חיפוש פסקי-דין - פסקדין

תקציר AI: מדובר בערעור על החלטת ועדת הערר לרשות הרישוי אשר אישרה את החלטת המכון הרפואי לבטיחות בדרכים לשלול מהמענק את רשיון הנהיגה למונית, רכב כבד מסוג גורר תומך וטרקטור, תוך שמירה על רישיון לרכב פרטי. המערער, נהג מקצועי עם עבר של נכה צה"ל ושירות מלא בצה"ל, הועמד לבדיקה פסיכיאטרית ופסיכודיאגנוסטית בשל טענות על בעיות אישיות ותגובות לא מתאימות במצבי לחץ. הועדה ציינה כי קיימת חשש מסוכנות המבוססת על בדיקות אלו, ביניהן חרדה גבוהה, חשיבה פרנואידלית וירידה בשיפוט המציאות במצבי לחץ. לעומת זאת, הוצגו חוות דעת פסיכיאטרית תומכת ונימוקים כבדי משקל לטובת המערער, על רקע תפקודו התקין בחיים, היעדר תאונות עם נפגעים ופעילותו כנהג במשך שנים רבות. עורך דינו טען לטעויות בהתנהלות הוועדה, כגון שינוי הרכב הוועדה, חוסר משקל לחוות דעת יועצו ודחיית מבחן המציאות אותו שילב המערער. השופט התרשם כי לבדיקות הקליניות יש ערך אך יש לתת משקל רב יותר ל"מבחן המציאות", ולבחון את המסוכנות בצורה מדויקת ורק כאשר קיימת סכנה מוחשית. בעקבות זאת, השופט מצא שיש פגם במהלכי הוועדה, אי התאמה בשקלול הבדיקות והקורלציה לתפקוד המערער בפועל, והחליט לקבל את הערעור ולהחזיר לו את כל רשיונות הנהיגה פרט לרישיון לרכב פרטי, עם אפשרות לבחינה חוזרת במידת הצורך.

תוצאה: הערעור התקבל; הוחזר למערער רישיון הנהיגה לרכב ציבורי ולרכב כבד, אך נקבע כי יש לפעול לבדיקות חוזרות אם יתגלו עבירות תנועה מסכנות בעתיד, והוחלט שלא לחייב בהוצאות בשל מורכבות המקרה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המערער הגיש ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים בנכות כללית, שקבעה לו נכות רפואית בשיעור 36% החל משנת 1999. המערער טען כי הוא אינו עובד מזה 15 שנה, עבר ניתוח ב-1994 וסובל מפריצות דיסק ובעיות גב ורגל ימין, והביע דאגה כי ייגמר לו הכיסוי הביטוחי והוא לא יוכל לפרנס את ילדיו. המשיב, הוועדה, ביקש לדחות את הערעור בנימוק שהערעור מתייחס למסמכי החמרה מ-1999, והוועדה קיימה מספר ישיבות, בדקה את תלונות המערער בתחום כאבי הגב, הבעיות ברגל ובעיות השמיעה, וביקשה בדיקות עדכניות, כולל בדיקת שמיעה. הוועדה קבעה כי אין למערער נכות אורטופדית או נוירולוגית, לא נקבעה החמרה בשמיעה ובדיבור, ואינה מחזיקה בתיק נכות מעבודה. השופטת בדקה את כל המסמכים והישיבות, כולל ממצאי בדיקות MRI, CT וסקירות שונות, וקבעה כי אכן לא התרחש החמרה משמעותית במצבו הרפואי מאז הוועדה הקודמת שהסתיימה ב-1997 עם נכות זמנית של 50%. הדיון המבוסס על מסמכי ההחמרה מספק עדות חותכת לכך שאין הבדלים מהותיים בין מצב המערער בעבר לבין המצב הנוכחי. השופטת ציינה שהליך זה מתמקד רק בבחינת ערעור הוועדה הרפואית ולא בשאלת הזכאות להגשת הבטחת הכנסה. בסיכום, לא נמצאה טעות בהחלטת הוועדה והרשות לא מצאה הצדקה לשנות את קביעתה.

תוצאה: הערעור נדחה בהחלטה כי לא נמצאה החמרה במצב המערער, והוועדה הרפואית לא טעתה בקביעת אחוזי הנכות; לא ניתן צו להוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: במסגרת שני הערעורים שהוגשו על פי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי, נדונה החלטת ועדה רפואית לעררים שקבעה נכות רפואית של 78% כולל תוספת ת' 15, בעקבות פגיעה בעבודה. אחד המערערים טען לקביעת מועד מוקדם יותר להכרה בנכות ולהחמרת מצבו, ודרש כי תשונה החלטת הוועדה. מנגד, המשיב טען כי הרכב הוועדה לא היה תקין כיוון שלא כלל מומחה בתחום העיניים, וכן כי הוועדה טעתה בקביעה לגבי נכות בעיניים ובקביעת אחוזי הנכות לפי סעיף העוסק בפיגור שכלי, ללא נימוק מספק. בנוסף, נטען כי הוועדה התעלמה מחוות דעת מומחה נוירולוגיה, וכי אין מקום לקבוע נכות לצמיתות. במהלך הדיון פורטו תולדות הוועדות הרפואיות הקודמות שעסקו במקרה, כולל פסק דין שהחזיר את העניין לוועדה. בית הדין דן בערעורים בסוגיה של דיון מחדש במסגרת חוקת תקנות קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה, וקבע כי לא ניתן להכניס קביעה רטרואקטיבית לתקופה שקדמה להגשת בקשת ההחמרה. הערעור שנשמע מטעם המערער נדחה, וכן נדחה הערעור של המשיב לאור העובדה כי הוא לא ערער על החלטת הוועדה מהדרג הראשון. הוועדה לעררים הייתה רשאית, אך לא חייבת, לשנות את ההחלטה, והיא בחרה שלא לעשות כן, במיוחד משום שהמשיב לא ערער על ההחלטה המקורית. בסופו של דבר התקבלה החלטה לדחות את שני הערעורים, מבלי להטיל הוצאות על הצדדים. הצדדים זכאים להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי בתוך 30 ימים.

תוצאה: נדחו שני הערעורים ושמרו על קביעת נכות של 78% שנקבעה על ידי הוועדה מהדרג הראשון, ללא חיוב בהוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין נדון תיק שבו הוגש כתב אישום נגד נאשם שהינו בעל עסק לפינוי פסולת בעיר אשדוד, בגין הטענה שהמשאיות שבבעלותו פיזרו פסולת ברשות הרבים בניגוד לחוק. כתב האישום הוגש גם נגד הנהגים שהשתמשו בכלי הרכב. הנהגים הורשעו בעבירותיהם, אך הנאשם שהינו המעביד שלהם הכחיש את אחריותו, טען שאין אחריות שילוחית לפעולות עובדים ואם כן, הוא טען שקיים הגנה חוקית מפני האחריות. בית המשפט התייחס לסעיף 15 לחוק שמירת הניקיון, הקובע אחריות שילוחית על נושא משרה בתאגיד לעבירות התאגיד או עובדיו, ואמר כי הנאשם אינו נחשב לתאגיד מאוגד לפי חוק הפרשנות. לפיכך, אין להחיל עליו את הוראות חוק שמירת הניקיון באשר לאחריות שילוחית, משום שהחוק אינו מטיל אחריות כזו על בעלי עסקים שאינם מאוגדים כתאגיד. בית המשפט הדגיש כי כלל האיסור על הטלת אחריות פלילית ללא יסוד חוקי יוצר סייג חמור, ולפיו לא יוטל על הנאשם עונש או אחריות שילוחית. בעקבות זאת, וחרף ההרשעה של הנהגים, זיכה את הנאשם 1. ניתנה הזכות לערער תוך 45 יום לביהמ"ש המחוזי.

תוצאה: הזיכוי של הנאשם 1 מאחריות שילוחית מכיוון שהעסק שלו אינו תאגיד מאוגד, ולכן לא חלה עליו האחריות לפי חוק שמירת הניקיון.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: העתירה התעוררה בעקבות סירוב פקיד מרשם האוכלוסין לרשום אימוץ ילד על ידי אם מאמצת במסגרת זוג חד-מיני, לאחר שהאימוץ בוצע בארה"ב והוכר על ידי בית משפט במדינת קליפורניה. העותרות הן זוג חד-מיני שהתרחשה לידת ילד בתרומת זרע, והילד אומץ על ידי אחת מהן. בבקשת הרישום בישראל הסתמכו העותרות על צו האימוץ ותעודת הלידה האמריקאית, אך פקיד הרישום סירב בטענה כי לפי החוק הישראלי ואילוצי הביולוגיה לא ניתן להכיר בשני הורים מאותו מין.

תוצאה: העתירה התקבלה ברוב דעות (דורנר וביניש), ונצטווה פקיד מרשם האוכלוסין לרשום את פרטי האימוץ הזר בהתאם לצו האימוץ, בלי לסרב בשל טענות ביולוגיות או ערכיות. דעה מיעוט (זועבי) סבר לסרב לרישום עד לקבלת פסק דין הכרה מתאים.

לצפייה לרכישה הזדהה

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בתביעה לפסק דין הצהרתי שבו המערער טען לזכאות לקבל גמלת שאירים בגין המנוחה על פי חוק שירות המדינה (גמלאות). המערער, שגר בדירת המנוחה מאז 1980, טען כי לא ידע על זכאותו עד שקיבל מכתב ארגון גמלאי המוסד לביטוח לאומי ששפט לו כי אינו נחשב לידוע בציבור. בעקבות כך הוא פנה למשיב בבקשה להכיר בו כידוע בציבור ולקבל את גמלת השאירים. המשיבה דחתה את הבקשה בטענה שהתיישנה לאחר שנתיים בהתאם לסעיף 50 לחוק הגמלאות, וכי גם התביעה לבית הדין נדחתה מחמת התיישנות עקב דחיית מועד ההגשה. טענתו של ב"כ המערער כללה עילות להארכת תקופת ההתיישנות בשל גילו המתקדם, חוסר שליטה בשפה ואי ידיעת זכויותיו, אך טיעון זה נדחה מכיוון שגיל ולא ידיעת הדין אינו עוצר את התיישנות ואף עיכוב על בסיס אי מודעות לחוק אינו מהווה עילה להשהיית מועד התביעה. בית הדין קבע כי תקופת ההתיישנות לא הופסקה וכי לא נמצאו נסיבות מיוחדות שמצדיקות הארכה. כן הוכח כי המערער היה ידוע בציבור של המנוחה במובן המשפטי, והיחסים ביניהם היו כאיש ואשה והציבור הרגיש אותם ככאלה. לפיכך נדחתה תביעת המערער לקבלת גמלת שאירים בגין הנתבעת.

תוצאה: התביעה נדחתה מחמת התיישנות ולא התקבלה טענת המערער להארכת מועד ההגשה, וגם הוכח כי הוא היה ידוע בציבור של המנוחה. אין צו להוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע ביקש לאכוף הסכם לפיו מכר הנתבע מגרש, או לחלופין תשלום של 250,000 ש"ח בגין השקעותיו. התביעה הוגשה גם נגד עורך הדין שהיה מעורב בעריכת ההסכם, אך חזרה מהתביעה נגדו. ההסכם נחתם בשנת 1989, אולם התברר שהמגרש היה תחת צו עיקול מאז 1987. הנתבע טען כי ההסכם היה "למראית עין" שנחתם מתוך חשש מנושים, בשיתוף עם אדם נוסף (שפושניק), ונועד להקשות על מימוש העיקול. נתבע טען כי לא שולמו התשלומים על פי ההסכם, וכי התשלום הסכום שנמסר (15,000 ש"ח) לא היה תמורה אלא דמי שכירות עבור המגרש.

תוצאה: דחתה את התביעה וקבעה כי ההסכם היה הסכם למראית עין, לא שולמו תשלומים באמת, וחייבה את התובע לשאת בהוצאות משפט של 15,000 ש"ח ועוד מע"מ.

לצפייה לרכישה הזדהה

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע, עצמאי העוסק בחנות פרחים, הגיש תביעה נגד החלטת הנתבע שדחתה את בקשתו לתשלומי דמי פגיעה בגין פגיעה שכאיבה הופיעה לאחר שהרים עציץ כבד במסגרת עבודתו. התובע טען כי ביום מסוים ב-1998, בעת שהוציא עציץ כבד מהחנות, חש בכאב פתאומי בגבו ולא יכול להמשיך לעבוד. הוא טופל על ידי רופא אורטופד רק יומיים לאחר האירוע, אך התועדות הרפואית מציינת כי הכאבים החלו מספר ימים לפני הביקור. לאורך ההליך המשפטי עולות סתירות רבות בגירסאות התובע בנוגע למועד המדויק של הפגיעה, אופי הפעולה שגרם לכאב (הרמת עציץ כבד או הוצאת העציץ מהחנות), וכן לגבי התאריכים שבהם פנה לרופא וקיבל חופשת מחלה. בנוסף, התברר כי התובע סומך על רישומי הרופא לגבי תאריך האירוע אך אינו מסביר את הסתירות בנוגע לעובדות המוכרות, כמו העובדה שעבודתו שגרתית ולאחר שגם אחיו שהיה עמו במקום לא העיד. בית הדין מצא את התביעות סותרות וחלק מהעדויות לא משכנעות, וציין כי התובע לא הצליח להוכיח כי האספקטים המרכזיים של התביעה היו מדויקים או נכונים. לדברי השופטת, לא הובהר מועד האירוע ואין ודאות לגבי תנאי הפציעה, ולכן נדחתה התביעה. לא הוטלו הוצאות עקב החלטה זו.

תוצאה: התביעה נדחתה בשל חוסר הוכחה ושונות בגירסת התובע לגבי מועד ואופן הפגיעה; לא הוטלו הוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה