חיפוש פסקי-דין - פסקדין

תקציר AI: התובע, שהוא בעלים של מגרש ברעננה, טען כי הנתבעים ביצעו עבודות עפר בחלקה הסמוכה (חלקה 108) שבגבולו הצפוני של המגרש, ובמהלך העבודות הפילו סוללת עפר שהרחיבה את ההגבהה גם לתוך המגרש שלו, ופוגעת בו. התובע דרש לא לכסות בפיצוי כספי אלא להשיב את פני הקרקע למצבם המקורי ולהסיר את סוללת העפר. הנתבעים הכחישו את הפלישה וטענו כי מדובר בשפיכת שכבת אדמה נקייה בלבד על סוללת פסולת קיימת שהייתה עוד קודם, במסגרת עבודות לשיפור מראה החלקה שבתחומם, וכי לא חרגו לתחום המגרש. התובע הציג מפת מודד מוסמך שהראתה כי הסוללה חודרת בצורה חצי סהרית לתוך המגרש ויצרה הגבהה משמעותית.

תוצאה: בית המשפט הכריע כי הנתבעים אחראים לנזק הפלישה והכשלים בנקיטת אמצעי זהירות, וצו את פינוי סוללת העפר ובהשבת פני המגרש למצבם המקורי תוך 90 יום, לצד תשלום הוצאות התובע בגין הכנת המפה והוצאות משפט ושכר טרחה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בבקשה משותפת של שני הצדדים להעביר את הבורר מתפקידו במהלך הליך בוררות שהתקיים בין הצדדים להסדר סכסוך. הצדדים טענו כי איבדו את אמונם בבורר בשל התנהלותו, שכוללת דחיות ישיבות, אי סדרי תשלום ושיקולים להענקת פסק דין, שלטענתם נעשו באופן שאינו אובייקטיבי. הבורר בתגובתו הציג פירוט של מועדיים ונסיבות הדיונים, הדגיש כי סיים את עבודתו ושהפסק מוכן לשחרור לאחר תשלום שכרו, שהתובע שילם אף בשם הנתבע. הבורר טען כי עיכב את מתן הפסק עקב פסילתו מצד התובע ואי תשלום שכר טרחה מוסכם במלואו. בית המשפט בחן את הטענות בהתאם לחוק הבוררות, וקבע כי על מנת להעביר בורר מתפקידו יש להבהיר כי הבורר אינו ראוי לאמון הצדדים במבחן אובייקטיבי גבוה, וכי טענות הצדדים אינן מצדיקות מינוי בורר חדש, מאחר שלא הוצגו ראיות ממשיות לכך שהבורר נוקט במשוא פנים או חוסר אובייקטיביות משמעותיים. לגבי טענות בדבר מהלך הזמן למסירת פסק הדין, נקבע כי מועד תחילת הבוררות נקבע מיום הישיבה הראשונה שהתקיימה בפועל, ושאין מניעה לשלם שכר בורר בשלבים שונים של ההליך. בית המשפט המליץ לבורר לאפשר לצדדים להגיש סיכומים בכתב או מדובר, בכפוף להסכמה והארכת הליך הבוררות במידת הצורך. סירובו של הנתבע לקבל את מינוי הבורר נפסל מאחר שהשתתף בהליך והציג טענות בפניו בעבר. בסיכום, בית המשפט דחה את בקשת ביטול הליך הבוררות והורה לצדדים להודיע אם בכוונתם להגיש סיכומים לבורר. בנוסף, נקבע כי במידה ולא תתקבל הסכמה להארכה, על הצדדים לפרוע את שכר הבורר בהתאם לדרישתו כדי לקבל את פסק הדין.

תוצאה: הבקשה המשותפת להעברת הבורר מתפקידו נדחתה. בית המשפט הורה להמשך הליך הבוררות בהתאם להנחיות, תוך מתן אפשרות לסיכומים והצהיר שאין צו להוצאות במסגרת הבקשה.

לצפייה לרכישה הזדהה

לצפייה לרכישה הזדהה

תוצאה: נקבע כי לא ניתן לקבוע מעבר לספק סביר שחלה רשלנות רפואית שגרמה למוות, למרות שהתגלו ליקויים בטיפול; אין מקום להעמיד לדין פלילי בגין גרם מוות ברשלנות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: במקרה זה, הוגשה תביעה במטרה להכיר בזכויות של רוכשי דירות בפרויקט בניה שנבנה על קרקע בבעלות מינהל מקרקעי ישראל. המבקשות, הכוללות יזם וקבלנים, ביקשו לפנות למינהל על מנת לחתום עם רוכשי הדירות על הסכמי חכירה, למרות עיקולים שהוטלו על הזכויות. המדינה והמינהל הביעו הסכמתם למהלך, בתנאי שמבוטלים העיקולים, ובנק לאומי לישראל, שהעמיד מימון בפרויקט והלך עליו משכון, תמך אף הוא בהתנהלות זו בתנאי שהרוכשים יחזירו את הערבויות הבנקאיות.

תוצאה: בית המשפט קבע כי זכויות הרוכשים בפרויקט גוברות על העיקולים שהוטלו על היזם, והורה למינהל מקרקעי ישראל לחתום עם הרוכשים על הסכמי חכירה למרות העיקולים. עוד הוכר המשכון שנרשם לטובת הבנק כגובר על העיקולים. היזם והמשיבים לעיקולים חייבו בהוצאות לטובת המבקשות ובנק לאומי.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעת, עוסקת בהוצאת עיתון והייתה מעורבת בעסקת יבוא גלילי נייר מרומניה לישראל, תבעה פיצויים בגובה 39,280 ש"ח בשל נזקים שנגרמו למטען בדרכו לישראל. הנתבעים נחלקו למוביל הימי, רשות הנמלים, הביטח וסוכנו, וכן הבנק המממן. לטענת התובעת, המוביל הימי הפר את התחייבויותיו החוזיות להובלת המטען במצב שלם ותקין, רשות הנמלים התרשלה בפריקת המטען, ואילו הבנק והמבטח אחראים בשל אי מתן מידע מלא על תנאי ביטוח ההובלה, במיוחד לגבי דרישת ההובלה במכולות וסיווג האנייה. התובעת טענה כי לא הייתה מודעת לדרישות אלו בשל מחדלי מידע של הבנק והמבטח, וכתוצאה מכך נגרם לה נזק שלא קוים בפוליסת הביטוח.

תוצאה: התובענה נגד רשות הנמלים נדחתה. המוביל הימי נדרש לפצות את התובעת בסכום המלא. הבנק המממן, המבטח וסוכנו חייבים לשלם לתובעת פיצוי מלא בניכוי השתתפות עצמית, כולל ריבית והוצאות משפט.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעת הגישה תביעה להוצאה לפועל נגד הנתבעים על שטר חוב בסך 26,000 ש"ח, שנעשה לפקודת התובעת וניתנה בתמורה לתעודות משלוח. הנתבעים טענו כי הערבות ניתנה רק להחזרת תעודות המשלוח ולא לסכום כספי כולל, וכי חובם מוגבל לסך 2,500 ש"ח בלבד. לטענת התובעת, החוב כולל גם איחורים ותשלומים נוספים בגין תעודות שלא הוחזרו, ולפיכך גם הנתבעים חייבים במלוא הסכום. בהליך נאספו עדויות, בין היתר תצהיר של הנתבע1 שציין כי ההתחייבות לשטר החוב הייתה להחזרת תעודות בלבד. הנתבעים טענו לערבות למראית עין וטענו לדחיית הטענות בגין חוסר תם לב בתביעה והיעדר הליכים נגד חייבי החוב העיקריים במשך זמן רב. השופט בחן את סעיף 57ב לפקודת השטרות והבחין בין ערבות לשטר לבין ערבות רגילה, וקבע כי הנתבעים ערבו להחזר תעודות המשלוח בלבד, ולא לערבות על יתרת החוב של החברה. לפיכך, נקבע שחוב הנתבעים מותאם להפרש בין הערך של תעודות המשלוח בגובה 22,950 ש"ח לבין התעודות שהוחזרו בפועל בסך 16,200 ש"ח, כלומר סך חוב של 6,750 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה. לאחר ניכוי תשלום קודם, הוחלט על מחיקה של חלק מהחוב ועל חיוב סופי לתשלום של 5,165 ש"ח. לא ניתן צו להוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו.

תוצאה: התביעה התקבלה בחלקה בלבד, והנתבעים חויבו בסכום מוגבל של כ-5,165 ש"ח עם ריבית והצמדה. לא הוטל צו להוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין עוסק בתביעה כספית בסך 385,071 ש"ח שהגיש המשיב כנגד שתי חברות בגין נזק שנגרם לחברה בה היה המשיב בעל מניות ומנהל, בשל ניצול מעמד מונופולין והכפיית הסדר כובל שהוביל להורדת רווחי החברה. המשיב טען כי עתיד לשאת בתוצאות הנזק באופן אישי בתור ערב לחובות החברה, ודרש פיצוי אישי. המבקשות ביקשו לדחות או למחוק את התביעה בטענה כי הנזק נגרם לחברה בלבד וכי לא קיימת עילת תביעה אישית כנגדן מטעם המשיב. הן הצביעו על עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, לפיו נזק שנגרם לחברה אינו מזכה את בעלי המניות בתביעה אישית, ויש לעשות שימוש במוסד התביעה הנגזרת במקרים המתאימים. המשיב טען שהתביעה נובעת מהרשאת חוק ההגבלים העסקיים ומוסדות אחרים כמו הרמת מסך ועשיית עושר שלא במשפט, וטען לנזק אישי מכוח הזכויות התביעה שניתנות לערבים בחוק. בית המשפט דחה את הטענה שקיימת עילת תביעה אישית בשל נזק עקיף לבעל המניות, וקבע כי עילת התביעה היא לחברה בלבד או לגורמים המוסמכים לייצג אותה. הבג"ץ הדגיש כי שינוי פרשנות החוק לא ימנע את עקרון האישיות הנפרדת של החברה, וחידד כי בנזק כזה יש לעבור למסגרת תביעה נגזרת או להגן על עצמו במסגרת הליך הערבות, אך לא להגיש תביעה אישית. בית המשפט הסכים כי אם המשיב מבקש, יוכל להגיש תביעה חדשה שכן עילות כמו הרמת מסך ועשיית עושר לא במשפט לא הובאו בכתב התביעה המקורי. לפיכך, התביעה המקורית נמחקה והמשיב חויב בתשלום הוצאות ושכר טירחין.

תוצאה: בית המשפט החליט למחוק את התביעה על הסף, מאחר שהנזק שנגרם הוא לחברה בלבד ואין עילת תביעה אישית למשיב כבעל מניות וערב. המשיב חויב בהוצאות בגין ההליך.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התביעה מדובר במקרה בו הבנק תובע מספר נתבעים שערבו לחוב של חייב לבנק. הנתבעים הגישו בקשה להתגונן וטענו כי הבנק לא עמד בחובת גילוי מידע אודות מצב החשבון הנערב, במיוחד לא לגבי יתרת החוב האמיתית ולהליך מתמשך של גילוי מסמכים ותצהירים נקבע על ידי בית המשפט. הבנק ביקש הפיכת סדר הראיות בשל טענת הודאה והדחה מאחר והנתבעים לא מכחישים את הערבות אלא טוענים שהבנק הפר את חובת הגילוי ולכן אין חוב. הדיון כולל סקירת פסקי דין קודמים המבחינים בין מקרים בהם מדובר בשלילה של החוב לבין מקרים בהם מתקיימת הודאה בחוב אך נטען לפגם בהסכם, כגון הפרת חובת גילוי, ומהווים טענות הודאה והדחה. בית המשפט מציין כי מאחר והנתבעים לא כפרו בכתב הערבות אלא טענו לביטולו עקב הפרת חובת הגילוי, מדובר בטענת הודאה והדחה ועל הנתבעים מוטלת חובת ההוכחה לכך. נקבע כי על הבנק להעביר גילויים ורשימת מסמכים, וכן להגיש תצהירים ראשוניים ולאחר מכן לממש הליך הוכחות מפורט בשני המועדים שנקבעו. אין צו להוצאות והדיון יהיה במעמד הצדדים.

תוצאה: בקשת הנתבעים להתגונן בטענה של אי גילוי מצד הבנק התקבלה חלקית, נקבעו הליכים מקדימים לגילוי מסמכים ותצהירים, כולל סדר מתואם של העמדת ראיות, תוך הימנעות ממתן צו להוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע הגיש תביעה נגד הנתבעת על סך 60,165 ש"ח בגין נזק שנגרם למכוניתו בתאונת דרכים שבה הייתה מבוטחת. בתביעה נטען כי התובע חתם על הסכם בדיקת פוליגרף, אך טען כי למרות שנמצא דובר שקר בנוגע להגדלת הנזק, ההסכם צריך להיחשב כבטל. הנתבעת טענה כי הבדיקה קבעה כי התביעה שקרית וכי התובע מנוע להתכחש להסכם עליו חתם מרצון. בנוסף, הנתבעת חולקת על קשר סיבתי לנזקים ועל ערך המכונית. החוקר מטעם הנתבעת שתיעד את ההסכם טען כי הסביר לתובע את ההסכם והמשמעויות, אך התובע טען כי לא הובהר לו תוכן ההסכם וכי חתם בהשפעת דברים חוקר. החוקר לא חשף ליד בית המשפט מידע מלא שעלה במהלך חקירתו, והפרטים שנמסרו במועד מאוחר תמכו בגירסת התובע לגבי נסיבות התאונה ודרדור המכונית עד לביתו. בית המשפט קבע כי התובע לא קיבל הסבר מספק על המשמעות והאפשרויות הכרוכות בחתימתו על ההסכם, ומכאן כי התוצאות מהבדיקה אינן קבילות כראיה מכרעת. בנוסף, בית המשפט קבע כי לא הוצגו ראיות מספקות להוכיח כי התובע הזיק במכוון למכונית מעבר לנזק שנגרם בתאונה. לבסוף, נקבע כי השומה האמינה היא זו של השמאי מטעם הנתבעת, ולהוציא את ערך השרידים מחשבון הנזק, לא ניתן להחסיר ערכם מהפיצוי, שכן הנתבעת גררה את המכונית למוסך ושמרה על התיק. התובע חוייב לקבל פיצוי על סך 25,300 ש"ח, בנוסף להוצאות משפט ושכר טרחה.

תוצאה: בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע 25,300 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, וכן הוצאות משפט ושכר טרחה, ודחה את טענות הנתבעת בדבר בטלות התביעה וחוסר קשר סיבתי.

לצפייה לרכישה הזדהה