חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: ב-2000 רשם אדם פרטי מארץ אירלנד מספר שמות מתחם הכוללים את הצירוף ICQ שהינו סימן מסחר ידוע של חברה בינלאומית הפועלת בארה"ב. הנתבע הציע למכירה את שמות המתחם במחיר גבוה מהוצאותיו, והמחלוקת עוסקת בטענות כי הנתבע הפר זכויות סימן המסחר של המתלוננת והשתמש בשם שלא בתום לב. המתלוננת טענה כי שמות המתחם דומים מאוד וסותרים את זכותה, וכי הנתבע פעל מתוך כוונת רווח על חשבון שם המותג המפורסם. הנתבע לא התנגד וטען כי אינו משתמש בשמות לצורכי רווח ומסכים להעביר את השמות למתלוננת. הוועדה המפקחת קבעה כי שמות המתחם זהים או דומים באופן מבלבל לסימני המסחר שברשות המתלוננת, שהנתבע לא הוכיח זכויות כלשהן בשם המתחם, וכי מעשיו להציע את השמות למכירה במחיר גבוה מהוצאותיו מצביעים על פעולה שלא בתום לב. לפיכך התקבלה התביעה והוסכם להורות על העברת השמות למתלוננת.

תוצאה: התביעה התקבלה; שמות המתחם שנרשמו על ידי הנתבע הועברו לבעלות המתלוננת בעקבות חוסר זכויות הנתבע ושימושו בהם שלא בתום לב.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התביעה עוסקת בחוב בסכום של כ-112,132 ש"ח שנשאר לאחר שקבלן משנה, חברת ניר ים, שניהלה עסקאות עם המערערת לספק ברזל לבנין, לא שילם במלואו עבור אספקת הברזל שנמסרה לאתר בכפר יונה ולאתרים אחרים. ניר ים תשלום רק כ-247,874 ש"ח מתוך 360,266 ש"ח שסוכמו, והמערערת דרשה מהמזמין הראשי (המשיבה) לסלק את החוב כערבה. הערכאה הראשונה דחתה את התביעה בטענה כי לא הוכחה. עם זאת, בית המשפט העליון בראשות השופט ש. ברלינר דן בכרטיס הנהלת החשבונות שהציג את פירוט ההספקות והתשלומים, וקבע שהמערערת הסבירה כי חלק מהתשלומים שניר ים ביצעה, יש לזקוף לפי סדר חשבונות האספקה הכרונולוגי, דבר התואם נוהג סחורתי ותום לב. נקבע כי המשיבה חבה מכוח הערבות רק בגין הברזל שסופק לאתר בכפר יונה, לא לגבי אתרים אחרים. בבית משפט העליון נקבע החוב הנותר הוא 94,378 ש"ח שהמשיבה חייבת לשלם למערערת, עם הפרשי הצמדה וריבית. כמו כן הוחלט לחייב את המשיבה בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום 20,000 ש"ח פלוס מע"מ.

תוצאה: בית המשפט העליון ביטל את פסק הדין הקודם, קיבל את התביעה בחלקה וחייב את המשיבה לשלם למערערת את יתרת החוב בגין אספקת הברזל לאתר בכפר יונה בסך 94,378 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, וכן לשאת בהוצאות המשפט בשתי הערכאות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע נולד במשקל תקין בבית החולים משגב לדך, ואובחן עם שיתוק חלקי בגפה השמאלית (שיתוק ע"ש ERB) בעקבות לידה שנחשבה "רגילה". אולם תוך דקות לאחר הלידה התגלו מומים חמורים: גודש בפנים, המטומה ושטף דם בזרוע, וכן שיתוק חלקי. הנתבעים במקרה הם בית החולים, הרופא התורן ומיילדת שהנחו את הלידה. התובע טען כי נזקו נגרם במהלך הלידה עקב רשלנות רפואית והפעלת כוח יתר על הילוד, ונדרש פיצוי בגין הנכות הכבדה שנגרמה לו. הנתבעים טענו כי הלידה התקיימה ללא קשיים, וכי לא נגרמה כל התרשלות מצד הצוות הרפואי.

תוצאה: בית החולים משגב לדך הורשע ברשלנות ופסק לה לשלם לתובע פיצוי בסך 852,075 ש"ח, בעוד התביעה נגד הרופא התורן והמיילדת נדחתה. בית החולים ישא בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעים תבעו את החברה הקבלנית המוכרת ופירוק הקבלן המבצע בנוגע לבית מגורים צמוד קרקע שעליו הוסכם במועד מסירת החזקה. נקבע כי המסירה האמתית התעכבה באיחור של 8 חודשים מעבר למועד ההסכם, והוחלט כי על הנתבעת לפצות את התובעים עבור החודשיים האחרונים של האיחור על פי דמי שכירות לבית דומה. טענות הנתבעת כי השינויים שביצעו התובעים בתכנית גרמו לעיכוב לא הוכחו. לגבי ליקויי הבניה, הועלתה חוות דעת מומחה שהבחינה בין ליקויים באחריות הנתבעת לבין עבודות מאוחרות שבוצעו על ידי התובעים אשר אינם בטיפול התביעה. הנתבעת לא הצליחה להוכיח סירוב אמיתי לתיקונים מצד התובעים, ולפיכך חויבה לפצותם על תיקוני ליקויים על פי תעריף קבלן ראשי. לגבי הליקויים במרצפות והמוזאיקה מתוצרת הנתבעת 3, נקבע כי הליקויים נובעים מבעיות חומר וייצור, ולא מעבודת ההתקנה. למרות שרכשו התובעים את המוצרים דרך סוכן ומפיץ, הנתבעת 3 לא השתחררה מאחריותה כמפיקה ומוכרת התמורות במיסגרתו. הותר לה לתבוע את התשלום לתיקון המוצרים. בנוסף, שני הנתבעות חויבו בפיצוי לתובעים בגין עגמת נפש בשל סירובן לבצע את התיקונים. לבסוף, נפסק כי כל אחת מהנתבעות תשא בחצי מהוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד נוסף.

תוצאה: הנתבעת 1 חויבה בפיצוי כספי על איחור במסירה וליקויי בניה וסך של כ-12,030 ש"ח בתיקונים, הנתבעת 3 חויבה בתשלום על החלפת ריצוף ומוזאיקה בסך של 17,250 ש"ח, ושתי הנתבעות חויבו בתשלום פיצוי עגמת נפש של 5,000 ש"ח כל אחת, יחד עם החלוקה של הוצאות המשפט ושכר הטרחה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע, בעל משאית שהייתה מבוטחת בביטוח חובה ומקיף אצל הנתבעת בשנת 1996, טען כי סוכן הביטוח הודיע לו בפועל כי הפוליסה חודשה לשנת 1997, ואילו הנתבעת דחתה את התביעה משום שלא חידשה את הפוליסה ולא הודיעה רשמית לתובע על הפסקת הנציגות של הסוכן. בהליך הוגשו תצהירים ועדויות, והתובע אף הראה כי לא קיבל את מכתב הנתבעת על הפסקת עבודת הסוכן. הנתבעת טענה כי לא חודשה הפוליסה וכי יש לנכות סכומים מהתגמולים. השופט קבע כי על פי חוק חוזה הביטוח וחוק השליחות, הסוכן נחשב לשלוח הנתבעת וכי התובע לא ידע על סיום השליחות ולכן יכול היה לסמוך על הודעותיו של הסוכן לגבי חידוש הפוליסה. לפיכך הנתבעת מחויבת בתשלום תגמולי הביטוח שנגרמו עקב התאונה מהמועד שנקבע בפוליסה לשנת 1996, כולל שיפוי הנזקים למשאית, לנזק לרמזור ולמכוניות צד ג'. בית המשפט דחה כטענת הנתבעת כי התובע איחר להודיע על התאונה, שכן התובע פנה לנתבעת עם קבלת הידיעה כי הפוליסה איננה בתוקף. סוגיות נוספות נוגעות לניכוי פרמיות והשתתפות עצמית, ותשלום ריבית. כמו כן נקבע כי תשלום פסק הדין יעוכב עד לקבלת אישור מחברת המימון המממשת את השעבוד על המשאית. בסך הכל, אושרה תביעה של התובע לתשלום תגמולי ביטוח כולל נזקים נלווים, תוך ניכוי המגיע לנתבעת.

תוצאה: בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע תגמולי ביטוח בסך כ-40,000 ש"ח (כולל נזקים וצמדה), לאחר ניכוי סכומים בגין פרמיות והשתתפות עצמית, וקבע כי הסוכן פעל כשלוחה הכוללת את הנתבעת באחריותה. תשלום התגמולים יועבר לאחר אישור חברת המימון.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המבקשת והמשיבה היו צדדים לתאונת דרכים בירושלים, והמשיבה הגישה תביעה נגד המבקשת בגין נזקים שנגרמו לה. בית המשפט קבע כי המבקשת נהגה ברשלנות וכי למשיבה היה אשם תורם מזערי בתאונה. בית המשפט פסק פיצוי בסך 4,000 ש"ח עבור חלק מנזקי המשיבה. המבקשת הגישה לאחר מכן בקשה לתיקון פסק הדין, בטענה כי פסק הדין מתחשב לא נכון באשם התורם של המשיבה וכי גובה הפיצוי גבוה מדי ביחס לקביעות אלו. כמו כן, נטען כי בית המשפט לא הנמק כראוי את סכום הפיצוי שנפסק. בית המשפט דחה תחילה את בקשת התיקון, אך בהמשך דן בבקשה כאילו הוגש ערעור, וחלקית התקבל הערעור. נמצא כי בית המשפט הדיוני לא שקל נכון את חלקה של המשיבה באשם התורם ולא נימק את החלטתו כראוי, ובנוסף נכלל בחישוב תרופת השמאי שכבר שולמה למשיבה. עקב כך, הוחלט להוריד את סכום הפיצוי ל-2,500 ש"ח ולהוסיף ריבית והצמדה בהתאם לתקופה מאז מתן פסק הדין הקודם ועד לתשלום. בשל הפגם הדיוני צוין כי לא יינתן צו להוצאות. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ומשקף איזון בין הרשלנות של המבקשת לבין האשם התורם של המשיבה.

תוצאה: בית המשפט קיבל חלקית את הערעור והשית פיצוי בסך 2,500 ש"ח במקום 4,000 ש"ח, ללא חיוב בהוצאות, עם ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין הקודם ועד לתשלום מלא.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין נדונה תביעה של מבוטח נגד חברת ביטוח בגין נזק שנגרם למשאית שלו במהלך עבודה באתר בנייה. המשאית נפלה לבור וכתוצאה מזה נגרם שבר בגלגל ההינע. חברת הביטוח טענה כי הנזק נגרם במהלך ניסיון רשלני לגרירת המשאית מתוך הבור, ולכן הנזק נחשב לתוצאתי ואינו מכוסה בפוליסה, בעוד המבוטח טען כי הנזק נגרם כתוצאה מנפילה תאונתית של המשאית לבור. בית משפט קמא בחן את ההוכחות, ביניהן מכתבי תביעה, עדויות של הגורר והמשמאי, ונקבע כי הנזק אכן היה תאונתי ולא תוצאתי. בית המשפט שקילה את העדויות למרות שהמשיב לא היה נוכח במקום התאונה ולא נשמעה עדות הנהג שהיה במקום. בניגוד לטענות חברת הביטוח, שסוכנתה הגישה את המכתב בטעות, הודה המבוטח שהייתה טעות בכתב התביעה הראשוני אך הציג מכתב אחר שמסביר כי הנזק נגרם מנפילה לבור. הערכאה המחוזית דחתה את בקשת חברת הביטוח לערער וקבעה כי אין מקום להתערב בקביעות הדיוניות של בית המשפט הקמא. כמו כן נדחתה טענת המבקשת על חוסר ראיות. המבקשת הורשעה לשלם הוצאות בסך 500 ש"ח.

תוצאה: בקשת הערעור של חברת הביטוח נדחתה; נקבע כי הנזק למשאית נגרם כתוצאה מנפילה תאונתית וכי על חברת הביטוח לשפות את המבוטח בהתאם לפוליסה. המבקשת תחויב בתשלום הוצאות בסך 500 ש"ח.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעים רכשו דירה בהסכם שבו הקבלן התחייב למסור את הדירה עד מועד מוגדר, עם אפשרות לאיחור של עד 90 יום ללא סנקציות, אך איחור שמעבר לכך ייחשב להפרה יסודית. בפועל, המסירה התעכבה בלמעלה מ-8 חודשים. הנתבעת הודיעה לתובעים על אפשרות לקבלת החזקה בדירה רק לאחר האיחור, תוך דרישה לחתום על מסמך שבו לא היו טענות – מה שהתובעים סרבו. לאחר מו"מ, נחתם פרוטוקול המסירה ללא הסעיף המשבית טענות, אך לטענת התובעים הדירה לא הייתה ראויה למגורים במועד המסירה בגלל חיבור חשמל שהושלם רק לאחר מכן, ליקויי צנרת שלא תוקנו ופעילות מעלית שהייתה לא פעילה. הנתבעת טענה שהאיחור נבע מ"נסיבות מצדיקות" כגון פיגועים והטלת סגר, שגרמו למחסור בכוח אדם ועיכובים חיצוניים. בית המשפט מצא כי מועד המסירה הראוי היה בסוף ינואר 1996, לאחר שכל המערכות הושלמו, וכי לא הוכחו הנסיבות המצדיקות את כל תקופת האיחור. נמצא כי הליקויים שכתוצאה מהם הוגדרו ניתנים לתיקון ללא מניעת שימוש סביר בדירה. בנוסף, לא הוכח שהעיכובים נבעו מהתובעים והם זכאים לפיצוי בגין האיחור על סך שכר דירה ראוי בסך 700 דולר לחודש לתקופת 10 חודשים, בנוסף ל-10,000 ש"ח בגין עוגמת נפש. לגבי הליקויים, נקבע כי הפיצוי הסביר לתיקונם עומד על 10,000 ש"ח, עם תשלום הוצאות חוות דעת ושכר טרחה שנפסקו לטובת התובעים.

תוצאה: נדחתה טענת הנתבעת על נסיבות מצדיקות עבור כל תקופת האיחור וקבע מועד מסירה בפועל בסוף ינואר 1996. התובעים זוכים לפיצוי כספי עבור האיחור בסך כולל של כ-7,000 דולר בצירוף ריבית והצמדה, פיצוי נוסף של 10,000 ש"ח לעוגמת נפש, ופיצוי בגין ליקויי הבניה בסך 10,000 ש"ח. כמו כן, הנתבעת מחויבת בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחה לתובעים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעים תבעו את חברת הקבלן היצרנית ומפיצים שונים בגין פיצויים בקשר לבית מגורים שנרכש מהם. התביעה עסקה בשלושה נושאים עיקריים: איחור במסירת הבית, ליקויים בבנייה וליקויים באריחי טראצו ומוזאיקה. נקבע כי המסירה התעכבה בחודשיים מעבר למועד המוסכם, והנתבעת הראשית התחייבה לפצות על איחור זה לפי הסכם שלא אפשר פיצוי על איחור עד 6 חודשים. טענת הנתבעת כי השינויים המבוקשים על ידי התובעים גרמו לעיכוב לא הוכחה. בגין ליקויי הבנייה, לאחר בחינת חוות דעת מומחה נקבע כי האחריות היא על הנתבעת והיקף הפיצוי הוערך בכ-12,030 ש"ח. בהתאם לכך, והעדר סירוב סביר מטעם התובעים לבצע תיקונים, הוחלט כי התובעים זכאים לתיקון הליקויים על חשבון הנתבעת. לגבי הליקויים בריצוף האריחים והמוזאיקה, נקבע כי הפגמים נובעים מפגם ייצור של הנתבעת השלישית, למרות שרכישת המוצרים נעשתה דרך מפיץ סוכני. הנתבעת השלישית חויבה להחלפת הריצוף ולהוצאות הנלוות בסכום כולל של 17,250 ש"ח. כמו כן, הוכרה עוגמת נפש שנגרמה לתובעים עקב סירוב הנתבעות לבצע את התיקונים, וכל צד חויב לפצות את התובעים בסך 5,000 ש"ח. כל הנתבעות חויבו לשאת במחצית הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ש"ח כל אחת.

תוצאה: נפסק כי הנתבעת הראשונה תשלם לתובעים פיצוי כספי בגין איחור במסירת הבית וליקויי בנייה בסכום כולל של כ-12,030 ש"ח, והנתבעת השלישית תחויב בפיצוי בגין הליקויים בריצוף בסך 17,250 ש"ח. שתיהן וכן הנתבעת השנייה יחויבו בפיצוי על עוגמת נפש של 5,000 ש"ח לכל אחת, ובהוצאות משפט ושכר טרחה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המבקשת, חברה בשם "נטקום בע"מ" הפועלת מזה יותר מעשור בתחום תקשורת מחשבים ונתונים, הגישה בקשה לצו מניעה זמני נגד המשיבות, בטענה שהן עושות שימוש בשם "נטקום" או בדומיו, הן בעברית והן באנגלית, מה שיוצר גניבת עין, גזל מוניטין והטעיה של ציבור הלקוחות. המבקשת הינה שותף מזהב של חברת סיסקו ותובעת כי המשיבות משתמשות בשם "נטקום" למרות שנסגרה כ"חברה אחרת" בשם "נט קום די. אל. תקשורת בע"מ" ונרשמה כחברה לאחרונה בלבד. המשיבות טענו כי השם אושר על ידי רשם החברות וכי אין הכוונה להטעות, מאחר שיש רווח בין המילים "נט" ו"קום" וכי תחום פעילותן שונה ועוסק בתקשורת טלפונית בלבד. בעקבות בקשת המבקשת, צו מניעה זמני ניתן, המורה למחוק את המלה "קום" משם המשיבה ולהשתמש בשם "נט די.אל.", בכפוף להפקדת ערובה כספית על ידי המבקשת לפיצויי נזקים פוטנציאליים ולתשלום ערבות בהתאם. בבקשה נוספת של המבקשת להשלמת סיכומים בכתב נדחתה, וצו להוצאות לא ניתן. נקבע שהשם "נטקום" הוא בעל מוניטין למבקשת, ושימוש חלקי או מלא בו על ידי המשיבה מעורר דימיון שעשוי להטעות את הציבור. הוסכם כי יש להקפיד על הבחנה בשם על מנת למנוע הטעייה, תוך שמירת האינטרסים של הצדדים והציבור.

תוצאה: צו מניעה זמני ניתן המורה למשיבות להפסיק השימוש בשם "קום" ולפעול תחת השם "נט די. אל.", בכפוף להפקדת ערבות כספית על ידי המבקשת; הבקשה להשלמת סיכומים נדחתה ואין צו להוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה