חיפוש פסקי-דין - פסקדין

תקציר AI: הילדים הבגירים של הנתבעת הגישו תביעה למתן צו מניעה קבוע נגד אמם, האוסרת עליה להיכנס לדירה המגורים שלהם ולפגוע בשקט שלהם. הנתבעת שמורה לה זכות שכירות על פי חוזה מ-1976, אך לא שילמה דמי שכירות וחשבונות במשך כ-7 שנים, וכתוצאה מכך נותקה הדירה ממערכות החשמל והמים. התובעים טוענים כי הם דאגו לשכר הדירה ולתשלומים והשתמשו בדירה כמשכירים בפועל, אף ללא זכויות קנייניות רשמיות. הנתבעת טענה שהפעם האחרונה ששולמו דמי שכירות הייתה לפני כ-7 שנים, שהיא עברה תהליך גמילה מסמים, וכי כשחזרה לדירה היא הותקפה על ידי ילדיה. בדיון נקבע כי לנתבעת יש זכויות חוזיות בלבד על הדירה, וכי היא הפרה את חוזה השכירות כלפי "עמידר". לא ניתן להכיר בזכויות קנייניות או מעין-קנייניות לנתבעת או לתובעים בדירה. התביעה התקבלה וצווי המניעה הזמניים שהוטלו נגד הנתבעת הומרו לצווים מניעה קבועים, עם אפשרות ל"עמידר" להגיש תביעה נוספת. בשל המצב הקשה של הנתבעת, נקבע כי לא יוטלו הוצאות משפט.

תוצאה: התובעים זוכים בצו מניעה קבוע נגד הנתבעת אשר אסר עליה להיכנס לדירה או להטרידם, וזכויות הנתבעת בדירה נקבעו כזכויות חוזיות בלבד עם הפרת חוזה השכירות וללא זכויות קנייניות; צו להוצאות לא ניתן.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין נדונים טענות המערער כנגד צו שומה שהוציא פקיד שומה המתייחס לגידול הון בלתי מוסבר בין שתי הצהרות ההון שהגיש המערער, ליום 1984 וליום 1989. המשיב מצא כי במהלך תקופה זו רכש המערער נכסים משמעותיים, ובהם מכונית מרצדס, סירת מנוע, ויחידת נופש, שלא דווחו בהצהרת ההון השנייה. בנוסף, הוחסו למערער הוצאות שונות, כמו שכר דירה ונסיעות לחו"ל, שלא תואמו להכנסותיו. טענות המערער התמקדו בעיקר בהיקף השמטות ההכנסות ובניסיון להסביר אותן, אך במסגרת הדיונים הבית משפט דחה רבים מהסברים אלו בשל העדר ראיות וחשד לטענות מופרכות. המערער לא הצליח להוכיח טענות לפיהן חלק מההוצאות והמימון נเกิดו מהלוואות או נכסים שקיבל במתנה. כמו כן, נדונה שאלת אופייה של מכירת דירת מגורים של המערער והאם היא נחשבת לעסקה עסקית או למכירה פרטית, ומוזכר כי המערער נכנס לעסקי מקרקעין רק תקופה מאוחרת יותר. דבר המערער על כך שהחברות שבבעלותו מימנו חלק מהוצאותיו נדחה מחוסר ראיות. בסופו של דבר, לא הופרך הפער בגידול ההון בין שתי הצהרות ההון שהתבסס על נכסים והוצאות לא מדווחות. המערער נקבע כאחראי להוכחת מקור גידול ההון, ולפיכך נדחו רוב טענותיו. השופטת דחתה את הערעור בחלקו וקבעה כי המערער ישלם הוצאות משפט בסך 15,000 ש"ח.

תוצאה: הערעור נדחה בחלקו המהותי, החלטת פקיד השומה אושרה, והמזכה ישלם הוצאות משפט בסך 15,000 ש"ח עם הפרשי הצמדה וריבית.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: מדובר בשני ערעורי מס הכנסה לשנות המס 1993-1996 של בני זוג וצעירתם, שעלו ארצה ממדינה ממדינות חבר העמים. בני הזוג הקימו חברה לייצוא, ודיווחו על הכנסות נמוכות או אפסיות בשנים 1995-96, בעוד המשיב מצא הפרשי הון בלתי מוסברים של כ-1.93 מיליון ש"ח אצל ההורים ועוד כ-751 אלף ש"ח אצל הבת. לטענת המשיב, ההכנסות מחו"ל חייבות במס לפי סעיף 5 לפקודת מס הכנסה. המערערים טענו שהכספים שהתקבלו הם מעסקי עבר ועסקים בחו"ל, וכן כספים שהועברו להם שלא כחלק מהכנסה חייבת במס, ואינם מחויבים במיסים בישראל. במהלך הדיון, התברר כי המערערים לא סיפקו מסמכים מספקים לתמיכה בטענותיהם, ובין היתר לא הוצגו חוזים או אישורים למכירות נדל"ן או העברות כספים משמעותיות, כולל טענות על מכירות נכסים ותמיכה כספית מסבתא. כמו כן, התברר כי ולדימיר המשיך לנהל עסקים בחו"ל, דבר המעמיד את ההכנסה בתקופת הדיון ככפופה למס בישראל לפי החוק. בנוגע להכנסות ממתן קורסי קוסמטיקה באוקראינה, נקבע בשומה כי לא מדובר באותו משלח יד, ולכן הוכר כסבר חלקי בלבד כהסבר להפרשי ההון. נטען כי ההעברות שבוצעו מחו"ל צריכות להיחשב כהכנסה, ולא הוכח אחרת על ידי המערערים, והם חתמו על תשלומי מס חלקיים בהסכמה עד להכרעה. הניתוח המשפטי התמקד בהגדרת מקום הפקת ההכנסה, בעקרונות הטריטוריאליות ובהרחבות הפרסונליות שבפקודה. לבסוף, נדחו ברובם הערעורים, אך נפסקו תיקונים קלילים בסכומים שהוכרו כהכנסה בלתי חייבת.

תוצאה: הערעורים נדחו ברובם, תוך הפחתה בסכומי המס בשל הכנסות מאושרות מעטות, והמערערים נקבע כי יהיו חייבים במס על ההכנסות שהמשיב קבע כנכנסות חייבות, בהתאם לסעיף 5 לפקודת מס הכנסה. כמו כן, המערערים חויבו בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בבית המשפט הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטות ראש ההוצאה לפועל בחיפה אשר דחו את אישור מכירת דירה ברחוב הרצליה 6 בחיפה. הדירה שועבדה לקונה על פי הסכם שנחתם, אך ראש ההוצאה לפועל סירב לאשר את המכירה בשל העובדה שההצעות שהוגשו נמוכות משמעותית מהערכת השמאי הראשונה, שהעריך את שווי הדירה בכ-78,000 דולר עם אפשרות הפחתה למימוש מהיר של עד 15%. בעקבות מיתון בשוק המקרקעין וחוסר הצלחה במכירה, נערכה הערכה שנייה ששיקפה שווי נמוך יותר, ועדיין המחיר המוצע (56,000 דולר) נחשב נמוך בשיעור ניכר. ראש ההוצאה לפועל הסכים לאשר מכירה אם יועבר סכום גבוה יותר (60,000 דולר). לאחר שסירב הקונה להעלות את הצעתו, הוצגה חוות דעת שמאי נוספת בה העריך השמאי את שווי הדירה בכ-70,000 דולר, עם הפחתה של עד 20% במימוש מהיר. החלטה מאוחרת יותר של ראש ההוצאה לפועל סירבה לבטל את החלטותיו הקודמות. בית המשפט קבע כי על המבקשת לפנות שוב לראש ההוצאה לפועל עם חוות הדעת החדשה כדי שיבחן האם יש מקום לשנות את החלטותיו. נקבע כי בקשת הערעור תימחק בינתיים ולא הינתן צו להוצאות.

תוצאה: בקשת רשות הערעור נמחקה, והוחלט כי המבקשת תגיש מחדש את בקשתה לאישור מכירת הדירה יחד עם חוות דעת שמאי מעודכנת לראש ההוצאה לפועל לבחינה מחודשת, ללא צו להוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין עוסק בשאלת סמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת רכוש שהוגשה על ידי המשיבה, במסגרת הליכי גירושין מתמשכים בין הצדדים. המשיבה הגישה תביעת גירושין בבית הדין הרבני בשנת 1997, שהתמקדה בגירושין ללא כריכת נושא הרכוש. המבקש הגיש תביעת גירושין בשנת 1999 אשר כללה מזונות, משמורת ילדים ובתיקון מאוחר נוסף גם בקשה לדיון בחלוקת הרכוש. בית הדין הרבני קיים מספר דיונים בהם נדונו ענייני רכוש, אך המשיבה טענה لاحقا כי לבית הדין אין סמכות לדון בנושא הרכוש מסיבות משפטיות. בפסק הדין נדונה סוגיית הכריכה המשפטית של נושא הרכוש בתביעת הגירושין בהתאם להלכות קודמות, שקובעות כי בית הדין הרבני רשאי לדון רק ברכוש שנכרך מפורשות בתביעת הגירושין ורכוש שלא נזכר אינו נתון לסמכותו. כמו כן נדונו טענות לגבי כנות התביעות והשתתפות פעילה של הצדדים בדיוני הרכוש בבית הדין הרבני. נקבע כי סמכות בית הדין הרבני בהתאם לסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים לא כוללת ענייני רכוש, ולכן לא קיימת כריכה משפטית של הרכוש בתביעת הגירושין שניתנה. בית המשפט דחה את הבקשה לדחות על הסף את תביעת המשיבה, והבהיר כי לא התקבלה שום טענה מפורשת לבית הדין הרבני לחוסר סמכות בדבר הרכוש לידיעת בית המשפט האזרחי. בנוסף, צויין כי גם עיקרון מירוץ הסמכויות בין הערכאות הסתיים וכי טענת דחייה על הסף בשל היעדר סמכות אינה מתקבלת לאחר מכן. לא הופעלה בקשת עיכוב הליכים ולכן לא נדונה סוגיה זו. לצד זאת, בעניין זה לא חויב המבקש במזונות או הוצאות משפט עקב התנהלות המשיבה בנושא.

תוצאה: בית המשפט קבע כי לבית הדין הרבני אין סמכות לדון בתביעת רכוש שאינה כרוכה מפורשות בתביעת הגירושין, ולכן נדחתה הבקשה לדחות על הסף את תביעת הרכוש של המשיבה.

לצפייה לרכישה הזדהה

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע, יליד 1969, היה מעורב בתאונת דרכים בשנת 1997 ותבע פיצויים מהנתבעת. מומחים רפואיים בדקו את מצבו. ד"ר בן אפרים, פסיכיאטר, קבע נכות נפשית קטנה של 5% לצמיתות בעקבות תסמונת בתר חבלתית. מבחינה נוירולוגית, פרופ' ב' שרף לא מצא נכות מקורה בתאונה. פרופ' שמואל דקל, אורתופד, קבע נכות פונקציונלית כוללת של 27% ונכות קוסמטית של 10%, בשל פגיעות שונות בברך, בצוואר וברגל ימין. התובע תיאר את היסטוריית עבודתו, שעיקרה בבניין ותפקידי ראש צוות וקבלן עצמאי. הנתבעת טענה שהכנסותיו לא היו יציבות ושיש להתחשב במגבלות הנכות בלבד בעת חישוב הפיצויים.

תוצאה: בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי כולל של 586,614 ש"ח בגין נכות ואובדן כושר עבודה לאחר תאונת דרכים, תוך קביעת שיעורי נכות תפקודית 30% ונכות פסיכיאטרית 5%, והגבלת פיצויים בנושאים שלא נמצאו ראיות מתאימות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: במסגרת התביעה הובאה תלונה של אדם שנפגע כתוצאה מהתפוצצות ספונטנית של בקבוקי סודה מזכוכית ישנים, שיצרו והשתמשו בהם חברות שונות. התובע טען לרשלנות של היצרן והמשווק בהעדר אזהרות כנגד סכנות השימוש בבקבוקים אלו לאחר תקופה ארוכה. האירוע התרחש במהלך הובלת המוצרים והעבודה בחנות, כאשר התפוצצות נגרמה בלי שהתובע נגע בבקבוק. המומחים דנו בתופעת ההתפוצצות הספונטנית שאותה הסבירו ככשל נרכש בזכוכית עקב שימוש חוזר לאורך שנים, טלטולים, שריטות וסדקים שהביאו להתעייפות הזכוכית והיווצרות סיכון פיצוץ. היצרן סירב להכיר בסכנות אלו ואינו טען לפגם בייצור, אלא מתאר כי הבקבוקים נבדקו בהתאם לסטנדרטים של אותו זמן. עדיין נמצא כי היצרן התרשל בכך שלא הגביל את השימוש בבקבוקים בני למעלה מ-5-7 שנים ולפחות לא הוציא אזהרה מספקת לציבור. חברת המשקאות שמכרה את הסיפונים לא נשאה באחריות מכיוון שהבקבוקים לא היו בשימושה בעת התאונה. התובע סבל מאובדן ראייה מוחלט בעין אחת, נכות רפואית של 35% ופגיעה משמעותית בתפקוד ובאיכות החיים, שכללה השלכות נפשיות ותעסוקתיות קשות. בית המשפט קבע פיצוי כספי הולמים הכוללים נכות רפואית, פגיעה תפקודית, הפסדי שכר בעבר ובעתיד, כאב וסבל והוצאות רפואיות, תוך טענה כי חובת האזהרה מוטלת על היצרן והיא עצמאית ונפרדת מחובתו של המשווק.

תוצאה: בית המשפט קיבל את התביעה וקבע כי היצרן התרשל בחובת האזהרה ובסילוק הבקבוקים המסוכנים, תוך שהוא מחייב את היצרן לשאת בפיצויים לתובע, בסכומים הכוללים נכות רפואית ותפקודית, אובדן שכר, כאב וסבל והוצאות רפואיות, בעוד שפרט מהיצרן, חברת המשקאות לא נושאת באחריות לגבי הטענה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק דין זה עוסק בשתי תביעות מקבילות בין דיירים מוגנים לבין חברות הבעלות על בניין בתל אביב, בקומת הקרקע של הבניין שוכנת חנות בבעלות הדיירים. הדיירים תובעים צו עשה להחזרת מצב החנות לקדמותו לפני ביצוע עבודות הבנייה והשינויים שנעשו, ואילו החברות תובעות פינוי הדיירים עם הצעת סידור חלופי כספי. בית המשפט דחה תחילה את תביעת הפינוי של החברות, לאחר שבחן את התנאים בסעיף 10(131) לחוק הגנת הדייר, הקובע תנאים מצטברים למתן צו פינוי בגין שינוי יסודי במושכר. נקבע כי ההיתר הרלוונטי הוא זה הראשון שניתן בשנת 1996, אך החברות לא הודיעו לדיירים על סידור חלופי בכתב בתקופה הסבירה, וההודעה שניתנה התבצעה בשיהוי רב ונחשבה ללא תום לב. בנוסף, לא הוכח סירוב הדיירים לקבל פיצוי כספי סביר. החברות אף ביצעו פעולות חד צדדיות כגון ניתוק אספקת מים, ביוב, חשמל וטלפון, הרס שירותים, ופניות לגורמי רישוי במטרה לסלק את הדיירים. בית המשפט קבע שמעמד הדיירים המוגנים מחייב שהחברות ישיבו את המצב לקדמותו וימנעו פינוי בלתי מוצדק. התביעה של הדיירים התקבלה במקרים רבים, ובהם דרישתם לשיקום הגלריה כך שתהיה שמישה ומאווררת, לספק שירותים ושימוש במערכת הביוב והמים כחוק, למען שמירה על רישיון העסק. עם זאת, תביעתם בנוגע לחלק קטן מאזור שנדרש לשינויים לצורך עבודות הבניין נדחתה. לבסוף, נאסרה פעולה חד צדדית של החברות ומחוייבות להחזיר את המצב לקדמותו, יחד עם תשלום הוצאות משפט ושכר טרחה לדיירים.

תוצאה: תביעת פינוי הדיירים נדחתה; תביעת הדיירים להחזרת מצב המושכר התקבלה בחלקה; החברות חייבות להשיב את המושכר למצבו הקודם, לספק שירותים וחיבור למים וביוב, ולשלם הוצאות משפט ושכר טרחה לדיירים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע, בעל שליש מהדירה בקומה רביעית בבניין ברחוב נחמה בתל אביב, הגיש תביעה לפינוי הנתבעת, הדיירת המוגנת בדירה, בטענות לנטישה, אי תשלום דמי שכירות והזנחה של המושכר. הנתבעת היא אלמנתו של בעל הדירה לשעבר, שהפכה לדיירת מוגנת על פי חוק הגנת הדייר לאחר פטירתו. לפי ההסכם, הדירה הושכרה למגורים בלבד. התובע טען כי הנתבעת עזבה את הדירה ועוברת לבית בנותיה, ולא משלמת דמי שכירות כראוי. הנתבעת הכחישה את הטענות וטענה שהתובע מנוע מלהגיש את התביעה לבדו בשל חלק הבעלות המוגבל שלו.

תוצאה: הנתבעת חייבת לפנות את הדירה עד למועד שנקבע, אך לבית המשפט הוקנה שיקול דעת להעניק לה סעד מן הצדק ולמנוע את הפינוי מיידית בכפוף לתנאים הכוללים תשלום דמי שכירות, הגשת בקשה לחילופי דיירים, והסדרת המצב מול יתר הבעלים. כמו כן, הנתבעת תחויב בהוצאות משפט בהתאם להחלטת בית המשפט.

לצפייה לרכישה הזדהה