חיפוש פסקי-דין - פסקדין

תקציר AI: התביעה עסקה בחשבון בנק שנוהל בסניף בית שאן, בו נטען כי הבנק דרש מהנתבע לפתוח תוכניות חסכון וקופות גמל כתנאי לקבלת אשראי, תוך התניה אסורה לפי חוק הבנקאות. הנתבע טען כי נאלץ להסכים לפתיחת תוכניות אלה בעקבות לחץ עקיף של הבנק, ושהדבר גרם לו לנזק כספי משמעותי. הבנק טען כי תוכניות החסכון נפתחו מרצון הנתבע וכי לא הייתה התניה אסורה. במהלך הדיון הובאו חוות דעת מומחים בנושא חשבונו של הנתבע, חישובי הריבית ומידת ההתניה בין מתן האשראי לפתיחת התוכניות. בית המשפט קבע כי הייתה קורלציה ישירה בין מתן האשראי לבין דרישת פתיחת תוכניות החסכון וקופות הגמל, ושמדובר בהתניית שירות אסורה על פי חוק הבנקאות סעיף 7א. נקבע כי הבנק ניצל את כוחו הכלכלי נגד הלקוח החלש, ולמרות שלטענת הבנק חלק מהתוכניות נפרעו קיימת אחריות לביטול השפעותיהן על החשבון. כמו כן נמצא כי חישוב הריבית לא בוצע בנכון (חישוב על בסיס 360 יום במקום 365), מה שמקנה זכות לנתבע לתיקון. כתוצאה מכך, ערך בית המשפט מחדש את פעולות החשבון, והגיע למסקנה כי חשבון הנתבע שעמד במקור ביתרת חובה, צריך לעמוד ביתרת זכות לאחר ביטול תוכניות החסכון ושינוי חישובי הריבית. התוצאה היא דחיית התביעה נגד הנתבע והערבים שהתחייבו לצידו. כמו כן, נקבע כי הבנק ישא בהוצאות משפט מופחתות לטובת הנתבעים.

תוצאה: בית המשפט דחה את התביעה בגין הפרת חוק הבנקאות והתניית שירות אסורה, קבע כי חשבון הנתבע עומד ביתרת זכות, ופסק כי הבנק ישא בהוצאות משפט מופחתות לטובת הנתבעים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: הערעור מוגש על החלטת ראש ההוצאה לפועל בחדרה לדחות בקשה לסגירת תיק הוצאה לפועל בטענה כי המערער פרע את חובו. נפתחו נגד המערער ושל שני בני משפחתו תיקי הוצאה לפועל בנוגע לשיקים שלא כובדו, והוא שילם סכום מסוים לטובת שניים מהם; המערער טען כי הסכום שולם עבור שלושתם. ראש ההוצאה לפועל החליט לאחר בחינת הראיות, תוך התחשבות בהסכמה לפסיקה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, לדחות את הבקשה. המערער טען כי ראש ההוצאה לפועל התעלם מתצהיר ששפך אור על טיב ההסכם, חרג מסמכותו ונהג באי סבירות קיצונית. לעומתו טען המשיב כי אין להתערב בהחלטה וכן שראש ההוצאה לפועל לא היה חייב להתייחס לתצהיר זה. בית המשפט דן בהלכה הפסוקה לפיה התערבות בהחלטות לפי סעיף 79א' מוגבלת למקרים חריגים מאוד, ומונה את הקריטריונים לכך, כולל חריגה מסמכות, אי סבירות קיצונית והתעלמות מטענות הצדדים. לאחר בחינת הראיות והמסקנות, קבע השופט כי ראש ההוצאה לפועל לא חרג מסמכותו ולא פעל באופן בלתי סביר, וכי טענות המערער אינן עומדות במבחני ההתערבות הקפדניים שנקבעו בפסיקה. כמו כן הוזכר כי מי שמסכים להליך פשרה לא יכול לסגת לאחר תוצאות שלא סיפקו אותו, והעדר השפעה במבחן התוצאה מוביל לדחיית הערעור. לפיכך נדחה הערעור וחויב המערער בהוצאות.

תוצאה: הערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל נדחה; לא נמצאה חריגה מסמכות או אי סבירות בהחלטה, והמזכה חויב בהוצאות משפטיות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין נדונה שאלת קבילות הודעה שנגבתה מהנאשם על ידי שוטר שנפטר לאחר מכן. המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב האם ההודעה מהווה עדות שמיעה פסולה או האם היא נופלת בחריגים המותרים לקבלת עדות שמיעה. בא כוח המאשימה טוען כי מדובר בחריג משום שההודעה נגבתה במסגרת מילוי תפקיד והשוטר נפטר לאחר מכן, ובא כוח הנאשם מתנגד בטענה שההודעה היא עדות שמיעה שאין לה מקום במקום הליך שבו אין אפשרות לחקור נגדית את גובה ההודעה. הפסיקה מזכירה חריגים רבים לכלל הפוסל עדות שמיעה, בדגש על אמרות נפטרים שנרשמו במסגרת מילוי תפקיד ונחשבות קבילות בנסיבות מסוימות. בגישה הפסיקה מעדיפה למתן משקל ראייתי ענייני במקום להסתמך על חסמים פורמליים נוקשים, אך יש לגלות זהירות בקבלת עדות שמיעה בשל החששות הנוגעים למהימנות, לחד-משמעיות התוכן ולתקפותו של הזיכרון של מוסר האימרה. בפסק הדין הוחלט כי הודעת הנאשם נגבית על ידי השוטר שנפטר הנה חלק מהחריגים המוכרים ולכן היא קבילה כראיה במשפט, וזאת למרות ההתנגדות למיעוט בחקירת החסוי. ההחלטה לשלב את ההודעה בראיות תלווה בשיקול דעת בעניין המשקל שיוענק לה בהמשך הדיון.

תוצאה: הודעת הנאשם שנגבתה על ידי שוטר שנפטר התקבלה כראיה במסגרת חריגי כלל הפוסל עדות שמיעה, והוכרזה כקבילה למשך המשפט.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בשני ערעורים שהוגשו בעקבות מחלוקת בין משפחה אחת למשפחה אחרת, שהיו שותפות בעבר במבנה קולנוע יובל-אור במרכז קרית טבעון. הדיון סבב סביב הזכות למעבר כלי רכב דרך חלקה שנגרעה מחלקה אחרת לצורך גישה לחנייה במבנה וביתר שטחי המסחר והדיור. הנטל שנדרש הוצג במסגרת חוק המקרקעין, ובייחוד סעיף 94א לגבי זיקת הנאה בהקשר לכך. השופט בחן את העובדות במקום ושמע את העדים, וקבע כי הזכות למעבר הולכי רגל הוסכמה בהסכמות מוקדמות בין הצדדים ואין לשנותה. עם זאת, לא הוכחה זכות מעבר לכלי רכב, בין על בסיס שימוש קודם או חוזה אשר חייב בכך. השופט קבע שהשימוש לחציית החלקה בכלי רכב הינו שימוש שלא תועד וטרם הושג לו מעמד חוקי, ובמקרים רבים מדובר בשאילה אותו ניתן לסיים על ידי הודעה חד-צדדית בהתאם לחוק השכירות והשאילה.

תוצאה: הערעורים נדחו, צו מניעה הוטל על מעבר כלי רכב בחלקה 493, זכות מעבר להולכי רגל הותרה, והוטלו הוצאות משפט על המערערים; בית המשפט דחה את הטענה לזכות מעבר כרכוש וחייב במניעת מעבר כלי רכב דרך החלקה, תוך השארת הזכות לשימוש סביר על ידי הבעלים בחלקותיהם.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעים, בעלי מספר חלקות במגרש בעיר חדרה, הגישו תביעה כספית נגד העיריה, בסך של למעלה מ-760,000 ש"ח, בטענה שעקב תפיסת המגרש על ידי העיריה לצרכי אחסון, נמנע מהם לממש את זכויות הבניה שבידיהם, בעיקר הקמת בנין דירות להשכרה. התביעה כוללת טענות לגבי אבדן דמי שכירות כתוצאה מאי מימוש הזכויות. לאורך השנים נעשו מספר שינויי תכניות תכנון ובניה שהשפיעו על זכויות הבניה, וכן הוגש הסכם קומבינציה עם קבלן לבניית דירות וחנויות, אשר בוטל בשנת 1985. העיריה סירבה לפנות את המגרש למרות דרישות חוזרות ותביעה שהסתיימה בפס"ד המחייב את העיריה לפינוי. התביעה המרכזית נגעה לשאלת ההתיישנות וטיב הקשר הסיבתי בין תפיסת המגרש לנזקים שנגרמו לתובעים, ויתרת נזקיהם. העיריה טענה להתיישנות התביעה ושהנזק הנגרם הינו רק בגין דמי שימוש ולא דמי שכירות, שכן לא היה היתר בניה תקף לבניית הבנין הממוסגר. התובעים טענו כי לאורך השנים לא היה טעם לשריין היתרי בניה מבלי שהמגרש יפונה ושהעיריה בעקבות תפיסת המקום מנעה מהם מימוש הזכויות. השופט דחה את טענת ההתיישנות וקבע כי הנזק שנגרם לתובעים הינו בגין תנאי שימוש המגרש כאחסון, בניגוד להשגת הבינוי שיכלה להתקבל, אך לא הונחה הוכחה כי בנין כלשהו היה יכול להתקיים במועד הקובע עקב מגבלות תכנוניות וקפדנות העיריה בשנות ה-80 בנוגע להיתרי בניה. האישור שניתן בשנות ה-70 לא מומש על ידי התובעים. לפיכך, התובעים אינם זכאים לפיצוי בגין אובדן דמי שכירות אלא רק לדמי שימוש שהוערכו על ידי שמאי בכ-6,000 דולר. כמו כן פסק השופט הוצאות משפט ושכר טרחה על העיריה בסכום מוגדל בשל ההתנהלות שלה לאורך השנים.

תוצאה: התביעה התקבלה באופן חלקי; התובעים זכאים לפיצוי בגין דמי שימוש בלבד ולא בגין אבדן דמי שכירות, תוך פסק שכר טרחה והוצאות משפט משמעותיים כנגד העיריה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין מדובר בתיק בו משיבה, שעבדה אצל מערערת במשך מספר שנים, דרשה תשלום עבור דמי חופשה שהגיעו לה וכן פיצויי הלנת שכר לאחר הפסקת עבודתה. המשיבה פסקה את עבודתה ב-1994 וטענה כי המערערת חייבת לה תשלומים, כולל דמי חופשה שלא שולמו. בית הדין האזורי בירושלים דחה את רוב התביעות מסרבת לאישור יתרות שכר פרט לתשלום עבור חודש אוגוסט 1994 ותוספות בגין פיצויי הלנת שכר. בית הדין העליון בחן את טענות הצדדים בנוגע להגדרת תביעות דמי החופשה, תקופת העבודה, ולגבי התשלום בפועל שניתן למשיבה על חודש אוגוסט. המערערת טענה שלא הוכחה תביעה לדמי חופשה במפורש, בעוד המשיבה הציגה ראיות כתובות ותלושי משכורת שהעידו על יתרות חופשה שנלקחו בפועל. כמו כן נדונה שאלת פיצויי הלנת השכר, כאשר הוחלט להפחית את פיצויי ההלנה בשל קשיים המעביד להוכחת הסכומים ופשוט הענקת ההטבות למשיבה. בית הדין ציין כי דמי החופשה נחשבים כשכר עבודה מוחלט, ועל כן קיימת חובה לזוכה בהם. הוחלט, בין השאר, כי התשלום בסך 1,538 ש"ח לחודש אוגוסט אינו מספק כדי לכסות את יתרת דמי החופשה וכנגדם יש לזכות המשיבה בסכום כולל של כ-962 ש"ח כפיצוי מלא בנוסף להפרשי הצמדה וריבית. כמו כן נפסק כי הצדדים יישאו בהוצאות שלהם כיוון שהמערערת היא זו שעיכבה את תשלום השכר וגרמה להליכים.

תוצאה: בית הדין אישר את זכות המשיבה לתשלום דמי חופשה ופיצויי הלנת שכר, אך הפחית את הפיצויים בשל נסיבות המקרה, ופסק כי כל צד ישא בהוצאותיו.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בבקשה שהגישה בית החולים בשם מטופלת בת 76 הסובלת ממחלת לב קשה, שסירבה לקבל טיפול דיאליזה חיוני להצלת חייה. המטופלת אושפזה לאחר אירוע קרדיאלי ומסרבת לקבל טיפולים חיוניים אף לאחר שמועצת האתיקה של בית החולים הורתה על המשך הטיפול בניגוד לרצונה. החוק הישראלי מחייב הסכמה מדעת לטיפול רפואי, ובמקרים של סירוב המטופל, יש צורך באישור ועדת אתיקה למתן טיפול בכפייה, אשר במקרה זה לא ניתן לכנס את הוועדה בשל היעדר יו"ר ועדת האתיקה. על כן הופנתה הסוגיה לבית המשפט. בית המשפט בחן את הזכויות על פי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו הכוללות את הזכות לקיום חיים ולגוף, לצד הוראות חוק זכויות החולה שמסדירות את ההליך לקבלת טיפול רפואי גם ללא הסכמה במצבים מסוימים. בפס"ד הובהר כי קיימת אחריות רבה על ועדת האתיקה לשקול היטב מקרים אלו וכי נדרש שיתוף פעולה של המטופל לטיפולים שחוזרים תכופות כמו דיאליזה, משום שקיום כפוי של טיפול זה עלול לגרום לנזק משמעותי. הפסיכיאטר קבע כי המטופלת כשירה לשיפוט אך אינה מודעת במלואה לחומרת המצב, ומצבה הנפשי משפיע על סירובה לקבל טיפול. השופטת דנה בקשיים המעשיים ובנוסף משפטיים הכרוכים בכפיית טיפול רפואי ממושך וחשוב להדגיש את הצורך בחקיקה מסודרת שתיתן מענה למצב הרפואי ומצדיקה הגבלות על חירות האדם במקרים מעין אלו. בית המשפט הורה להמשיך בטיפולי דיאליזה בטווח מיידי בכפוף להסכמת המטופלת, ולאפשר הפסקת טיפול במקרה של התנגדות כוחנית שעלולה לגרום נזק רב יותר מהתועלת של הטיפול, והורה כי החלטות אלו יקבלו רופאים מומחים. כמו כן נקבע כי אין לפרסם פרטים שיכולים לזהות את המטופלת, ותועבר הודעה לשר הבריאות. ההחלטה מדגישה את האיזונים בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך הרפואי להציל חיים, תוך שמירה על זכויות היסוד וההגבלות עליהן בחוק.

תוצאה: בית המשפט הורה להמשיך בטיפולי דיאליזה במידת הצורך ותוך קבלת הסכמת המטופלת, תוך אפשרות להפסקת הטיפול במקרים של התנגדות כוחנית שעלולה לגרום נזק משמעותי, והדגיש כי יש לפעול בהתאם לחוות דעת רפואיות מקצועיות. כמו כן, הכשיר את ההליך המשפטי לבחינת המשך הטיפול בהיעדר כן וועדת האתיקה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המבקשת הגישה בקשה למתן צו מניעה שיאסור על המשיבים וכל פועלם להעתיק, להדפיס, לייצר, למכור, להפיץ ולשווק יצירות אמנות המפורטות בנספחים לבקשה. המבקשת טוענת כי היא בעלת זכויות היוצרים ביצירות אלו, זאת בהסתמך על אישור הצייר וזכויות המוחזקות על ידי חברת זרה שהעבירה לה את הזכויות. עוד נטען כי חרף הזכויות, המשיבה הראשונה גרמה להדפסת פוסטרים בחו"ל ולשווקם במחירים נמוכים מן המחירון, דבר שפוגע בזכויות המבקשת. המבקשת ביקשה בנוסף למנות כונס נכסים שיתפוס את המוצרים אשר יוצרו בשוגג.

תוצאה: בקשת המבקשת למתן צו מניעה זמני נדחתה מחוסר סמכות עניינית של בית משפט השלום; סמכות לדון בסעדים הקשורים לצו מניעה וזכויות יוצרים שייכת לבית המשפט המחוזי. המבקשת חויבה בהוצאות משפט ושכר טרחה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין נדונה בקשה לתיקון כתב תביעה על מנת להוסיף נתבעת נוספת לעיל, אגודת ספוטאים אקדמיים ("אסא"). השופטת קיבלה את הבקשה למרות שהתקבלה באיחור, מכיוון שהשיהוי אינו מהווה מחסום לתיקון בנסיבות המקרה. נתבעת טענה שמתיישנת התביעה נגד אסא, אך השופטת הבהירה כי התביעה אינה תביעה לפי חוק חוזה ביטוח אלא תביעה נזיקית על עוולת רשלנות ועל הפרת חובה חקוקה בנוגע לאי-ביטוח התובעת בביטוח תאונות אישיות. לפיכך, תקופת ההתיישנות לפי חוק חוזה הביטוח אינה חלה על אסא, שהינה צד נזיקי ולא חברת ביטוח, והלכה למעשה התביעה לא התיישנה במועד התיקון. עם זאת, לנתבעת תימסר הזכות להעלות טענות הגנה כולל טענות בדבר העדר נזק. הוחלט לקבל את הבקשה, לאשר את כתב התביעה המתוקן, ולהודיע לנתבעות על ההגנה תוך 30 יום. כמו כן, התובעת תישא בהוצאות הנתבעת הנוכחית ובשכר טרחת עורך הדין בסכום כולל של 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ. נקבע מועד להמשך הדיון במועד שנקבע. הפסק הוצא בהעדר הצדדים ושמירת הפרסום אפשרית החל מיום שנקבע.

תוצאה: הבקשה לתיקון כתב התביעה להוספת נתבעת נוספת התקבלה, התביעה נגד הנתבעת החדשה התקבלה לשם שמיעת ההגנה תוך 30 יום, והתובעת חויבה בהוצאות הנתבעת הנוכחית ובשכר טרחת עו"ד בסכום של 3,000 ש"ח.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: הנאשם הורשע בעבירה של הצתה על פי חוק העונשין, לאחר שהודה בפשע שביצע. האירוע התרחש במהלך קטטה בין משפחה אחת לאחר שנדקר ות במותו דודו של הנאשם. מתוך סערת רגשות וכעס, הנאשם הגיע לבית החשוד בדוקר והשליך דלי עם חומר דליק לתוך הבית, שגרם לשריפה. החומרים שהודלקו נשפכו ונשרפו בתוך הבית שבו היו אנשים וילדים, אך לא נגרמו פציעות קשות בנפש. שירות המבחן המליץ על עונש מאסר עם עבודה שירות ומאסר על תנאי, לצד צו מבחן, עם דגש על כך שהעבירה איננה מאפיינת את אורח חייו של הנאשם. בא כוח התביעה ביקש להחמיר בעונש לאור חומרת המעשה והסכנה שגרם, בציין פסיקות דומות שהביאו למאסר ממושך יותר. הסנגור הסביר כי הנאשם פעל תחת לחץ רגשי כבד ונגרר אחרי אחרים ולא כמתכנן מראש, והדגיש את עברו הנקי ואת התנאים הקשים בהם היה נתון, בהם מעצר בית שהקשה עליו ולמשפחתו. השופטת קיבלה את שיקולי ההגנה וחמלה על מצבו, אך גם לא התעלמה מחומרת העבירה. בסופו של דבר, נגזר עונש של 12 חודשי מאסר, מתוכם שישה חודשים בפועל ושישה חודשים על תנאי, עם תנאי שלא יעבור עבירת פשע לשלוש שנים ממועד השחרור. נקבע גם עיכוב ביצוע העונש למשך 45 יום, בכפוף לתנאי שחרור.

תוצאה: הנאשם נדון ל-12 חודשי מאסר - 6 חודשים מאסר בפועל ו-6 חודשים על תנאי, עם תנאי שלא יבצע עבירה במשך 3 שנים, ועיכוב ביצוע העונש למשך 45 יום בהתאם לבקשת הסנגור והתביעה.

לצפייה לרכישה הזדהה