ביצוע הבדיקה, וניתן לוותר על זכות להימנע מבדיקות פולשניות. השופט קבע כי ההסכם תקף, אך ויתור על התביעה בשל הסירוב לבדיקה ייחשב כויתור ביודעין רק מעתה ואילך, לכן הוחלט למחוק את התביעה כדי לאפשר ביצוע בדיקת הפוליגרף בתוך זמן סביר בהתאם להסכם. עוד נקבע שהמשיבה תשלם למבקשת הוצאות ושכר טרחה.

תוצאה: התביעה נמחקה כדי לאפשר ביצוע בדיקת הפוליגרף על פי ההסכם, והמשיבה חויבה בתשלום הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח.

לצפייה לרכישה הזדהה