חיפוש פסקי-דין - פסקדין

תקציר AI: במקרה זה, המשיב הגיש תביעה לקבלת זכויות פנסיה שנשללו ממנו בשל אי ביצוע הפרשות לקופת גמל בשנים 1971-1973. המבקשת ביקשה למחוק את התביעה על הסף בטענות לעדר עילה, עדר כימות והתיישנות. נבחנה טענת העדר עילה ונמצא כי קיימת הוראת תקשי"ר משנת 1972 המחייבת הפרשות לקרן גמלאות, ולכן אין מקום למחיקה על הסף בטענה זו. לגבי העדר כימות, המשיב התחייב לכמת את תביעתו. הטענה המרכזית היתה טענת ההתיישנות, כאשר המבקשת טענה שהתביעה התיישנה כיוון שניתן היה לבדוק את ההפרשות כבר בעת קבלת תלושי שכר. המשיב טען כי בזמן הרלוונטי היה עובד חדש ללא ידע וזכאות להפרשות, ולא יכול היה לגלות את העילות לטענה מוקדם יותר. בנוסף, נטען כי קיומה של הזכות להפרשות באותה תקופה שנוי במחלוקת. בית המשפט סבר כי יש המורכבות במצב הנתון ומחלוקת עובדתית המצריכה דיון מעמיק בשאלת ההתיישנות תוך שמיעת ראיות ולכן דחה את בקשת המבקשת למחיקת התביעה על הסף. התובע התבקש לכמת את תביעתו תוך 90 יום, ושאלת ההתיישנות תידון במסגרת הדיון המלא בתיק.

תוצאה: בקשת המבקשת למחיקת התביעה על הסף נדחתה; שאלת ההתיישנות תידון במסגרת הדיון בתיק; התובע ימשיך בכימות התביעה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין מתואר אירוע אסון שהתרחש במהלך טקס הפתיחה של המכביה ה-15, שנערך באצטדיון רמת-גן. הגשר שנבנה לצורך מעבר משלחות הספורטאות מעל נחל הירקון קרס בזמן שעברו עליו משלחות ספורטאים, בעיקר משלחת אוסטרלית. כתוצאה מהקריסה, נפלו עשרות אנשים למימי הנחל, רבע מהם נספו ו-69 נוספו נפצעו, רובם אנושות. האירוע תואר בפירוט, כולל התשתית העובדתית, הגורמים הישירים והעקיפים לקריסה, ליקויי תכנון וביצוע, וכשלי ארגון ונוהלים. כתב האישום מייחס רשלנות חמורה למספר נאשמים, כולל מהנדס המתכנן, מנהלי חברות הקבלן, ואישיות בכירה בוועד המארגן. בכתב האישום פורטו טענות על חוסר פיקוח, תכנון לקוי, ביצוע לקוי, וטעויות הנוגעות למנגנון הכשל של הגשר, שהובילו לקריסתו וגרמו למותם ולפציעתם של אנשים רבים. בהחלטת הדין דנו בהיבטים המשפטיים של רשלנות לפי חוק התכנון והבנייה וחוק העונשין, תוך שימת דגש על אשמתם של הנאשמים ותחולת הדין עליהם.

תוצאה: פסק הדין קבע אחריות משפטית ורשלנות חמורה של הנאשמים בקריסת הגשר שגרמה למות ופציעות, תוך האשמתם בעבירות על פי חוק העונשין וחוק התכנון והבנייה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע, פנסיונר בן 74, נפגע בתאונת דרכים בשנת 1998 בעת שחצה כביש, והנהג שפגע בו היה נתבע. המחלוקת העיקרית נסובה על גובה דמי הנזק. לפני התאונה התובע עסק בפעילות ספורטיבית וחי חיים עצמאיים, לאחר התאונה מצבו הדרדר והוא תלוי בסביבתו, סובל מקשיים בניידות, כאבים, הפרעות שינה ובעיות זיכרון. הוגשו חוות דעתם של מומחה לנוירולוג ואורטופד אשר קבעו נכות משוקללת של כ-11% הכוללת נכות אורטופדית של 6.6% וכן תסמונת לאחר זעזוע מוח בשיעור של 5%. בחינת הראיות העלתה כי חלק ממחלותיו ומגבלותיו היו קיימות טרם התאונה, כגון ירידה בשמיעה, בעיית אין אונות, וקשיי שינה. התובע טען כי נכותו התפקודית גבוהה יותר מהנכות הרפואית שנקבעה, אך בית המשפט קבע כי אין הוכחה לנכות תפקודית גבוהה מהנכות שבוטאה חוות הדעת הרפואיות. בפסק הדין נדונו נזקי התובע, ובהם נזק לא ממוני, הוצאות רפואיות (עבר ועתיד), הוצאות נסיעה, עזרה וסיעוד, והוצאות אחרות. בית המשפט פסל פיצוי על שכ"ט עו"ד בעקבות הגשת סיכומים ללא היתר והחליט על סכום פיצוי מצטבר של כ-36,000 ש"ח לפני ניכויים, כשניתן פיצוי בנזקים לא ממוניים, להוצאות רפואיות בשיעור נמוך, להוצאות נסיעה בסכום מצומצם, ולפיצוי חלקי על כיול גינה ונזקי עזרה וסיעוד, תוך התחשבות בגילו ומצבו הרפואי של התובע לפני התאונה. בסיכומו, פסק השופט שהנתבעות חייבות בתשלום התשלום המוערך, אך התובע לא זוכה בהוצאות משפט.

תוצאה: הנתבעות חייבות לפצות את התובע בסכום כולל של כ-36,000 ש"ח (לפני ניכויים), על נזקים שונים שנגרמו כתוצאה מהתאונה, ללא זכאות להוצאות משפט בשל הפרת סדרי הדין על ידי התובע.

לצפייה לרכישה הזדהה

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: הערעור עוסק בהחלטה קודמת לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים בגין כתב אישום הכולל עבירת פציעה בנסיבות מחמירות, איומים והחזקת סכין שלא כדין. האירועים הנטענים נובעים מסכסוך קרקעות שבו העורר דקר את המתלונן באמצעות סכין. ב"כ העורר טען כי קיימות סתירות ופירכות בראיות שהוצגו נגדו וכי העורר הוא בעל עבר פלילי נקי, מה שמצמצם את המסוכנות המיוחסת לו. כמו כן נטען כי יש לשקול חלופות מעצר במקום מעצר עד תום ההליכים, בהתחשב בזכותו לחירות. מנגד, ב"כ המשיבה הציג ראיות לכאורה המתארות אירוע חמור שכלל שימוש בנשק קר, וטען שקיימת מסוכנות לציבור ולמשתתפים במקרה מבחינת בטחון הציבור והסיכון מהמאסר. השופט עיין בטיעונים והחליט כי קיימות ראיות לכאורה המצביעות על אשמת העורר, אך לא ניתן להתעלם מהעובדה כי העורר צעיר וללא עבר פלילי. לכן, הוחלט כי יש לשקול חלופת מעצר שתשמור על שלום הציבור ותמנע שיבושים בהליך המשפטי, תוך התחשבות בזכויות העורר. הוחלט לקבל את הערר, לבטל את מעצרו ולשחרר אותו בתנאים מסוימים, לרבות מעצר בית מחוץ לכפר המעורב, הפקדת ערבות כספית, צו עיכוב יציאה מהארץ ואיסור על יצירת קשר עם המעורבים בפרשה. התקיים דיון נוסף למתן הצעת חלופת מעצר.

תוצאה: הערר התקבל, החלטת מעצר עד תום ההליכים בוטלה, והעורר שוחרר בתנאים מגבילים הכוללים מעצר בית, ערבות כספית, צו עיכוב יציאה מהארץ ואיסור על יצירת קשר עם המתלונן עד תום ההליכים המשפטיים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המבקשים ביקשו להורות על עיכוב ביצוע הליכי הוצאה לפועל בנוגע למשכון שנעשה לטובת המשיב על זכויות חוזיות כלפי רשות הפיתוח בנכס במגרש אשקלון. לטענתם, ההסכם שעל פיו נעשה המשכון לא הבשיל וההתקשרות לא נכנסה לתוקף, או שהמשכון עצמו פקע עקב הפרת תנאים בהסדר שבין הצדדים. המשיב טען כי ההסכם נספח ב' נחתם וכולל הצהרה של ויתור על טענות כלפי המשכון, ולפיכך המשכון תקף וניתן לממשו. הדיון בבית המשפט התמקד בשאלת תוקפו של ההסכם נספח ב', הקשר בינו לבין הסכם עסקת המרכולים והאם ההסכם נכנס לתוקף בפועל. נקבע כי יש זיקה בין שני ההסכמים וכי העסקה בוצעה בפועל על ידי הצדדים למרות טענות המבקשים שחסרים נספחים מסוימים. בית המשפט בחן את שאלת ההפרדה בין תנאים מתלים לתנייה והגיע למסקנה שההתקשרות מחייבת והצהרת הוויתור תקפה לכאורה. בפנייה למבחן צו מניעה זמני הובהר כי יש לאזן בין זכות לכאורה לסיכויי הצלחה ומאזן הנוחות. על אף שסיכויי המבקשים לנצח בתובענה העיקרית כאמור קלושים, אזל אמה של השעה למנוע הוצאה לפועל מיידית שכן מימוש המשכון עלול לגרום לפגיעה בלתי הפיכה בזכויותיהם במקרקעין, ואילו הנזק למשיב ניתן לפיצוי כספי. לפיכך ניתן צו זמני המעכב את הליכי המימוש עד להכרעה בתיק העיקרי, בכפוף להפקדת ערבות כספית. נידונו בנוסף טענות על חוסר ניקיון כפיים והשתק שנדחו, וכן השתלשלות עובדתית ומשפטית סביב ההסכמים וביצועם.

תוצאה: בית המשפט הורה על מתן צו זמני האוסר את המשך הליכי מימוש המשכון בנכס אשקלון עד להכרעה בתיק העיקרי, בכפוף להפקדת ערבות כספית למזעור נזק למשיב, למרות סיכויי הצלחה קלושים לטענות המבקשים. הצו נועד למנוע פגיעה בלתי הפיכה בזכות הקניין של המבקשים בשלב ביניים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע נפצע בתאונת עבודה לאחר שנפל מפיגום מאולתר ובלתי יציב שסיפקה הנתבעת, מאותו רגע הוא סבל משברים וקבל נכות של 28% לצמיתות, כולל נכות אורטופדית של 20% ונכות קוסמטית של 10%. פדיון הפגיעה התרחש בעת עבודתו כצבעי שהסתמך על הפיגום הזה. נקבע כי הנתבעת אחראית לנזק ולא ניתן לייחס לתובע רשלנות תורמת כי פעל על פי הנחיות מקום עבודתו. התביעה לפיצויים נדחתה כלפי צדדים שלישיים, והדיון התמקד בפיצויים שהנתבעת חבה לתובע. המחלוקת הרפואית בנוגע לדרגת הנכות נפתרה לאחר מינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט, שקבע כי הנכות היא משמעותית וכוללת הגבלת תנועות חמורה וכאבים קבועים שמגבילים את היכולת התפקודית של התובע. התובע עובד מאז התאונה בעבודות שונות ולעיתים במשרות חלקיות, והערכה כלכלית של הפגיעה בשכרו מצביעה על הפסדים כספיים משמעותיים לעבר ולעתיד. כמו כן, נקבע כי הטענות בדבר קשיים משפחתיים או פליליים אינם תוצאה ישירה של התאונה. בית המשפט פסק פיצוי כולל בסכום של 632,000 ש"ח, הכולל פיצוי על כאב וסבל, הפסד כושר עבודה בעבר ובעתיד, פיצוי על עזרת צד שלישי והגבלת ניידות כתוצאה מנכות במפרק הקרסול. מהסכום הכולל ינוכו תגמולי המל"ל בשל נכות עבודה. התשלום ישא ריבית והצמדה ונקבע כי הנתבעת תשלם גם שכר טרחת עורך דין בהיקף 15% מהפיצוי ועוד הוצאות משפט.

תוצאה: נפסק כי הנתבעת אחראית לנזק שנגרם לתובע ותחויב בפיצויים בסך כ-632,000 ש"ח לאחר ניכוי תגמולי המל"ל, כולל פיצוי על כאב וסבל, אובדן כושר עבודה ונכות קבועה, בתוספת ריבית, הצמדה ושכר טרחת עורך דין.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: מדובר בתביעה שהוגשה על ידי צעיר שהותקף בגיל 14 על ידי נהג אוטובוס של חברת "אגד" בעת שהותו בתחנת אוטובוס במרכז ירושלים. התובע טען כי הנתבע תקף אותו ללא הסכמה, בעט בו וסטר לו, דבר שגרם לו לכאבים ולנזקים שונים. הנתבע הודה בתקיפה במסגרת הליך פלילי, אך טען כי פעל מתוך הגנה על רכושו, וכי התובע סיכן את עצמו. התביעה הוגשה גם כלפי מעבידו של הנתבע וחברת הביטוח של החברה. בית המשפט בחן את נסיבות המקרה, עודות העדים וראיות רפואיות שהצביעו על נזק מזערי בלבד לתובע, והוא קבע כי הנתבע אכן תקף את התובע שלא כדין. עם זאת, בית המשפט דחה את טענות ההגנה של הנתבע בדבר כיסוי התקיפה במסגרת הגנה עצמית או הסכמה של התובע לסיכון. כמו כן, נדחתה טענת התובע על אחריות שילוחית של המעבידים וכן טענות כנגד חברת הביטוח, מאחר שלא הוכחה קיימות כיסוי או אישור למעשי הנתבע. בית המשפט קבע כי למרות שעברת התקיפה יש לראות בחומרה את תגובתו של הנתבע, התובע תרם במידה מסוימת לאירוע בהתנהגותו, וכי לא הוכחו הנזקים הכבדים שנטען. לפיכך, נפסק פיצוי סופי בסך של 7,500 שקלים לתובע בלבד. טענות התובע לפיצויים עונשיים נדחו, והוצאות המשפט הופחתו באופן חלקי, כאשר התובע יישא בעלויות מסוימות.

תוצאה: התובע יקבל פיצויים בסך 7,500 שקלים בלבד מהנתבע. התביעה כנגד הנתבעות האחרות נדחתה. בית המשפט דחה את טענות התובע לפיצויים עונשיים וחייב את התובע והנתבעים בתשלום הוצאות משפט בהתאם לנסיבות התיק.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התביעה עסקה בחוב ארנונה בסך של כ-233,217 ש"ח עבור נכס בשטח ירושלים. המשיב טען כי חלק מהחוב התיישן, ובנוסף הציג הסדר הנחה שניתן על ידי המשיבה ל-50% למספר סוחרים, כולל המערער, בשל חוסר פעילות העסק. המשיב טען גם כי בקשות להמשך ההסדר נדחו וכי השגות שהגיש לא זכו למענה. בית משפט השלום דחה את בקשת ההתגוננות בטענה כי טענת ההתיישנות הועלתה באופן כללי וללא פירוט, והסכים כי ההסדר יכול לחול רק על שנים שקדמו להסדר עצמו, ואילו חובות שנצברו לאחריו לא נכללו. כן נפסלו טענות על בקשות להמשך ההסדר וההשגות שכן בית המשפט לא ראה את עצמו הערכאה המתאימה להכריע בהן. פסק הדין המחייב ניתן במלואו לטובת המשיבה עם חיוב בהוצאות משפט ושכר טרחה. בהמשך הוגש ערעור על פסק הדין בטענה שלא ניתנה למערער האפשרות להוכיח את החוב האמיתי ולהעלות טענות השגות. הערכאה העליונה קבעה שסיכויו של המערער להצליח קלושים, אך התקבלה טעות משפטית בהחלטת בית המשפט התחתון שלא היה מוכן לבדוק את טענות ההשגות במסגרת ההליך בפועל. בית המשפט העליון ציין כי לאור חוק הרשויות המקומיות, היה על בית המשפט לאפשר לטעון טענות גם לאחר מועד ההשגה במסגרת ההליך המשפטי. כמו כן, מכיוון שהמערער הכיר בחלק מהחוב (כ-90,000 ש"ח), הוחלט לקבל את הערעור במידה זאת ולתת למערער רשות להתגונן לאחר הפקדת הסכום בקופת בית המשפט, ולמסור כתב הגנה בהתאם. לא ניתן צו להוצאות.

תוצאה: הערעור התקבל בחלקו, ניתן למערער רשות להגיש כתב הגנה בתנאי הפקדת סכום מסוים, והליך התביעה יימשך לאחר כך; לא ניתן צו להוצאות משפט.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעת, מתווכת מקרקעין, הגישה תביעה נגד פרויקט נדל"ן ולבעל השליטה בו לתשלום דמי תיווך בגין שתי עסקאות מקרקעין שבוצעו על ידי הנתבעים. בהסכם הראשון, לפי התובעת, היא תיווכה ברכישת דירה עבור בנו של רוכש בשם בן ארי, ובשני – רכישת שתי דירות בידי רוכש בשם גרים. התובעת טענה כי קיימים הסכמי תיווך בינה לבין הנתבעים וכי היא הייתה הגורם היעיל שגרם להתקשרות העסקה, ולכן זכאית לתשלום דמי תיווך, ויש חולשה טענה כי קיבלה רק מחצית דמי התיווך בהתאם לשיעור %1 אך הייתה זכאית ל%2. בנושא עסקת גרים טענה כי לא קיבלה כל תשלום למרות תיווכה בפועל.

תוצאה: בית המשפט חייב את הנתבעים לשלם לתובעת דמי תיווך בגין עסקת בן ארי, הכוללים הסכום שקיבלה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, דחה את תביעתה בנוגע לעסקת גרים, וחייב את הנתבעים בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עורך הדין של התובעת.

לצפייה לרכישה הזדהה