חיפוש פסקי-דין - פסקדין

תקציר AI: התובעת, עובדת כלוטשת יהלומים מזה כ-11 שנים, עתרה להכרה בכאבים בידיה כתוצאה מ"מחלת מקצוע" העובדת במסגרת סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי. בתביעה נטען כי עבודתה גורמת לכאבים ולפגיעה בעבודה. על פי כתב ההגנה, המחלה ממנה סובלת התובעת אינה מופיעה ברשימת מחלות המקצוע, ואין קשר סיבתי בין המחלה לעבודה, אלא המחלה נובעת ממצבה הבריאותי הכללי והשפעת העבודה הייתה מועטה לעומת גורמים אחרים. בית הדין מינה מומחה רפואי, שהגיע למסקנה כי למחלת התובעת, תסמונת תעלה קרפאלית, אין קשר ישיר לעבודה ונפסק כי תנאי ההכרה במחלת מקצוע אינם מתקיימים. המומחה סבר כי אין לחץ ממושך על העצב בעבודתה והעבודה אינה כוללת חשיפה לרעידות חזקות, וכי המחלה שכיחה בנשים בגיל זה ואינה כוללת מיקרוטראומה. המומחה לא בדק את התובעת באופן פיזי אך הסתמך על תיק רפואי וממצאים. בית הדין קבע כי אין להכיר בתביעה כליקוי בעבודה לפי החוק, ופסל את ההכרה במחלת מקצוע. התביעה נדחתה.

תוצאה: התביעה להכרה בכאב ביד כתוצאה מ"מחלת מקצוע" נדחתה ולא הוכר ליקוי בעבודה במסגרת סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: במסגרת התביעה נקבע אם מחלת הלב שפקדה את התובע ביום מסוים בשנת 1994 תיחשב לפגיעה בעבודה על פי החוק. הנתבע טען כי לא אירע אירוע תאונתי כהגדרתו, וכי המחלה נובעת ממצבו הבריאותי הכללי של התובע, לא מהעבודה. הצדדים הציגו עובדות מוסכמות, ביניהן שהיו חיפושים וחקירות כנגד התובע, שהוביל לאישפוז בבית חולים בשל כאבים וקוצר נשימה. למרות זאת, לא אובחן אוטם לבבי חריף, והתובע סבל מהרגלי עישון כבדים וממצבים רפואיים נוספים. פרופ' מומחה בחן את המקרה וקבע כי לא קיימת מחלה אורגנית חד משמעית שתוכיח את הקשר הסיבתי בין אירועי העבודה לבין מחלת הלב. המומחה ציין כי האירועים אולי השפיעו על תחושת התלונות אך לא הוכח נזק רפואי ממשי או מחלה אורגנית שהחלה אז. לפיכך, התביעה לא הוכחה בשל היעדר פגיעת עבודה מוכחת ונזק רפואי אמיתי. התובע לא הגיש סיכומים בכתב, מה שיכול היה להוביל לדחיית התביעה גם מחוסר פעולה. בית המשפט דחה את התביעה וקבע כי לא הוכח כי המחלה היא פגיעה בעבודה, מכיוון שלא נגרם נזק רפואי מחייב בעקבות האירועים המתוארים.

תוצאה: התביעה נדחתה מחוסר הוכחה לנזק רפואי אורגני וקשר סיבתי בין מחלת הלב לבין אירועי העבודה; אין צו להוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: במסגרת ההליך נדון מקרה של תביעת מזונות שהגישה האשה נגד בעלה, לאחר נישואיהם השניים שלא נולדו מהם ילדים משותפים. האשה טענה כי הבעל מפסיק להעביר לה כסף לאחר תקופה של חיים ברמת חיים גבוהה, וכי אין לה מקורות הכנסה משל עצמה מלבד דמי שכירות מדירתה הקודמת וקצבת זקנה של בעלה. הבעל טען כי האשה מקבלת דמי שכירות וקצבת זקנה, שהכנסתו נמוכה משמעותית ממה שטענה האשה, וכי הוא חולה במחלה קשה שדורשת טיפול צמוד, בעוד האשה אינה מטפלת בו. בין הצדדים קיים סכסוך משפחתי רחב, הכולל מעורבות ילדיהם מנישואיהם הקודמים ובקשות לצווי הגנה ממניעת אלימות בבית המשפחה. בהתאם לגירסת הבעל, האשה עזבה את ביתם לאורך תקופות ממושכות, ואינה מתגוררת בבית. בית המשפט האריך את מועד הגשת כתבי ההגנה בשל מחלת הבעל, בדק את טענות הצדדים לגבי הכנסותיהם, והורה על הכנת תסקיר סוציאלי לאבחון מערכת היחסים והטיפול המשפחתי, בדגש על האחראים לטיפול בבעל החולה. בית המשפט לא קיבל את טענות האשה למזונות זמניים, שכן לדעתו היא אינה נמצאת במצוקה כלכלית מיידית ויש לה הכנסות משכירות וקצבת זקנה, ומכיוון שהבעל חולה קשה וכבר מצויים הוצאות גבוהות לטיפולו. כמו כן, בית המשפט ציין כי אין מניעה כי האשה תשוב לעבודה, וכי יינתן דגש להמשך בירור היחסים המשפחתיים ולתסקיר הסוציאלי.

תוצאה: בקשה לפסק דין בהעדר הגנה נדחתה, לא נקבעו מזונות זמניים לאשה בשלב זה, והוראות לביצוע תסקיר סוציאלי על מערכת היחסים והטיפול במשפחה, עם הארכת מועד להגשת כתב ההגנה של הבעל עקב מחלתו.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעת, מתווכת מקרקעין, הגישה תביעה נגד פרויקט בנייה בחוף תל אביב, חברות בבעלות המנהל ומנהל השליטה, בגין תשלום דמי תיווך שראויה להם בשל תיווכה בשתי עסקאות: עסקה אחת שבוצעה עבור בן משפחה של לקוח, והשנייה עבור לקוח בשם אחר. בעסקה הראשונה, התובעת טוענת כי נקשר הסכם בעל פה לקבלת דמי תיווך כמקובל, קיבלה מחצית מהם בעקבות מצג שווא שהוצג לה, ופנתה לתביעה לקבלה של ההפרש. בעסקה השנייה, טוענת כי לא קיבלה כלל דמי תיווך למרות תיווכה בפועל. הנתבעים טענו כי לא נקשר הסכם תיווך עימם, שהמתווכת הוצגה כעובדת של הלקוח וכי אינה הגורם היעיל בעסקאות. בהליך המשפטי, לא התייצבו עדים מרכזיים מטעם ההגנה להעיד, ולעומת זאת ניתנה עדות התובעת ושותפו לעדותו של מנהל השיווק. התובעת הוכיחה, במיוחד בעסקת בן ארי, כי קיימת מערכת יחסים לתיווך עם הנתבעים והיא הייתה הגורם היעיל להשלמת העסקה. לגבי שיעור דמי התיווך, הוסכם תחילה על 1% בלבד בשל מצג מוטעה של הגבלת התשלום בשל התחייבות כלפי הבנק, אך התברר שאין הגבלה כזו, ולכן התובעת זכאית לתוספת של ההפרש עד לשיעור המקובל של 2%. לעומת זאת, בעסקת הלקוח השני, לא התקיימה הזיקה ההכרחית בין התובעת לנתבעים, והוכח שההתקשרות פעלה דרך בין היתר בן ארי בלי התיווך היעיל של התובעת, ולכן תביעתה נדחתה לגביה. כמו כן הוחלט כי תצהירי העדים שלא התייצבו להליך אינם ראיה כחלק מהראיות שכן לא הורשו לחקירה נגדית, והתבסס ההחלטה על עדויות התובעת וכהן בלבד.

תוצאה: בית המשפט חייב את הנתבעים לשלם לתובעת סכום של כ-39,312 ש"ח בגין עסקת בן ארי בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, יחד עם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, אך דחה את התביעה בגין עסקת הלקוח השני, מאחר שלא הוכח תיווך יעיל מצידה של התובעת בעסקה זו.

לצפייה לרכישה הזדהה

תוצאה: הערעור נדחה במובן של הרחבת תחולת התקרה, אך הוחלט להחזיר את התיק לבית הדין לשכירות לשקול מחדש האם חל שינוי נסיבות בגובה דמי השכירות במסגרת התקרה, ולאפשר לצדדים להגיש ראיות נוספות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המערער הופנה לעבודה כמאבטח לחברת אבטחה אולם טען כי הודיע למעסיק כי יצא לשירות מילואים. בפועל לא יצא לשירות בשל מחלה ולא הציג אישור מחלה. המעסיק ביקש ממנו להתייצב לראיון לאחר שירות המילואים, אך המערער לא התייצב לראיון. לשכת התעסוקה ורוב ועדת הערר קבעו שהמערער סירב לקבל את העבודה, ושזו נחשבת "עבודה מתאימה" לפי חוק הביטוח הלאומי, ולכן לא זכאי לדמי אבטלה. המערער לא הוכיח כי עשה מאמצים סבירים לקבל את העבודה תוך תקופה קצרה בין הפנייה לשירות המילואים. בבית הדין הארצי הובהר כי יש לבחון כל מקרה לגופו, וכי סירוב לקבל עבודה תלוי בנסיבות. עיון בעדות הפקידה והמעסיק הוכיח שהמערער לא יצא לשירות מילואים, לא התקשר להודיע על מחלתו, ואינו הראה רצון ממשי לקבל את העבודה. לפיכך, ועדת הערר דחתה את עתירתו והרשות לא נשללה ממנו. ההחלטה התקבלה על בסיס סעיפי חוק המדגישים כי מובטל זכאי לדמי אבטלה אם הוא מוכן ומסוגל לעבוד ומוכיח התנהגות של חיפוש עבודה כראוי.

תוצאה: ערעורו של המערער נדחה, והפסיקה אישרה את החלטת ועדת הערר כי נרשם עליו סירוב לקבלת עבודה, ולכן הוא אינו זכאי לדמי אבטלה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין נדונה חוות דעתו של מומחה רפואי שהמונה על ידי בית הדין לעבודה, ד"ר ד. אנגל, בהקשר לטענות התובעת בנוגע למחלתה. נקבע כי אין מחלוקת בין הצדדים לגבי הקשר הסיבתי בין עבודת התובעת בידיים מורמות לבין מחלת הגיד השרוול המסובב, אולם קיימת מחלוקת בנוגע לתסמונת התעלה הקרפלית, כאשר המומחה קבע כי אין קשר סיבתי בין עבודת התובעת לתסמונת זו. התובעת ביקשה להפנות למומחה מספר שאלות הבהרה, אך בית הדין קבע שאלה אלו אינן שאלות הבהרה אמיתיות אלא בגדר תקיפת מקצועיות המומחה ובדיקת מקורותיו המדעיים, ולכן לא יואשרו. עם זאת, בית הדין הורה להעביר למומחה שאלה להבהרה בנוגע לחוות דעתם של שני רופאים נוספים המתנגדים בפרשנותם, ולבקש מהמומחה להסביר מדוע הוא מקבל או דוחה את חוות דעתם בנוגע לתסמונת התעלה הקרפלית. ההחלטה ניתנה ללא זימון הצדדים לדיון נוסף, בהסתמך על הכללים שנקבעו בבית הדין לעבודה בנוגע להבהרת חוות דעת מומחים. ההחלטה ניתנה ב-7 ביוני 2000 במעמד הצדדים.

תוצאה: בית הדין דחה את בקשת התובעת להפנות שאלות הבהרה שאינן בהירות צורך אלא ביקורת מקצועית, אך הורה להעביר למומחה שאלה להבהרה בנוגע להערכת חוות דעת של רופאים נוספים בנושא תסמונת התעלה הקרפלית.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המערערת, שנרשמה כדורשת עבודה, הורתה להתייצב בלשכת התעסוקה בימי שני בשעות 8:00-12:00. היא ביקשה לשנות את יום ההתייצבות ליום אחר מאחר ולמדה באוניברסיטה בימים שני ושלישי, ולכן לא יכלה להתייצב ביום שנקבע לה. לשכת התעסוקה סירבה לשנות את מועד ההתייצבות והרגילה לה רישום "סירוב". ועדת הערר אישרה את החלטת לשכת התעסוקה, בהתייחס לתקנה 6 לחוק ביטוח אבטלה, הקובעת כי אדם רשום בלשכת העבודה כמחוסר עבודה רק אם מתייצב בימים ובשעות שנקבעו לו. המערערת העידה שבמשך חודשים ספטמבר ואוקטובר התייצבה בהתאם, אך החל מ-17/10, עם תחילת הלימודים, לא הצליחה להתייצב ביום שנקבע לה. ניסיונותיה לשנות את מועד ההתייצבות נדחו בידי לשכת התעסוקה ווועדת הערר. נוסף לכך, המערערת לא פנתה לשינוי המועד מוקדם יותר תוך פרק הזמן שהייתה אפשרות לכך. בעקבות זאת נדחה הערעור והוחלט כי החלטות הוועדה ולשכת התעסוקה הן כדין. לא ניתן צו להוצאות.

תוצאה: הערעור נדחה והחלטת ועדת הערר שעל פיה אין לשנות את מועדי ההתייצבות אושרה.

לצפייה לרכישה הזדהה

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בשתי בקשות לקיום צוואות שהותיר המנוחה שנפטרה. נבחנו שתי צוואות: הראשונה מ-1996, והשנייה, מאוחרת יותר, גם היא מ-1996, כאשר הייתה מחלוקת בין הצדדים איזו מהן תקפה. מבוצע ניתוח של הראיות, בהן חוות דעת גריאטרית ורפואית מצב המנוחה בעת עשיית הצוואות, וכן חוות דעת מומחית להשוואת כתבי יד. חוות הדעת מראות כי המנוחה הייתה במצב נפשי ופיזי טוב יותר בעת עשיית הצוואה הראשונה לעומת השנייה, שבה הייתה החשד להתרחשות חשודה, גם עקב מיקום הצוואה השניה בצדו השני של מסמך בעל כתבי יד שונים. כמו כן, התבטאויות הצוואה השניה סותרות את החלטותיה המוקדמות של המנוחה לגבי חלוקת נכסיה. דו"ח ביקור בבית המנוחה מתאר מצב נפשי ירוד ויחסים עכורים עם חלק מצאצאיה, בזמן שהתייחסות חיובית הייתה כלפי בנה המבקש. נוכח הפגמים והחשדות, קבע בית המשפט כי המשיבה לא הוכיחה כי הצוואה השנייה נעשתה מרצון חופשי וללא השפעה בלתי הוגנת. לפיכך, נקבע כי צוואת המנוחה הראשונה היא התקפה והמחייבת, וצוואה שנייה נדחית.

תוצאה: בית המשפט דחה את בקשת המשיבה לקיים את הצוואה השנייה וקיבל את בקשת המבקש לקיים את הצוואה הראשונה מ-1996, ופסק כי צוואת המנוחה הראשונה תינתן תוקף משפטי. המשיבה תישא בהוצאות המשפט וסכום של 3,000 ש"ח בגין שכר טרחת עורך דין.

לצפייה לרכישה הזדהה