חיפוש פסקי-דין - פסקדין

תקציר AI: התובע הגיש תביעה לביצוע שטר חוב בסך כספי משמעותי שהונפק והוחתם על ידי הנתבע, במסגרת הסכם שותפות להשקעה בחברת מלונאות ונופש. הנתבע התנגד לביצוע השטר בטענה כי מסירתו הייתה מותנית בתנאי מסוים שנקבע בחוזה בין הצדדים, קרי הפקדת השטר ביד נאמן, תנאי שלטענתו לא התקיים. התובע טען כי השטר אוחז על ידו ברשות הנאמן בהתאם להסכמה, וכי התנאי התקיים ולפיכך השטר הינו בת-פעל. הדיון עסק בפרשנות ההסכם ובדיקת העובדות סביב מסירת השטר, אופן הפקדתו אצל הנאמן, וכן הסבירות והאמינות של טענות ההגנה כולל ראיות והעידויות שנשמעו, בין היתר בנוגע למטרת השטר כערבות להשקעה שבסופו של דבר נכשלה והפסידה. בית המשפט בחן את נטל ההוכחה שהוטל על הנתבע, דרש הוכחות שיאששו את טענותיו, וקבע כי טענות הנתבע ל'מסירה על תנאי' ו'אי הפקדת שטר אצל נאמן' לא הוכחו כראוי. בעקבות זאת נקבע כי מסירת השטר הושלמה וכי השטר בת-פעל, וכי התביעה לזכות התובע מתקבלת. בנוסף נדונו טענות נוספות סביב כשלון תמורה, שהועלתה כהגנה, וכן בקשות לעיכוב ביצוע פסק הדין בגין סיכויי ערעור ונזק אפשרי לנתבע, שהודחו על ידי בית המשפט. נקבע כי אף אם תנאים טכניים לא מולאו במדויק, הדבר אינו מונע את ביצוע השטר, לאור העובדה שהתנאי העיקרי – הפסדים לשותפות – התקיים. בית המשפט פסק כי הנתבע יישא בהוצאות משפט ובהוצאות עורך הדין של התובע.

תוצאה: בית המשפט דחה את התנגדות הנתבע לביצוע השטר וקבע כי השטר הינו בת-פעל וכי על הנתבע לפרוע את החוב. כמו כן נדחתה בקשת עיכוב ביצוע פסק הדין, והנתבע נדרש לשאת בהוצאות התביעה ושכר טרחת עורך הדין של התובע.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: מדובר בבקשה לפסול חוות דעתו של מומחה רפואת עיניים מטעם בית המשפט, שייעץ בעניינו של התובע שעתיד להגיש תביעה בגין תאונת עבודה. המומחה בדק את התובע ערב מתן חוות דעתו במסגרת ההליך המשפטי, וכן נתן חוות דעת לפיה הפגיעה בראייה אינה נובעת מהתאונה אלא מאירוע מוחי קודם. התובע טען כי יש לפסול את חוות דעתו של המומחה על סמך תקנה 126 לסדר הדין האזרחי, לפיה לא ימונה מומחה שכבר ייעץ או חווה דעתו לאדם בעניינו בתחום המומחיות הרלוונטית. לטענת התובע, כי בדיקה קודמת של המומחה מהווה מינוי פסול. בתצהיר התובע עצמו הועיד כי ידע על ההיכרות המוקדמת של המומחה עם עניינו והעביר מידע זה לעורך דינו, אך לא דיווח על כך לבית המשפט לפני מתן חוות הדעת. עוד צוין כי המומחה לא חווה דעתו בעבר בענייני המשפט אלא רק בדק את התובע, וממילא תקנה 126 אינה חלה עליו. בית המשפט קבע שהפסילה תיתכן רק בשלב המינוי, ולא לאחר קבלת חוות הדעת. כמו כן, נדחתה אמירת התובע כי יש לייחס חשיבות למחדל ההודעה שנעשה רק לאחר קבלת חוות הדעת, שכן לא נאות לשתוק מפגם משפטי עד שיראה תוצאה לא רצויה. בעקבות זאת, נקבע כי חוות הדעת מותקבלת כראיה בתיק, מבלי להכריע במשקלה. הוצאות בקשת הפסילה יידונו בעת מתן פסק הדין בתיק העיקרי, ונדחה מועד ההמשך בדיון.

תוצאה: בית המשפט דחה את הבקשה לפסילת חוות דעת המומחה וקבע כי חוות הדעת תתקבל כראיה בתיק, מבלי להכריע במשקלה; פסילת המומחה תיתכן רק בשלב מינויו ולא לאחר מכן.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין נדונה בקשה לדחיית תביעה על הסף מחמת חוסר סמכות ולחילופין לעיכוב הליכים והעברתם למוסד לבוררות לפי חוק הספורט, התשמ"ח-1988. התביעה הוגשה על ידי משיב, ספורטאי מקצועי בענף הטלת כידון, נגד אגודת ספורט בגין תשלום שכר עבודה, פיצוי הלנת שכר, פיצוי על הפרת הסכם ודמי נסיעה. המשיב טען כי למרות ההסכם שבו צויין שאין יחסי עובד ומעביד, מתקיימים יחסים אלה ויש ליתן תוקף לזכויותיו. המבקשת טענה כי לפי חוק הספורט, הסמכות הבלעדית לדון בסכסוכים בין ספורטאים וגופים ספורטיביים היא בידי מוסדות השיפוט הפנימיים לוועדות בוררות מוסמכות, ועל בית המשפט לעכב את ההליכים ואף להעביר את התביעה לבוררות. פסק הדין מתייחס להלכות ולפסקי דין קודמים, שמדגישים כי במסגרת חוק הספורט קיימת סמכות שיפוט בלעדית למוסדות בוררות פנימיים, גם כאשר מדובר בזכויות שמקורן בחוקים מגן, אשר בדרך כלל אינם ניתנים להסכמה בין הצדדים במסגרת הסכמי בוררות. נקבע כי חוק הספורט, כחוק מיוחד, גובר על חוק הבוררות הכללי, וכי במקרה הנדון יש להחיל את הוראות חוק הספורט המחייבות את הכרעת המוסדות הפנימיים של ההתאחדות לספורט ולא בית המשפט. למקרה שהצדדים טרם חתמו על הסכם בוררות, נמסר כי הוראה זו אינה רלוונטית, שכן הבוררות היא חובה חוקית. כמו כן נדחו טענות המשיב הנוספות, ונקבע כי יש להעביר את התביעה לדיון במוסד הבוררות של ההתאחדות לספורט בישראל, תוך החזרת האגרה ששולמה למשיב וללא צו להוצאות בשל מצבו הכלכלי.

תוצאה: הבקשה לדחיית התביעה על הסף נדחתה, וההליכים נערכו במוסד הבוררות של ההתאחדות לספורט בישראל בהתאם לחוק הספורט, תוך עיכוב ההליכים בבית המשפט והחזרת האגרה למשיב, ללא צו להוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסיקה זו, חברת ביטוח הודיעה כי הפקידה בקופת בית הדין את כספי פיצויי הפיטורים של המנוח בפוליסת ביטוח מנהלים, בהתאם לסעיף בחוק פיצויי פיטורים. המבקשת הציגה תצהיר שבו צויין כי שאירי המנוח הם הוריו, אחיו ואחותו הקטינה, ואין למנוח שאירים אחרים. לאחר הפקדת כספים אלה בבית הדין, ההורים הביעו את רצונם שהכספים יחולקו באופן שווה בין כל השאירים, כך שכל אחד יקבל רבע מהסכום. אחותו הקטינה הופקדה תחת אפוטרופסות הוריה, ועל כן הובאה עמדתם של ההורים כאפוטרופסים ושל האח הבגיר לגבי החלוקה. בית הדין קיבל את העמדה וקבע שהחלוקה תהיה שווה בין ארבעת השאירים, ניקח בחשבון כי חוק הירושה אינו חל על כספי הפיצויים לפי החוק הרלוונטי, ולכן השאירים המוגדרים בחוק פיצויי הפיטורים הם הזכאים. נטען כי לא הוכח שהפרנסת השאירים הייתה תלויה במנוח, אך העובדה שהמנוח התגורר עימם באותו בית, טרם נשואיו וטרם הולדת ילדיו, והיעדר שאירים אחרים, הובילו למסקנה כי זהו חלוקה צודקת והוגנת. בית הדין הורה על חלוקה אחידה של כספי הפיצויים בין הוריו, אחיו ואחותו הקטינה, כל אחד שיעור של רבע.

תוצאה: בית הדין קבע כי כספי פיצויי הפיטורין ישולמו באופן שווה לארבעת שאירי המנוח, הוריו, אחיו ואחותו הקטינה, למרות שלא הוכחה תלות הפרנסה של השאירים במנוח, וזאת כיוון שהחקיקה הרלוונטית קובעת כך באופן מפורש.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע, עובד מסגר מאז 1996, הגיש תביעה לתשלום פיצויי פיטורין, דמי הודעה מוקדמת ודמי הבראה, בטענה שפוטר בעקבות החמרה במצבו הבריאותי (אסמפרה) והעדר ציוד מיגון מתאים מצד המעביד. התובע טען כי בעקבות סירובו להמשיך לעבוד ללא ציוד מגן, התקיף אותו המעביד מילולית והשליך חפצים שיצרו תחושת השפלה וגרמו לו עגמת נפש עד כדי עזיבת מקום העבודה. הנתבע טען כי ידע לגבי המחלה מראש וניסה לסייע לעובד, לרבות הצעת עבודות חלופיות והתחשבות בהוראות רפואיות, וטען שהתובע פעל למנוע מעצמו להמשיך לעבוד ואף ביקש פיטורין מעובד, אך לא הוכח פיטורין מצד המעביד. החוקרת קבעה כי המעביד פעל ליישם המלצות הרופא התעסוקתי, פנה לקבלת פירוט דרישות ציוד המיגון, החזיק את העובד בחופשה עד לקבלת ההנחיות ולא התרחש אירוע אלימות כפי שתואר בתביעה, אלא רק הרמת קול והשלכת טוש על שולחן. אי הודעת העובד על רצונו לעזוב את העבודה, יחד עם בדיקות רפואיות שהומלצו לשנות את מקום העבודה ולא להפטר, מראים כי לא הייתה התפטרות כדין פיטורין. לפיכך, התובע לא הופוטר כדין ולא זכאי לפיצויי פיטורין ודמי הודעה מוקדמת. תביעתו לדמי הבראה נדחתה עקב תשלום קודם. התביעה נדחתה בכל רכיביה, והעובד חייב לשלם הוצאות משפט לנתבע.

תוצאה: נדחתה תביעת העובד לפיצויי פיטורין, דמי הודעה מוקדמת ודמי הבראה, וקבע בית המשפט כי לא הוכח פיטורין מצד המעביד, התובע לא זכאי לפיצויים, וחויב לשלם הוצאות משפט לנתבע.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: מדובר בפסק דין בגין תביעות כספיות שהגישה האישה נגד בעלה לאחר גירושיהם. בני הזוג היו נשואים מאז לפני תחילתו של חוק יחסי ממון והתגרשו בשנת 1998. האישה דרשה החזר של סכומים המשויכים לה על פי הסכם יחסי ממון שנחתם ב-1991 ואושר בבית המשפט. הצדדים החזיקו במשותף חשבון בנק דולרי וביזנס משותף. בית המשפט קיבל חלקית את תביעת האישה וחייב את הבעל להחזיר לה מחצית מסכום של כ-51,000 דולר בתוספת ריבית והצמדה למדד, דחה תביעה שכנגד שהוגשה על ידי הבעל וחייב את הבעל לתשלום הוצאות משפט. הערעור שהגישה האישה טען כי יש לזכותה במחצית מסכום נוסף של 24,000 דולר וכי הסכומים להם זוכה צריכים להיות מוצמדים לדולר ולהיות טעונים בריבית דולרית. בית המשפט דחה את טענות הערעור לגבי חוסר זיכוי, אך קיבל את טענותיה לגבי הסכום של 12,000 דולר מתוך 24,000 ודחה את הבקשה לצמד לדולר ובריבית דולרית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה שקובע הצמדה למדד בלבד. נטען כי המשיכה הנוספת שבוצעה מהחשבון הדולרי בשנת 1996 בוצעה ללא הסכמת האישה והכספים הללו שייכים לחלקה. בית המשפט קבע שאין הצדקה להבדיל בין שתי המשיכות, ולכן חייב בהחזרת מחצית המשיכה הראשונה גם כן. בהיבט ההוצאות, בית המשפט דחה את הערעור ולא מצא סיבה להתערבות בפסיקת ההוצאות שנקבעה. בסיכום, בית המשפט קיבל את הערעור באופן חלקי וחייב את הבעל בתשלום נוסף של כ-12,000 דולר בתוספת ריבית והצמדה לפי חוק הפסיקה, וכן בהוצאות ערעור בסך 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

תוצאה: הערעור התקבל חלקית; הבעל חייב לשלם לאישה תוספת של סכום 12,000 דולר עם הצמדה וריבית ומוסכם הוצאות ערעור בסך 5,000 ש"ח, וכל זאת לצד הפסקת תשלום החוב המקורי שנקבע בבית המשפט הקמא.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין נדונה בקשה למתן צו הריסה לשלושה מבנים וגדר שנבנו בשנת 1987 בחצר בית משותף בבת-ים ללא היתר בניה. המבנים הם מעקה עשוי בלוקים ובטון, מבנה מלוחות תריסים וגג מפח, מבנה נוסף מבלוקים ובטון וגדר מבלוקים. לטענת המבקשת יש לעבור עבירה על חוק התכנון והבניה ולפצות את מצב הבניה הלא חוקי בצו הריסה לפי סעיף 212 לחוק, המאפשר מתן צו הריסה גם ללא הרשעה. המשיבה לא הכחישה את ביצוע הבניה ללא היתר וטענה כי מדובר בהרחבת מגוריה שהיא אם חד הורית וכי קבלה הסכמת דיירי הבניין לבניה, אך לא הצליחה להציג הסכמה בכתב ברורה של כלל הדיירים. בית המשפט קבע כי לא הוצגה הסכמה רחבה לבניה, וכי קיימים שני תנאים מצטברים לבקשה לפי סעיף 212: עבירה בבניין ותקיימות אחת החלופות החוקיות, כאשר במשפט נקבע כי המבנים נבנו ללא היתר והן עברו תקופת התיישנות לעבירה, אך עדיין מדובר בבניה לא חוקית. בית המשפט הביע זהירות במתן צו הריסה ללא הרשעה, ומסר שייבחן שימוש בסמכות זו רק כאשר המבנה מהווה תקלה ציבורית חמורה, כגון פגיעה בתכנית בנין עיר או מסלול ציבורי. במקרה המדובר המבנים אינם מפריעים לתכנית בנין עיר והבעיה הינה במטרד לשכנים בלבד, כאשר המבנים משמשים למגורים בקרב המשיבים. זמן רב חלף מאז הבניה והצו נועד לקדם אינטרס ציבורי, בעוד הבקשה מציגה סכסוך שכנים פרטיים. לאור זאת, סעיף 212 לא יפעל לטובת מתן צו הריסה.

תוצאה: הבקשה לצו הריסה נדחתה בשל חוסר ראיות להסכמת כלל הדיירים, היות המבנים אינם מהווים מטרד ציבורי משמעותי, והחשיבות בשמירת מגורי המשיבים לאחר למעלה מעשר שנים. אין צו להוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעת הגישה תביעה לתשלום קצבת שאירים לאחר מותו של בעלה, אך הנתבע דחה את התביעה בשל טענות שהתובעת חיה בנפרד מהמנוח ושלא קיבלה ממנו תמיכה כלכלית או מזונות. המנוח נפטר בשנת 1997 והתובעת לא התגרשה ממנו, אך במהלך השנים שקדמו למותו התגוררה בנפרד מבעלה בבית בנה ברמת גן ולא נישא במזונותיה. במסמכים שונים ובהצהרות שניתנו למוסד הביטוח הלאומי, התובעת עצמה הצהירה כי היא חיה בנפרד מבעלה וכי אין בינה ובינו קשר כלכלי או משפחתי משמעותי. אף במהלך תקופת מחלתו המנוח, התובעת סייעה לו אך לא חיה איתו, ולא היתה חלק ממשק בית משותף. בית הדין פסק כי ההפרדה הממשית בין בני הזוג מעידה על פירוד חוקי ומעוגנת בפסיקה קודמת, לפיה פירוד ממושך עשוי לשלול זכאות לקצבת שאירים. לפיכך, לא הוכחה זכאותה של התובעת כ"אלמנה" באשר לאינטרפרטציה של סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי, ובית הדין דחה את התביעה.

תוצאה: בית הדין דחה את תביעת התובעת לקצבת שאירים מאחר שחיה בנפרד מהמנוח ולא הוכחה זכאותה כ"אלמנה" לפי חוק הביטוח הלאומי.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעת, חברה אשר רכשה שיקים מהנפרעת, הגישה בקשה לביצוע שיק שניתן על ידי הנתבע, אשר הזמין מהנפרעת ריהוט במסגרת עסקה שבוטלה בהסכמה יומיים לאחר מתן השיקים, והובטח לו כי השיקים יוחזרו. השיקים סוחרו לרשות התובעת, אשר פעלה בתום לב כנגד קבלת תמורה. הנתבע טען כי העסקה בוטלה ולכן זכותה של הנפרעת לסחור בשיקים נגועה בתרמית, וכי התובעת לא רכשה זכות טובה מאשר הנפרעת. בעקבות זאת הדיון התמקד בשאלה האם התובעת היא "אוחזת כשורה" בשיק וכיצד הושפע זכותה מהפרשי השם בשיק שמנעו ממנו להיחשב כשיק תקין. נקבע כי השיק היה תקין חלקית, אך הסיחור נעשה כנגד תמורה ובתום לב. עם זאת, בשל אי הוכחת מועד ביטול העסקה ביחס לתאריך סיחור השיק, ועל סמך ההלכה כי על האוחז להוכיח כי הסיחור קדם לביטול או כישלון התמורה, נדחתה טענת התובעת כי רכשה זכות טובה יותר. לפיכך, דין התביעה להידחות כיוון שהנתבע לא קיבל תמורה והנפרעת לא היתה זכאית לתבוע את הפרעון מהנתבע.

תוצאה: התביעה נדחתה, על התובעת להשיב לנתבע את ההוצאות שנגרמו לו כולל ריבית, אך לא הושת על התובעת תשלום הוצאות משפט ועורכי דין.

לצפייה לרכישה הזדהה