חיפוש פסקי-דין - פסקדין

תקציר AI: התביעה טענה כי הנאשם דקר את המתלונן בסכין בזרוע ימין, וגרם לו חבלה חמורה. גירסת ההגנה הכירה בכך שהמתלונן נדקר בסכין שהנאשם החזיק, אך טענה כי הדקירה לא נעשתה בכוונה, וייתכן שהפציעה נגרמה באופן לא מכוון בזמן האכילה. לאחר בחינת עדויות הצדדים והראיות, נפסק כי איננו ניתן להאמין לגירסת ההגנה אך לא הוכח גם מעבר לספק סביר שהנאשם ביצע תקיפה אקטיבית בדרך שגרמה לפציעה. הנאשם והעד שהעיד עמו הוצגו כספקולטיביים, עם נסיבות ותיאורים לא עקביים ולעיתים מגמתיים – לרבות התנהגות הנאשם תחת השפעת אלכוהול. כמו כן, המתלונן עצמו התעמת עם הספק לגבי מצבו לאחר הארוע, ואינו בטוח מי דקר אותו או אם אכן נדקר. השופטים התמיהו לגבי סיפור המתלונן על אופן הדקירה בפרט לאור העובדה שהמתלונן כבר סובב לעבר היציאה בעת הדקירה, מה שלא תאם את מיקומה של הפציעה. כמו כן, הנאשם לא הציג עדויות אמינות, והעד שהעיד על נסיבות האירוע הוזכר כי דיבר באופן חסר עקביות והגיוניות. חוסר העדים שיכלו להוסיף מידע, כמו המלצרים וחבריו של המתלונן, השפיע אף הוא על חוסר ההוכחה המשכנעת לתביעה. לפיכך, בשל ספקות מהותיים ושונים, נדחתה גירסת התביעה וזוכו את הנאשם מהעבירה.

תוצאה: הנאשם זוכה מחמת הספק מפני שלא הוכח מעבר לספק סביר כי ביצע את העבירה המיוחסת לו – תקיפת המתלונן בדקירה ובכאתו נחלתה חבלה ממשית.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בתיק זה הוגשה תביעה לדמי אבטלה נגד החלטת רשות האבטלה שביטל את התביעה בשל חוסר הוכחות לתקופת אכשרה ולעבודה כשכיר. התובע טען כי עבד בחברת משפחה כשכיר, החל מעת הקמתה ועד סגירתה, ושילם ביטוח לאומי. עם זאת, בפועל לא הוגשו מסמכים המוכיחים מועד תחילת העבודה או העסקתו כשכיר, והתלושים שסופקו הראו מועד התחלה לא מדויק ותשלום שכר שמקורו אינו ברור. התובע הודה כי קיבל תשלומים על בסיס צרכי המשפחה ולא כסכום שכר עבודה רשמי, ובפועל משיכותיו הכספיות מחברת המשפחה היו גבוהות משמעותית מהשכר המוצהר. למרות הנתונים על תשלומי ביטוח לאומי, לא הוכחה העסקה ממשית, מאחר שהאישורים והמסמכים המוצגים הציגו נראות של שותפות או עבודה עצמאית במסגרת עסק משפחתי, ולא של יחסי עובד-מעביד. נוסף לכך, התובע לא הצליח להסביר מדוע קיבל תשלומים וחסר הסכמות ברורות לגבי שכרו והתפקיד בפועל. בית המשפט קבע כי לא הוכח כי התקיימו יחסי עובד-מעביד על פי חוק, וכי העדות והמסמכים שהוצגו אינם מספקים. לפיכך נדחתה התביעה לדמי אבטלה.

תוצאה: התביעה לדמי אבטלה נדחתה עקב חוסר הוכחה לקיומם של יחסי עובד-מעביד תקינים בין התובע לחברה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע הגיש תביעה כנגד החלטת הנתבע שדחתה את תביעתו לתשלום דמי פגיעה בגין תאונה שלטענתו אירעה במהלך ביצוע עבודתו. התובע טען כי נפגע בתאונת דרכים בעת שנסע להביא חלפים למוסך שבו עבד, ואילו הנתבע טען כי התאונה לא אירעה במסגרת העבודה ולכן אין זה תאונת עבודה. התובע והעדים שלו העידו כי הוא נכה ומיעט לעבוד תקופה לאחר התאונה, אולם לא הובאו הוכחות חד-משמעיות לקשר הישיר בין הנסיעה לעבודה. אף על פי שהתובע טען כי נסיעתו הייתה לצורך העבודה, בחקירתו קבע כי אינו יודע במפורש לאן התכוון להגיע והודעה זו לא קיבלה אישור במלואה. קרובו של התובע העיד כי שמעה כי התובע יצא להביא חלפים אך לא ידע מטרת הנסיעה המדויקת. הראיות לא הוכיחו מעבר לספק סביר כי התאונה אירעה במהלך פעילות עבודה, והעובדה שהתובע גם הציג ראיות לשהייה בעבודה במועד מוקדם לאחר התאונה סתרה את טענתו לפגיעה שאינה מאפשרת עבודה כלל. החוק מחייב להוכיח את הקשר בין התאונה לפעילות בעבודה והנתונים אינם מספקים לכך. כמו כן, עבודתו המנהלית של התובע בעסק גם היא נחשבת עבודה שבגינה הוא לא זכאי לדמי פגיעה. לפיכך, התביעה נדחתה ללא צו להוצאות.

תוצאה: התביעה נדחתה מאחר שהתובע לא הוכיח כי התאונה אירעה בעת עבודה או במסגרת פעילות עבודה, ולפיכך אין לו זכות לדמי פגיעה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בבקשה לצמצום תוצאות אימוץ של קטין שנולד לאם עם מחלת נפש כרונית וגודל במשפחה מורכבת ואלימה. הקטין הוכרז בר-אימוץ על משפחה מאמצת, במהלכו הומלץ על אימוץ פתוח כלפי האם הביולוגית, אך גורמי הרווחה ומומחים פסיכיאטריים הציגו דעה כי לטובת הילד יש להורות על אימוץ סגור, נוכח מצבו הרגשי הרגיש וסירובו לקיים קשר ישיר עם אמו. מצד שני, מטפלים מהמוסדות לבריאות הנפש אשר מכירים את האם, הצביעו על חשיבות ההכרה בקשר ההורי על מנת למנוע בעיות נפשיות עתידיות. הדיון התייחס למצב הנפשי המשתפר של האם, יחסו של הילד לאמו הביולוגית ולמשפחה המאמצת, והקשיים בניתוק הקשר הישיר איתה. עם זאת, ההחלטה קבעה כי טובת הקטין מחייבת לאפשר אימוץ סגור, כאשר האם תוכל לשלוח מכתבים ולקיים תקשורת טלפונית דרך פקידת הסעד, בהתאם לרצון הקטין. ההורים המאמצים לווים את הילד בסביבה תומכת, ומאפשרים קשר מוגבל עם האם הביולוגית, תוך שמירה על יציבות נפשית ותחושת ביטחון לילד במסגרת משפחתו החדשה.

תוצאה: בית המשפט הורה לאימוץ להיות סגור עם צמצום חלקי בתוצאות האימוץ; האם תוכל לשלוח מכתבים ולקיים שיחות טלפון עם הילד דרך פקידת הסעד, בהתאם לרצון הילד, כדי לשמור על קשר מוגבל תוך שמירה על טובת הילד והרכב משפחתו החדשה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: הערעור עוסק בעונש שהוטל על נאשם שהורשע בתקיפה, איומים וחבלה במזיד כלפי אשתו, במסגרת שתי תיקים פליליים. בעבירה הראשונה, שהתרחשה ב-1998, הנאשם תקף את אשתו כשהוא שיכור, ונגזר עליו מאסר על תנאי של שישה חודשים עם התחייבות כספית. בעבירה השנייה מ-1999, תקף הנאשם את אשתו בחומרה רבה יותר, איים עליה בסכין והשתמש בפטיש לפגוע ברכוש שכנים, לאור העובדה שהרשעתו בעבירות אכזריות אלה התקיימה לאחר שכבר היה עליו עונש מותנה בגין האירוע הקודם. השופטת בתיק בתי המשפט השלום גזרה עליו 14 חודשי מאסר, מהם שישה חודשים בפועל ושמונה חודשים מותנים, כאשר המאסר המותנה הופעל בחפיפה עם עונש המאסר בפועל. המדינה הערערה בטענה שהעונש קל מדי ושהמאסר המותנה צריך להופעל במצטבר ללא חפיפה. התסקיר של שירות המבחן הצביע על מסוכנות מתמשכת של הנאשם, חוסר מודעות להתנהגות תוקפנית ופרטי מצב משפחתי קשה. השופטים דנו בשאלת הפעלת המאסר המותנה, מצדם של המדינה הנותנת דין ואלה המגן עליו, לבסוף נקבע כי יש לקבל באופן חלקי את ערעור המדינה על קולת העונש ולהאריך את תקופת המאסר הכוללת ל-24 חודשים, מתוכם 6 חודשים לריצוי בפועל ו-18 חודשים נוספים מותנים לתקופה של 3 שנים. בבחינת המקרה נקבע כי אין ראייה מוצקה לחזרת הנאשם למאסר עם הערעור על עצם העונש, אך יש להחמיר בסעיפים הרתעתיים. כמו כן נדחה ערעורו של הנאשם על ההרשעה, תוך שהתייחסו לתרגום הדיון לרוסית והבהירו כי הנאשם ידע את הגרסה המיוחסת לו.

תוצאה: הוחלט פה אחד לדחות את ערעור הנאשם על ההרשעה ולקבל את ערעור המדינה באופן חלקי, כך שהעונש יעמוד על 24 חודשי מאסר – 6 חודשים בפועל ו-18 חודשים מותנים לתקופה של 3 שנים בהתאם לתנאי מעקב.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התביעה עוסקת בזכויות הבניה במקרקעין שמחולקים לשני חלקים – "הבית הישן" ו"בית השיכון" – שנמצאים בשכונת מוסררה בירושלים. התובעים הם בעלי זכויות חכירה בארבע דירות בבית השיכון, בעוד בעלי המקרקעין בפועל הם רשות הפיתוח, המנהלת את המקרקעין. התובעים טענו כי אחוזי הבניה שהוענקו לבית הישן ונותרו בלתי מנוצלים הינם נכס משותף לכל בעלי הדירות במקרקעין, לרבות אלה בבית השיכון, ומכירתם לצדדים שלישיים הייתה בלתי חוקית. הנתבעת, לעומת זאת, טענה כי זכויות הבניה שייכות לרשות הפיתוח וכי היא הייתה מוסמכת למכורן. בית המשפט בחן את חוזי החכירה, את תכנית המתאר משנת 1982 וקבע כי זכות הבניה נובעת מהבעלות בקרקע וכי במקרה זה הבעלות נמצאת בידי רשות הפיתוח, וכן כי חוזי החכירה של התובעים אינם כוללים העברה מפורשת של זכויות הבניה, במיוחד לא בתים נפרדים שנחשבים כיחידות תכנוניות עצמאיות. נקבע כי לאור האופי של חוזי החכירה והקשר בין המגרשים, לא הייתה כוונה להעביר לתובעים זכויות בניה בבית הישן במקרה שמתגוררים בבית השיכון, במיוחד לאור הפיקוח המוסכם בחוזה וההבחנה התכנונית בין המגרשים. התביעה נדחתה בהסתמך על כך שאין בסיס להעניק לתובעים חלק בזכויות הבניה שמתייחסות למגרש הבית הישן. יחד עם זאת, בית המשפט לא התערב בשאלת זכויות הבניה בבית השיכון ונשמרו זכויות הצדדים בנושא זה.

תוצאה: התביעה להכרה בזכויות בניה בבית הישן לתובעים מבית השיכון נדחתה; התובעים לא זכו בהכרה בזכויות הבניה במגרש הבית הישן.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: העתירה עוסקת בהחלטות הועדה המקומית, הועדה המחוזית, וועדת המשנה להתנגדויות בקשר לאישור היתר בנייה ליזמים להקמת בניין מגורים בן 24 יחידות דיור בחיפה, במקום שבו לפני כן היו שלושה מגרשים נפרדים. היזמים ביקשו לאחד את המגרשים ולבנות בניין עם חריגות לגובה ומספר הקומות מעבר לתכנית המופקדת וקווי בניין, תוך מתן הקלות לפי התכנית המאושרת. העותרים מתנגדים, בטענות בין היתר לסטייה ניכרת מהתכנון, הליך איחוד החלקות שלא כדין והפרת עקרונות התכנון כמו שמירת מרווחים ונוף. הועדות הטענו שהבקשה תואמת את המדיניות התכנונית המודרנית יותר, כי אין סטייה ניכרת במובן התקנות, ושהליך האיחוד התנהל כחוק, כולל פרסום נאות. בית המשפט קבע כי לעותרים זכות עמידה בהליך, כי הדיון של הוועדות היה מעמיק ומנומק, וכי לא התקיימו כשלים חוקיים או תכנוניים המצדיקים התערבות שיפוטית. במחלוקת המרכזית של הגדרות הקומה ועליית גג, נקבע שהגדרות התכנית הרלבנטית הן אלה שצריכות להוביל. נפסק כי הקלות שניתנו במסגרת חוק התכנון והבנייה סבירות ונובעות משיקולים מקצועיים, לרבות שמירת הנוף באמצעות שינוי במבנה הבניין. נטען כי הוועדה המקומית פעלה במסגרת סמכותה בהתייחסות כוללת לבקשה, ועמדתה כיעצה בלבד, והמתנגדים לא נפגעו מההליך הציבורי ומכלל תנאי הפרסום שנעשו כדין. לפיכך העתירה נדחתה והעותרים חויבו בהוצאות ושכר טרחה.

תוצאה: העתירה נדחתה; הוועדה המחוזית אישרה את החלטת ועדת המשנה להתנגדויות לאשר את היתר הבנייה בחריגה מהתכנית המופקדת, והעותרים חויבו בהוצאות ושכר טרחה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין עוסק בצו הריסה מנהלי שהוצא נגד עבודות בנייה בלתי חוקיות בעיר חיפה. ראש העיר חיפה הוציא צו להריסת עבודות שנערכו ללא היתר, כולל יציקת עמודים ומשטח בטון וסגירת מקלט. המערערים ערערו על הצו בבית המשפט לעניינים מקומיים אך נדחו. בית המשפט המחוזי דן בערעור, הורה על דחיית ביצוע הצו לתקופה זמנית, אך וועדת התכנון דחתה את בקשת היתר הבנייה בשל סטיות ניכרות ופגיעה בשכנים. לאחר מכן, המערערים הגישו בקשה נוספת לביטול הצו בטענה כי נציג המשיבה לא היה מוסמך לייצג את העירייה בהליך המנהלי כי ההסמכה שניתנה הייתה קשורה להליכים פליליים בלבד. בית המשפט בחן את כתב ההסמכה שניתן על ידי היועץ המשפטי לממשלה לעורכת הדין שייצגה את המשיבה. המסמך הראשון העניק סמכות לייצוג בתביעות פליליות בלבד, בעוד שמסמך שני מתוקן העניק סמכות לייצוג בכל הליך בשל עבירה. בית המשפט קבע כי גם המסמך הראשון הסמיך די הצורך לייצוג בהליך המנהלי והשני חיזק זאת בדיעבד. נוסף לכך, בית המשפט הדגיש כי יפוי כוח פנימי בין היועץ המשפטי לממשלה לנציגיו אינו חייב להיות בכתב ושניתן לאשרו בדיעבד. נקבע כי טענות המערערים נסובו על ניסוח ההסמכה בלבד ולא פגעו בזכויותיהם בתהליך. עיכוב ביצוע ההריסה נגרם משימוש לרעה בהליכים משפטיים מצד המערערים, שהוסיפו לדחות את ביצוע הצו ללא סיכוי ממשי לקבלת היתר. המשנה היא כי יש לאפשר ביצוע צו ההריסה תוך פרק זמן סופי.

תוצאה: הערעור נדחה, צו ההריסה המנהלי תקף ויכול להתבצע תוך 15 יום, והעיכובים המשפטיים שהביאו לדחיית ביצועו נחשבו לניצול לרעה של ההליכים המשפטיים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המדינה הגישה כתב אישום נגד אדם שהורשע בכריית חול ואדמה בחוף הים בגבעת אולגה ללא היתר לפי חוק התכנון והבניה. במהלך המשפט בבית המשפט השלום בחדרה, טען המערער כי פעל עבור חברה שהייתה לה היתר חוקי, אולם לא הציג אישור מספק או במועד. למרות בקשות והזדמנויות רבות להמציא אישור או לזמן עדים מטעם החברה, המערער כשל בכך והמשיך להתנהג בזלזול כלפי ההליך המשפטי ואף נעדר מכמה דיונים. בראיות שהובאו נשמעה גרסת המאשימה לפיה החברה מחזיקה בהיתר אך לא העבירה אותו למערער, והשופט בבית המשפט קמא קבע כי המערער ביצע העבירות ללא היתר שרלוונטי לשמו או זכאותו לבצע כריה. המערער הועמד לדין והורשע במאסר על תנאי, קנס והתחייבות למניעת עברות נוספות. בערעורו טען המערער שזכה להיתר דרך החברה וכי ראוי להסתמך על הספק, אך בית המשפט הערער דחה טענות אלה מאחר שהמערער לא הציג ראיות ואישורים במהלך המשפט, ואף הציג מסמך במועד מאוחר ובאופן שלא התקבל. יחד עם זאת, שופט אחד סבר שהמערער פעל לטענתו בשם החברה שהייתה לה היתר וכי יש ספק סביר באשמתו. בסיכום הדיון, בעוד שיש מחלוקת בין השופטים, הרוב החליט לדחות את הערעור ולהשאיר את ההרשעה והעונש על כנו, תוך דגש על החומרה שבפגיעה בחופים, הצורך בשמירה על זכויות הציבור וההקפדה על ניהול תקין של ההליך המשפטי.

תוצאה: הערעור נדחה ברוב דעות והשופטות השאירו על כנו את ההרשעה והעונש שהוטלו על הנאשם בעבירות כריית חול ללא היתר בחוף הים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: במקרה זה נדון ערעור על פסקי דין שניתנו בבית הדין האזורי בחיפה, בעקבות תביעה שהגיש עובד ששימש כמקדם מכירות בעסק תיווך. בין הצדדים נחתם הסכם עבודה שכלל התחייבות לשמירת סודיות והגבלת עיסוק במשך שנה מתום העסקתו. במהלך תקופת העבודה שונה אופן תשלום השכר בחלק מהסכמים שלא נחתמו על ידי העובד. התובע פוטר בהסכמה והגיש תביעה לקבלת פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, ועוד. המעסיקה טענה כי העובד התפטר והגישה תביעה שכנגד בגין הפרת איסור תחרות. בית הדין האזורי קבע כי ניתוק יחסי העבודה נעשה בהסכמה, והמעסיקה חויבה לשלם פיצויי פיטורים ותשלומים נוספים, בעוד שהתביעה השכנגדית נדחתה משום שהעובד לא פעל בשטח מוגבל הגיוני של ההסכם. בערעור שהוגש, נטען כי פיצויי הפיטורים לא מגיעים וכי ההגבלה על העיסוק הייתה רחבה מדי. בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי אין צורך להתערב בקביעות העובדתיות או ההלכתיות של בית הדין האזורי. כמו כן הוחלט כי ההגבלה על העיסוק היא סבירה רק בתחום העיר בו פועל העסק, ושום הפרת ההסכם לא הוכחה מעבר לכך.

תוצאה: הערעור נדחה; נקבע כי ניתוק יחסי העבודה נעשה בהסכמה והמעסיקה חייבת בתשלום פיצויי פיטורים ותשלומים נוספים; תביעת הגבלת עיסוק נדחתה; לא הוטלו הוצאות משפט על הצד המערער.

לצפייה לרכישה הזדהה