חיפוש פסקי-דין - פסקדין

תקציר AI: פסק הדין דן בערעור על פסק דינו של שופט בית משפט בירושלים שהורה על המערער לסלק ידו מחנות הנמצאת ברחוב אלזהרה בירושלים, וקבע כי המערער חייב בתשלום דמי שכירות החל מ-1/8/95 וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. המשיב טען כי המערער אינו דייר מוגן, נטש את החנות ואינו משלם דמי שכירות. בית משפט קמא קבע כי המערער היה חייב בתשלום דמי השכירות, אך הפקדתם בבית המשפט לא חפה אותו מאי תשלום במועד. בית המשפט דחה את טענת המערער בדבר היותו דייר מוגן, בהתבסס על הסכם השכירות וממצאי עדות שותפו לעסק שהייתה נגדית לעדות המערער. הערעור הועלה לבית המשפט העליון, שם נדחתה בקשת המערער להתערבות בהחלטת בית משפט קמא. בית המשפט ציין כי לא נמצא עילה לשנות את קביעות העובדות והן מגובות בחומר הראיות. כן הוסבר כי הפקדת דמי השכירות בבית המשפט לא מונעת את קיומה של הטענה כי לא שולם במועד. בית המשפט העליון גם הביע ספק ביחס למהימנות האיחור במתן הערעור שלא היה בליווי בקשה להארכת מועד. הערעור נדחה והמערער חויב בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ש"ח.

תוצאה: הערעור נדחה; המערער חייב בפינוי החנות, בתשלום דמי שכירות שהצטברו ובתשלום הוצאות משפט ושכר טרחה.

לצפייה לרכישה הזדהה

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המבקשת הגישה בקשה למחיקת התובענה שהוגשה כנגד המבקשת בטענה כי אינה צד להסכם הקיבוצי המיוחד או להליך הבוררות שנערך בעקבות חילוקי דעות בין הצדדים בנוגע להמשך העסקתו של המשיב לאחר סגירת מפעל. ההסכם הקיבוצי כולל מנגנון לפתרון סכסוכים הכולל ועדת מעקב, ועדה פריטטית ובוררות שמונתה על ידי הממונה האזורי על יחסי עבודה במשרד העבודה והרווחה. פסק הבוררות שניתן קבע סיום קשרי העבודה עם המשיב. המבקשת טוענת כי המשיב אינו צד להליך הבוררות ולכן אין לו עילת תביעה כלפיה, וכי בקשת הביטול הוגשה באיחור. המשיב טוען כי פסק הבוררות פגע בזכויותיו וכי הוא לא היה צד להסכם הקיבוצי או לבוררות. בית הדין קיבל את הבקשה למחיקה על הסף, קבע כי פסק הבוררות מחייב גם את המשיב אף שלא היה צד ישיר לבוררות, וכי רק "בעל דין" שהיה צד לבוררות רשאי לבקש ביטול פסק הבוררות. בהתאם לכך, לבקשת המשיב אין בסיס חוקי לפסול את פסק הבוררות, והתובענה נמחקה על הסף ללא צו להוצאות.

תוצאה: התובענה נמחקה על הסף עקב היעדר יריבות ישירה בין המבקשת למשיב וחוסר זכות המשיב לבקש ביטול פסק הבוררות, שניתן בהתאם להסכם הקיבוצי המיוחד.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בערעור זה נדחתה בקשת המערער להטלת עיקול זמני על נכסי המשיבה. הרשמת קבעה כי צווי עיקול לא יינתנו בדרך שגרה, וכי יש לבחון תחילה את נסיבות הפסקת עבודתו של התובע, לרבות בהליך שמיעת ראיות. המערער טען כי למרות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, התקבלה החלטה כללית שלא נתנה משקל לטענותיו בדבר דלדול מקורותיה הכספיים של המשיבה והחשש שלא יוכל לגבות את חובו. הערכאה קבעה כי שיקול הדעת של הרשמת לא הופעל שלא כנדרש, וכי טענות המערער בדבר מצב פיננסי גרוע של המשיבה הן כלליות ורטילאיות, ולא הוצגו ראיות ממשיות התומכות בכך שהיעדר צו עיקול עלול להכביד על ביצוע פסק הדין. כמו כן הובהר כי עם חקיקת חוק יסוד כבוד האדם והזכות לקניין, יש לייחס משקל רב לאיכות וכמות הראיות שבהן מבוססת בקשת העיקול. לפיכך, לא נמצאה עילה להתערב בהחלטת הרשמת, בהתאם להלכה הפסוקה הקשורה למתן סעד זמני.

תוצאה: הערעור נדחה ואפשרות להטלת עיקול זמני על נכסי המשיבה לא ניתנה בשל העדר ראיות מספקות ותוך שמירה על זכות הקניין.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בית משפט השלום בחיפה דחה על הסף את ערעור הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז חיפה שהוגש כנגד הכרעת שמאי בנושא מס שבחה. הערעור התקבל באיחור משמעותי – כחצי שנה לאחר פקיעת המועד החוקי של 45 יום להגשת ערעור, ולשר הפנים לא הייתה סמכות להאריך את מועד ההגשה לאחר תום התקופה החוקית כפי שנקבע בסעיף 20 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה. בית המשפט הדגיש כי הארכת המועד בדיעבד תוך פרק זמן שכזה פוגעת בבטחון המשפטי וגורמת לבלבול משפטי בעיקר בנושאי תכנון ובניה אשר מחייבים ודאות ומעמד משפטי מוגדר לבעלי הדין. בנוסף, בית המשפט התרעם על כך ששר הפנים אישר את הארכת המועד ללא בדיקה, ללא מתן הנמקה ראויה וללא התייחסות לעמדה של הצד שכנגד, מה שהופך את החלטת ההארכה לפגומה ובטלה מלכתחילה. הוועדה המחוזית לא הציגה בפני בית המשפט הראיות המלאות או הנמקות לבקשה להארכת המועד, מה שחיזק את עמדת בית המשפט לדחות את הערעור על סמך טענות אלו. בית המשפט ראה את ההחלטה על הארכת המועד כהחלטה שיש לבטל. בסיכום התיק, לאחר דיון מעמיק בטענות הצדדים, דחה בית המשפט את הערעור והטיל הוצאות משפט בסכום של 10,000 ש"ח למזכה לצד השני.

תוצאה: הערעור נדחה על הסף בעקבות הגשתו באיחור והחלטת שר הפנים להאריך את המועד להגיש ערעור, שנמצאה פגומה ובטלה; הוועדה המחוזית חייבה בהוצאות משפט.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין עוסק בערעור שהוגש על החלטת ראש ההוצאה לפועל לדחות בקשה למתן צו עיכוב יציאתו של חייב מן הארץ. המבקשת טענה כי קיימת תשתית ראייתית מספקת לחשש שהחייב יעזוב את הארץ ויסכל את ביצוע פסק הדין, בהסתמך על מצבו הכלכלי, חובותיו הכספיים ונסיבות נוספות שהובאו בתצהיר. מנגד טען ב"כ החייב כי אין מקום לעכב את יציאתו מן הארץ מאחר ואין כל חשש ממשי שינסה לברוח או לעזוב, וכי עיכוב יציאתו עלול לפגוע בזכותו לחופש התנועה שהיא זכות יסוד. בדיון עלתה סוגיית האיזון בין הזכות לחופש התנועה לבין זכות הנושה להבטיח ביצוע פסק הדין, והוצגו פסקי דין וכותרים משפטיים המתייחסים לסוגיה זו. השופטת קבעה כי התצהיר שהוגש אינו מבסס חשש ממשי שהחייב מתכוון לעזוב את הארץ, וכי ההחלטה לדחות את בקשת עיכוב היציאה מוצדקת על פי סעיף 14 לחוק ההוצאה לפועל. בנוסף, נקבע כי ניתן להגיש בקשה מחודשת אם תצבור המבקשת ראיות המצביעות על כוונה לעזוב את הארץ. השופטת הבהירה כי לא נפסקו הוצאות, והדיון ימשך בהתאם לקביעות הבאות.

תוצאה: הערעור נדחה והוחלט לשמור על החלטת ראש ההוצאה לפועל לדחות את בקשת עיכוב יציאת החייב מהארץ, עם אפשרות להגיש בקשה חדשה בעת הצגת ראיות מתאימות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין מדובר במשפחה שבה מתרחשים אירועי אלימות הדדית לאורך זמן בין בני משפחה, הכוללת את הנאשמת, בעלה ובן בשם א. הנאשמת הורשעה בשתי עבירות של היזק בזדון, שתי עבירות איומים ועבירה אחת של תקיפת בן זוג בנסיבות מחמירות. הבעל והרשיעו גם בעבירות תקיפה שונות, בהן תקיפות שגרמו לחבלה של ממש. הבן הורשע בעבירות איומים, תקיפת בן משפחה והיזק בזדון. במהלך הדיון הוצגו אירועים מחמירים שכללו תקיפות, איומים, השחתת רכוש וגידופים בין בני המשפחה, כאשר חוסר התובנה בניהול היחסים המשפחתיים נחשב כסיבה מרכזית למצב. בית המשפט הדגיש שיש לבחון את מכלול העבירות וההקשר המשפחתי כדי להבטיח יחס הוגן והולם בעונשים, וציין כי התנהגותה של הנאשמת, על אף שחרגה מהגבול, הייתה קטנה ביחס להתנהגות בני המשפחה האחרים. הוחלט לתת אמון בהמלצות שירות המבחן אשר מליצו על עונש מותנה וטיפול זוגי וכן טיפול פרטני לנאשמת כדי לשפר את מצב המשפחה. העונש שנגזר על הנאשמת הוא מאסר של שישה חודשים לביצוע מותנה בתוך שלושה חודשים וקנס בהתאם, וכן מבחן למשך שישה חודשים לאחר מכן. כמו כן, ניתנה הזכות לערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

תוצאה: נגזר על הנאשמת מאסר מותנה של שישה חודשים ומבחן לשישה חודשים עם דגש על המלצות טיפוליות, תוך מתן יחס שווה בעונשים בין הנאשמת לשאר בני המשפחה. זיכוי מחמת ספק בעבירות מסוימות וערעור לבית המשפט המחוזי.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע הגיש תביעה נגד הנתבעת, חברה לייצור תוכנות משחק אינטראקטיביות, בטענה לפיטורים שלא כדין, הפרת התחייבות להקצאת אופציות, ותשלום דמי הבראה והחזר הוצאות נסיעה בסך של כ-1.7 מיליון ש"ח. הנתבעת הכחישה את הטענות והגישה תביעה נגדית בסך של 2 מיליון ש"ח בטענה לפגיעה בשמה הטוב. התובע טען כי בהסכם העבודה הובטחו לו אופציות בעת הנפקת החברה בבורסה כנגד שכר נמוך שקיבל, וכי הפיטורין נעשו בחוסר תום לב כדי להימנע ממימוש הבטחה זו. הנתבעת טענה כי לא הייתה הבטחה כזו, וכי הפיטורין נבעו מצרכים כלכליים. בית הדין דחה את התביעה נגדית של הנתבעת מחוסר הוכחות וקבע כי התובע לא הצליח להוכיח את קבלת ההבטחה או את טענות הפיטורים שלא כדין. התובע קיבל תשלום חלקי בדמי הבראה בסך כ-1,700 ש"ח לאחר שקיבל חלק מהסכום בתקופת עבודתו. התביעה להחזר הוצאות נסיעה נדחתה מחוסר הוכחות מפורשות. ברוב עילות התביעה נדחו התביעות של התובע, למעט תשלום חלקי בדמי הבראה. על התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט.

תוצאה: נדחתה התביעה העיקרית של התובע והנתבעת, למעט תשלום סופי חלקי בדמי הבראה לתובע בסך כ-1,700 ש"ח. כמו כן, נדחתה התביעה שכנגד של הנתבעת. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 1,500 ש"ח.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בבקשת בנק לאומי לבטל צו מניעה זמני שניתן נגדו, הצו מנע מהבנק לפגוע בזכויות החזקה של המשיבה וילדיה בדירת מגוריה שבחיפה. המשיבה ובעלה הם בעלי מניות בחברה משפחתית שביצעה משכון לטובת הבנק על זכויותיה בנכס המקרקעין. החברה אינה סולבנטית והבנק תבע אותה ואת הערבים, המשיבה ובעלה, במסגרת הליך סדר דין מקוצר. המשיבה טענה לזכות עצמאית בדירה מכוח הסכם רכישה עם החברה ותמורה ששולמה במלואה, ונגד מימוש המשכון וטענות הבנק. הבנק טען כי זכות המשיבה נגזרת מהחברה ולכן כפופה לשעבוד שנרשם לטובתו, וכי המשיבה למעשה לא שילמה את מלוא התמורה עבור הדירה. הדיון עסק בשאלות עובדתיות מרכזיות שיש לבחון בתיק העיקרי: האם שולמה התמורה במלואה, האם התמורה הופקדה בחשבון הבנק, והאם הבנק ידע או הסכים להעברת הזכויות למשיבה. בית המשפט החליט להשאיר את הצו הזמני במקומו לאור קיומן של שאלות עובדתיות המצריכות בירור נרחב יותר, ולשקול את מאזן הנוחות לטובת המשיבה המתגוררת בפועל בדירה עם ילדיה, כאשר הנזק לפינוי מיידי יהיה כבד ועלול שלא לפצותו בפיצוי כספי. בנוסף, נקבע כי הוצאות הדיון ייקבעו בהמשך בהתאם לתוצאות הדיון בתיק העיקרי. בפסק הדין צוין כי לבנק אין הכוונה לאסור על המשיבה לבצע פעולות דיספוזיציה בנכס ובכך נשמרת אפשרות למימוש המשכון במועד מאוחר יותר בהתאם להליך המשפטי.

תוצאה: צו המניעה הזמני שניתן לזכות המשיבה הותיר בעינו עד להכרעה בתיק העיקרי, תוך התחשבות במאזן הנוחות לטובת המשיבה המתגוררת בדירה. הוצאה הכספית זמנית נקבעה בהסכמה וההליך תמשך לדיון שיטתי במחלוקות העובדתיות והמ jurídicas.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע, שעבד כשרברב בעיריית בת-ים למשך שנים רבות, תובע הכרה בליקוי בכפות הידיים שנגרם בעקבות עבודתו. התובע תיאר את עבודתו הכוללת פעולות פיזיות שונות כמו הנחת צינורות, תיקון פיצוצים, שימוש בכלי עבודה כבדים, חפירה והתמודדות עם תנאי סביבה קשים. בתצהיר ובהודעותיו טען שהתנועה והמאמצים החוזרים בעבודתו גרמו לנזק. מנגד, בכתב ההגנה נטען כי אין כל פגיעה ישירה בעבודה או רצף של מיקרוטראומות כפי שנדרש לפי סעיף 79 לחוק, וכי מחלת התובע אינה מופיעה ברשימת מחלות המקצוע המוכרות. בית הדין בדק האם הוכח כי התנועה והפגיעות החוזרות במקום העבודה היו מהותיות והצטברו עד לגרימת הנזק, ורק במקרה כזה ניתן להכיר בהן כתאונת עבודה. נקבע כי העבודות שביצע התובע לא מתאפיינות בתנועות חד-גוניות חוזרות ונשנות, ולכן לא נבנתה תשתית עובדתית ליישום תורת המיקרוטראומה. בנוסף, ביקורת על הכרת המחלה כ"מחלת מקצוע" הובאה בהתחשב בכך שתנאי ההגדרה בתקנות לא מתקיימים באופן מלא במקרה זה. הלכה פסוקה קובעת שמחלת מקצוע מוכרת רק אם שמה מצוין בתוספות לתקנות ונפ fulfillment. מסקנת בית הדין היא כי לא הוכח הקשר המועט לעבודה ולכן התביעה נדחתה.

תוצאה: פסק הדין דוחה את תביעת התובע להכרה בליקוי בגדר פגיעה בעבודה, מאחר שלא הוכח רצף תנועות חוזרות ונשנות ואינו מתקיימים תנאי הגדרת מחלת מקצוע.

לצפייה לרכישה הזדהה