חיפוש פסקי-דין - פסקדין

תקציר AI: בפסק הדין נדון ערעור של מערער אשר מוכר כנכה רדיפות הנאצים בשל תגובה נפשית, מחלות ריאה (כולל כריתת אונה בריאה), גסטריטיס וקוליטיס. הועדה הרפואית העליונה קבעה דרגות נכות נמוכות יחסית, בעיקר לגבי המחלה הריאתית וטענה כי קיים ממצא של כריתה חלקית של הריאה הימנית עקב שחפת, לצד דלקת סמפונות ודלקת קרום ריאה. המערער טען להחמרה בחומרת המחלות, בעיקר בגסטריטיס וקוליטיס, והציג חוות דעת רפואית של פרופ' אלירז שהמליץ על דרגת נכות של 30% עבור כריתת אונה מלאה בריאה, ולא רק כריתה חלקית כפי שנקבע. בית המשפט ציין כי הועדה לא השתמשה בלשון התקנות המדויקת ואין הבהרה מדוע נקבעה דרגת נכות נמוכה יותר, בנוסף לכך נדרש פיצול דרגות נכות עבור פגימות עצמאיות שאינן סתם סימפטומים. בנוסף, התברר כי הועדה הרפואית לא נימקה כראוי את דרגות הנכות בנוגע לגסטריטיס וקוליטיס. בית המשפט המליץ להחזיר את התיק לועדה הרפואית העליונה לבחינת דרגות הנכות מחדש, לרבות הצגת ראיות נוספות ושמיעת המערער באופן שמאפשר הבנת מצבו המלא. כמו כן נדונה פרשנות תקנה 12 בנוגע להשפעת גיל המערער על דרגות הנכות, והובהר שיש לבדוק את היישום שלה על מצבו ההיסטורי והאישי. בהליך נקבע כי יש לשקול כל פגיעה ודרגות נכות נפרדות בהתאם לירידה בתפקוד כל מערכת גוף, וכן להתייחס להחמרות על בסיס תיאורי המערער והראיות הרפואיות.

תוצאה: הערעור התקבל וחויבה הועדה הרפואית העליונה לשוב ולבחון מחדש את דרגות הנכות בנכויות המערער, לאפשר מצגת ראיות נוספות ולשלם למערער את הוצאות הערעור כולל עלויות חוות הדעת הרפואיות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין נדונה טענתו של מערער שנפגע בעבודה ומזכה בדרגת נכות של 10% בשל הגבלת תנועות בעמוד השדרה המותני. המערער טען כי בעקבות התאונה נגרמה לו בריחת סידן קשה בשל חוסר פעילות גופנית שנכפתה עליו בשל המנוחה הממושכת שנדרשה לו. הועדה לעררים קבעה שאין קשר סיבתי בין בריחת הסידן לתאונה, וכי הנכות אינה החמירה. המערער טען כי הועדה טעתה בכך שלא קיבלה חוות דעת רפואית מומחית נוספת והציג מכתבים של מומחים המטילים ספק בקביעות הועדה. כמו כן, נטען כי הרכב הועדה לא היה כדין מאחר ולא נשקלו כל ההתמחויות הרפואיות הדרושות. בית הדין לעבודה בחן את חומר הראיות, לרבות מכתבים רפואיים ובדיקות C.T ו-EMG שנערכו למערער, וקבע כי לא הוצגו מסמכים רפואיים המאמתים קיום קשר סיבתי בין בריחת הסידן לבין התאונה והמנוחה. כמו כן, נדחה טענת הרכב הועדה כבלתי כשירה מכיוון שכלל רופאים מומחים בתחום הפגיעה בעמוד השדרה והעצב. בנוסף, האזכור של נכות כללית שהוכרה למערער בענין בריחת הסידן לא שינה את הכרעת הועדה הרפואית לעררים. בית הדין הדגיש כי בקביעת קשר סיבתי רפואי סמכות הועדה לעררים היא בלעדית, וביקורת שיפוטית מוגבלת לשאלות משפטיות בלבד, שהמערער לא הציג. מסקנת בית הדין היא כי אין להורות על שינוי החלטת הועדה לעררים.

תוצאה: הערעור נדחה; הועדה לעררים פסקה נכון שאין החמרה בדרגת הנכות ואין קשר סיבתי בין בריחת הסידן לתאונה. אין צו להוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: הבנק הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגדה חברה וערבים אישיים, בהם המבקש ואחיו, לתשלום חובות חוברים חמורים בגין יתרות חובה בדיבטוריות בחשבונות הבנק של החברה וכן חובות בהלוואות צמודות מדד. המבקש עתר בכתב בקשה להתגונן וטען כי לא חתם כערב אישי עבור אחד מחשבונות החברה, וכי חתימתו לשני החשבונות האחרים הוצאה מטעויות או הטעיות. המבקש סבר כי הערבות שנדרשה ממנו התקבלה תוך טעות בנוגע לספציפיות החשבון ולתנאי הקרן לסיוע עסקים קטנים. עוד טען כי התקשרה הסכמה בינו לבין אחיו, גם הוא ערב בתיק, כי על כל פעולה בנוגע לחשבונות החברה תידרש חתימתם המשותפת, והציג טענות לשינוי בלתי חוקי בכתב שיפוט על ידי אחיו והמלצה פקידי הבנק, אשר גרמו לנזקים כלכליים משמעותיים שיידרשו לקיזוז במידה ויחויב. בית המשפט, לאחר בחינת הראיות והטענות, החליט כי יש בסיס מספיק להניח טענות הגנה כאלו שיצדיקו מתן רשות להתגונן למבקש בתיק. בית המשפט לא הכריע בסיכויי ההגנה עצמה, אך קבע כי למבקש מגיע דגש על זכויותיו להתייצב ולהציג את טענותיו במלואן ולבחון אירועים כמו שינוי זכויות החתימה, טעות בחתימת הערבות והטענה למעורבות הבנק בנזקים שנגרמו.

תוצאה: בית המשפט העניק למבקש רשות להתגונן בתביעה, מבלי להכריע בסיכויי ההגנה, והורה להמשיך ולדון בסוגיות העניין כמו טעות והטעיה בחתימת הערבויות והנזקים, מבלי לקבוע הוצאות בשלב זה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק דין זה דנה בית המשפט בבקשה לביטול עיקול זמני שהוטל על נכסי הנתבעים בסך של 800,000 ש"ח במסגרת תביעה כספית. התובעת, חברה העוסקת בשירותים רפואיים, טענה כי במסגרת הסכם מכר פעילות העבירה את זכויותיה לקבלת תשלומים מהנתבעת הראשונה, חברה לעזרה רפואית, אשר התחייבה לשלם לה תמורה כספית בסך של מעלים שני מיליון ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה למטבע הדולר. לטענת התובעת, הנתבעים הפרו את התחייבויותיהם ולא שילמו את המגיע לה במלואו, והשיקים שניתנו לחוב בעיקר מהשנה 1999 ואילך הוחזרו ללא מימוש. הנתבעים טענו בתצהירם כי שילמו את החוב במלואו על פי הסכמים שהוחלפו בין הצדדים, וכן יש להם טענות קיזוז על סכום כספי משמעותי בגין הפרות שונות. מחקירת עדי הצדדים עלה כי לא קיימת הוכחה ממשית לטענות הנתבעים בדבר תשלומים שנעשו ולקיזוזים שהועלו. כמו כן, נטען כי חלוקה מסוימת של השיקים שהועברו לבנק נסתרה או לא הובאה במסמכים. בית המשפט מצא כי חלק מהנתונים שהוגשו על ידי הנתבעים אינם אמינים, וכי לא הייתה הצדקה לבטל את העיקול במלואו. יחד עם זאת צויין כי יש להקטין את סכום העיקול בשיעור שמייצג מחצית מסכום השיקים הנתבע. החלטת בית המשפט הייתה לקבל את הבקשה לביטול העיקול באופן חלקי בלבד ולהותיר את העיקול על סך של 687,000 ש"ח מתוך 800,000 ש"ח שהיו קודם. לא נפסקו הוצאות.

תוצאה: בית המשפט קיבל את בקשת ביטול העיקול חלקית והותיר את העיקול על סך 687,000 ש"ח, תוך דחיית יתר הטענות של הנתבעים ואי פסיקת הוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בסוף 1992 החלו הצדדים במשא ומתן להשכרת נכס שהתובעים הם בעליו לנתבעים. הוחלפו טיוטות חוזה, אך לא נחתם חוזה רשמי. הנתבעים נכנסו למגורים בהסכמת התובעים אך לא שילמו דמי שכירות במשך כ-11 חודשים. התובעים תבעו את הנתבעים לתשלום דמי שכירות ותשלומים נוספים. הנתבעים טענו שאין חוב להם כי לא נחתם חוזה. בית המשפט בחן את הטיוטות וההודעות שהוחלפו בין הצדדים, וקבע כי לא נוצר חוזה מחייב משום שהמכתב מהנתבעים כלל הסכמות חלקיות אך גם 14 הסתייגויות משמעותיות, מה שמהווה הצעה חדשה ולא קיבול להצעה. התובעים לא הסכימו להצעה החדשה ולא נוצר חוזה. עם זאת, הנתבעים נכנסו לנכס בהסכמה והשתמשו בו, בהתאם למצב החוקי, הם חייבים לשלם דמי שכירות ראויים לפי נסיבות הכניסה. בית המשפט קבע כי דמי השכירות הריאליים היו 425 דולר לחודש, בהתחשב בטיוטות ומסמכים נוספים. הנתבעים חייבים לשלם דמי שכירות עבור 11 חודשים וכן עבור חודש נוסף שנדרש להתארגנות לאחר עזיבתם, סך של 5100 דולר. טענות הנתבעים על תיקונים שביצעו בנכס לא הוכחו ואין להן תוקף. טענות הנתבעים בהתיישנות או ויתור נדחו. דרישות נוספות לתשלומים שהותנו בצדדים נדחו מחוסר ראיות. בית המשפט הורה על תשלום כולל של 38,322 ש"ח זיכוי בהתאם למועד התביעה והוצאות משפט בשיעור 9,000 ש"ח ועוד מע"מ.

תוצאה: בית המשפט קבע כי לא נוצר חוזה שכירות מחייב אך הנתבעים חייבים לשלם לתובעים סכום של 38,322 ש"ח בגין דמי שכירות, בהצמדה וריבית וכן הוצאות משפט ושכר טירחה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין דנו שלוש בקשות רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי אשר אפשר באופן חלקי להגיש תובענה ייצוגית נגד חברה צבאית ודירקטורים שלה בטענה לפרטים מטעים בתשקיף שהנפיקה. התובעים טענו שהחברה הציגה תמונת מצב שגויה ורווחית בעת פרסום התשקיף, למרות שהייתה על סף חדלות פירעון, כולל פרטים מטעים בנוגע למצב חברות הבנות, לצבר ההזמנות ולחישוב שווי המניות לאחר הנפקת הזכויות. בית המשפט המחוזי אישר את התובענה הייצוגית בחלק מהעילות, בעיקר ביחס למצב החברות וחישוב שווי המניה, ודחה את הטענה בנוגע לצבר ההזמנות מכיוון שהתובעים לא הצליחו להוכיח סיכויי הצלחה סבירים. בית המשפט העליון קבע כי דרישות הראיה לאישור תובענה ייצוגית הן מחמירות ויש להוכיח, במידת הסבירות הראויה, את קיומן של עילות התביעה. בהמשך לבחינת הראיות והטענות, התקבל כי אין מספיק ראיות כלאוריות לכך שחברות הבנות היו חדלות פירעון במועד פרסום התשקיף והפער בין הדיווח למציאות התמוטטות החברה לאחר יותר משנה אינו בהכרח מעיד על דיווח מטעה. לגבי צבר ההזמנות, הוצגו ראיות תומכות לכך שדיווח התשקיף היה נכון למועד פרסומו והפערי ביצוע נבעו מאירועים שאירעו לאחר מכן. בהקשר לחישוב שווי המניה לפי הנחיות הבורסה, אף אם טעו, התובעים לא הוכיחו קשר סיבתי בין הטעות לנזק, היות שכל ניירות הערך נרכשו לפני פרסום התשקיף ולא בוצעו עסקאות בתקופת ההמתנה, ולכן לא הוסר ספק סביר לגבי קבלת האישורים האמורים. כמו כן נדונה סוגיית הנזק האפשרי בטענה כי נמנע ממכירת מניות בגין פרטים מטעים, ונקבע כי לא מתקיים קשר סיבתי ראוי בין הטענה לנזק. לפיכך נדחו תביעות התובעים ביחס לפרטים אלו. בהתאם, נדחו רוב בקשות רשות הערעור ואושרה דחיית התובענה הייצוגית במלואה.

תוצאה: דחתה השופטת את בקשות התובעים לאישור תובענה ייצוגית על כל חלקיה, וקיבלה את הערעורים של הנתבעים נגד אישור התובענה כתביעה ייצוגית, כולל דחייה של הטענה לגבי מצב חברות הבנות וצבר ההזמנות, וסברה שלא הוכח קשר סיבתי בין הטעות לחשבון שווי המניה לנזק לתובעים. בית המשפט הורה אף על תשלום הוצאות לשני הצדדים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המדינה ערערה על החלטת בית משפט השלום בירושלים ששחרר אדם ממעצרו בתנאים של ערבות ועוצר הרחקה זמני מהבית ומאשתו, בדרישה להרחיקו עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו בתיק פלילי המתאר שישה מקרים לכאורה של אלימות ואיומים כלפי אשתו. בין הצדדים מתקיימים הליכים משפטיים מורכבים בעשור האחרון, הכוללים ידועים לרבות הליכים לביטול צווי הרחקה ודיונים בבית משפט לענייני משפחה ובבית הדין הרבני לפירוק התא המשפחתי. בית משפט קמא קבע כי רוב האישומים מתייחסים לתקופה קודמת לביטול צו ההרחקה האחרון, וכי אין ראיות מספקות להרחיב את ההרחקה מעבר לשחרור בתנאים. ההתייחסות של בית משפט קמא התבססה בחלקה על אמונתו בהחלטת בית משפט אחר שקבעה כי חששות האישה מוגזמים ביחס לסכנה ממשית. המדינה טענה כי על בית המשפט היה לבדוק את חומר הראיות הכולל, בלא לקשור אותו להחלטות קודמות, ובמיוחד את האירוע החמור שדן באישום המרכזי בתיק, אף שמסר עדות בנו הבכור נמנע מטובת הקטין. סנגור המשיב טען כי לא נמצאה סכנה ממשית ולאור עדויות נגדיות המאשימה אינה רשאית להתערב בסכסוך שהוסדר במישור המשפחתי. בפסק הדין נדון עברו המתועד של המשיב וניתנו צווי הרחקה קודמים עקב התנהגות אלימה מתמשכת, כשלפי השופט בגרינברגר מדובר בסכנה ממשית לאישה המנעה ניהול חיים תקין. העותרת סברה כי אי הארכת הצו האחרון אינה מבטלת את אלימותו, וכי ההרחקה חייבת להיות עד תום ההליכים הפליליים. השופטת קיבלה את הערר ופסקה כי התנאים בהם שוחרר המשיב יישמרו עד סיום ההליכים הפליליים בבית המשפט.

תוצאה: הערר התקבל, והוחלט כי ההרחקה והערבות שנקבעו יישמרו עד לסיום ההליכים המשפטיים נגד המשיב בתיק הפלילי.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: מדובר בתובענה שהוגשה על ידי חברה לבניין לאחר שהנתבעת, יזמת הפרויקט, הפסיקה את ביצוע עבודות השלד בפרויקט בנייה בהיקף נדל"ני משמעותי בחדרה. בהתאם לזכרון דברים והסכם שהורכב במהלך 1997, התחייבה החברה לביצוע עבודות השלד למבנה רב קומות שכלל חניות, קומה מסחרית, משרדים ומגדל מגורים. במהלך הביצוע, הנתבעת דרשה שינוי וקטיעת הפרויקט בשל קשיים כלכליים, מה שגרם לחברה לטענתה לנזקים כלכליים ואי קבלת תמורה מלאה עבור עבודתה. החברה טענה כי חלה הפרה של ההסכם מצד הנתבעת, שגרמה לה הפסדים בגין השקעות, כולל רכישת מנוף, והפסדי רווח. הנתבעת טענה כי שלמה לתובעת תמורה מלאה בהתאם להסכמים, וכי הפסקת העבודה הייתה מותרת כחלק מתנאי ההסכם, עם דרישה לביטול העיקול שהוטל על נכסיה. בית המשפט בדק את ההסכמים, תצהירי הצדדים, וטענות ההליך, וקבע כי הנתבעת אינה רשאית להפסיק את העבודה באופן חד צדדי ללא פיצוי, אך המחלוקת בדבר גובה הנזק דורשת בירור נוסף. לפיכך, בית המשפט קיבל חלקית את בקשת הנתבעת לביטול העיקול הזמני שהוטל לטובת התובעת והקטין את סכום העיקול מ-2 מיליון ש"ח ל-650 אלף ש"ח. בית המשפט סירב לקבל טענה שהסכם מעניק ליזם הזכות לסיים את העבודה על שיקול דעתו בלבד ללא התחייבות לפיצוי.

תוצאה: בית המשפט ביטל חלקית את העיקול הזמני שהוטל על נכסי הנתבעת והקטין את סכומו מ-2 מיליון ש"ח ל-650 אלף ש"ח, וקבע כי הנתבעת חייבת לפצות את התובעת על נזק עקב הפסקת הפרויקט, אם כי גובה הפיצוי טרם נקבע.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע הגיש תביעה לתשלום שכר עבודה עבור ינואר ופברואר 1999, בתחילה כנגד אדם בשם אושר ששון שטען כי לאחר ספטמבר 1998 העברת הנתבעת את כל זכותה ותשלומי שכר לעובדים לידי הנתבעת. בתהליך המשפטי הוסר ששון מהתביעה והנתבעת נשארה כתובעת. התובע העיד כי עבד בזמן הנידון אצל הנתבעת ושהגיע לו שכר חודשי נטו בסך 5,000 ש"ח. מנהל הנתבעת העיד כי ההסכם עם ששון העביר את החבויות והזכויות לנתבעת החל מספטמבר 1998, אם כי טען כי חברת אמניר לא אישרה את החלפת הקבלן בפועל. למרות זאת, התובע המשיך לעבוד בחודשים המדוברים עבור הנתבעת. חוות הדעת והראיות הוכיחו שהנתבעת הייתה המעסיקה בפועל בתקופה זו וכי מגיע לתובע שכר בגין עבודתו בסך כולל של 10,000 ש"ח עבור שני החודשים. לא הוכח תשלום עבור פדיון חופשה ולכן רכיב זה לא נכלל בתביעה. מאחר שהייתה מחלוקת כלשהי בענין התשלום, הפיצוי על הלנת השכר תוקן להפרשי הצמדה וריבית בלבד. הנתבעת חויבה בתשלום שכר העבודה, הפרשי הצמדה וריבית מלבד הוצאות משפט בסך 500 ש"ח. למורש לתבוע היה זכות לפנות לערעור.

תוצאה: התביעה התקבלה, הנתבעת חויבה לשלם לתובע 10,000 ש"ח שכר עבודה עבור ינואר ופברואר 1999, הפרשי הצמדה וריבית, וכן הוצאות משפט בסך 500 ש"ח.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בתביעה שהוגשה לקבלת זכויות פנסיה שנשללו עקב אי ביצוע הפרשות לקופת גמל בשנים 1971-1973, המבקשת ביקשה למחוק את התביעה על הסף בטענות של העדר עילה, העדר כימות והתיישנות. טענת המשיב הייתה שבשנים הרלוונטיות הייתה חובה להפריש לקרן גימלאות, והתבסס על הוראות התקשי"ר משנת 1972 שמחייבות זאת. המבקשת טענה כי בשנים אלה לא התקיימה חובת הפרשה. לא הוצגה ראיה סותרת, ולכן נדחתה ההבקשה למחיקה על הסף בשל העדר עילה. לגבי העדר כימות, הוחלט כי המשיב יכמת את תביעתו. סוגיית ההתיישנות נדונה לעומק, כאשר המבקשת טענה כי התביעה התיישנה מאחר שהמשיב הגיש אותה ב-1999 אך לטענתה הזכאות נולדה בשנים 1971-1973. המבקשת התבססה על פסיקה לפיה העובד, שהיו בידיו תלושי שכר, נדרש לבדוק אם בוצעו ההפרשות. המשיב טען כי בשנים הרלוונטיות היה עובד חדש ולא ידע על הזכויות, ולא יכול היה לגלות את הטענה לפני כן. השופטת קבעה כי קיימת מחלוקת עובדתית ונושא מורכב שיש לדון בו במסגרת ההליך העיקרי תוך שמיעת ראיות, בדגש על השוני בין המקרה הנדון לפסיקה הקודמת ובייחוד על מחלוקת לגבי עצם קיומה של הזכות בשנים הרלוונטיות. לפיכך, דחתה את הבקשה לדחות את התביעה על הסף, והורתה למשיב לכמת את תביעתו תוך 90 יום.

תוצאה: הבקשה למחיקת התביעה על הסף נדחתה, ועל שאלת ההתיישנות להידון במסגרת ההליך הפולג, תוך כי המשיב יכמת את תביעתו.

לצפייה לרכישה הזדהה