חיפוש פסקי-דין - פסקדין

תקציר AI: המבקשות, אשתו לשעבר ובתו של המשיב, הגישו בקשה לפריסת חוב המזונות שלקוח מהמשיב לתשלומים חודשיים בהתאם לסמכות ראש ההוצאה לפועל על פי סעיף 69 לחוק ההוצאה לפועל. הבקשה הגיעה לאחר בקשה קודמת של המשיב לפריסת תשלומים שבוטלה בערעור בבית המשפט העליון. עורך הדין של המבקשות הצהיר כי ידחה שימוש בהליכי מאסר נגד החייב. בעקבות הצהרה זו קבע השופט כי אין צורך בפריסת חוב המזונות בשיעורים או בהגבלת אמצעי הגבייה כנגד החייב, שכן הסנקציה העיקרית של אי פרעון תשלומים אלו הינה מאסר. בהתאם לבג"ץ פר"ח נ' שר המשפטים, תוקנה חקיקה המחייבת לבצע חקירת יכולת לפני הוצאת פקודת מאסר, למעט חוב מזונות שבו ניתן להוציא פקודת מאסר ללא חקירת יכולת. פריסת תשלומים נועדה בעיקר להימנע ממצב בו חייב מאוסר בשל סכום שאינו יכול לשלם. עם זאת, מאחר שהמבקשות התחייבו שלא להשתמש בהליכי מאסר, פריסת החוב כבר לא משמשת למטרה זו ולכן הבקשה אינה נחוצה. כמו כן צוין כי כיוון שאין הגבלות על אמצעי הגבייה של חוב מזונות, פריסת תשלומים עלולה דווקא להגביל את הזוכה. המסקנה היא שעל המבקשות לשקול אם להמשיך בבקשה בתוך 15 יום, אחרת הבקשה תידחה.

תוצאה: בית המשפט מצא כי בקשת פריסת חוב המזונות מיותרת מאחר שהמבקשות התחייבו לוותר על שימוש בהליכי מאסר, והורה להן להודיע תוך 15 יום אם הן חוזרות בה מהבקשה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק דין זה נדונה בקשה דחופה לתפיסת מטלטלין ומינוי כונס נכסים שהוגשה על ידי חברה בע"מ העוסקת במערכות מים, נגד עובד לשעבר שהקים עסק מתחרה תוך שימוש במשאבים של החברה הקודמת. המבקשת טענה כי הנאשם, אשר שימש כמנהל תפעול, החל לנהל עסק משלו תוך שימוש במשרד, רכבים, טלפונים וחומרים שהוקצו לו מטעם החברה, וכן בשימוש בלקוחות וספקים של החברה תוך הטעייתם. בנוסף, נטען כי יש להפסיק את השימוש בתוכנות, מדיות מידע ומסמכים שהינם רכוש החברה כדי למנוע נזק לחברה מהזנת מידע סודי לידי המתחרה.

תוצאה: הבקשה לתפיסת מטלטלין ולמינוי כונס נכסים נדחתה עקב חוסר בראיות מספיקות לחשש ביצוע עוולה וסיפוק תנאי הסיבה למתן סעד קיצוני.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המערערת, בעלת קיוסק בטירת הכרמל, הגישה ערעור על שתי החלטות של רשות המסים – החלטה לפסילת ספרי החשבונות שלה ושומת עיסקאות לתקופה שבין 12/1995 ל-12/1996 בסכום של כ-23,121 ש"ח, וכן הטלת קנס בשיעור 1% מהמחזור בשל ניהול פנקסים לקוי. המשיב ביסס את פסילת הספרים על אי רישום מלא של הקניות, חוסר רישום מלאי פתיחה, עבודות חישוב ערכי רווח באופן בלתי מבוסס, אי דיווח מלא תקבולים בכספי הקופה ועוד. המשיב ערך שומה לפי מיטב השפיטה וקבע סך חיוב כולל של כ-39,288 ש"ח כולל ריבית וקנסות. המערערת טענה כי חוסר הרישום נבע מאופיו המיוחד של העסק, תקלות בקופה, תגרה עם פקחי העירייה שפגעה במלאי וכן פריצות וגניבות שהביאו לאובדן סחורה בעלות של כ-47,000 ש"ח. בנוסף, המערערת סבלה מחוסר ניסיון עסקי ובתי עסק שכשלו בעבר. יועץ המס שלה הגיש תצהיר שהסביר מדוע אין הצדקה לפסילה מלאה. בית המשפט קבע כי ספרי המערערת לא נוהלו כנדרש וקבע כי יש מקום לפסילה ולהטלת קנס, אך הפחית את גובה הקנס מחמישה עשר אחוזים מהמחזור לשיעור נמוך יותר של 0.5%. כמו כן, השומה הופחתה מכ-23,121 ש"ח לכ-18,000 ש"ח על רקע השפעות של נזקים ותקלות במלאי וסחורה, וכי התרשמות בית המשפט היא שהמערערת אינה מבינה בניהול עסקי, מה שהוביל לכשלים בעסקה. בית המשפט דחה את בקשות המערערת לביטול השומה והקנס אך קיבל את הערעור בחלקו והפחית את סכום השומה ואת גובה הקנס.

תוצאה: בית המשפט דחה את ביטול הפסילה וקנס, אך הפחית את הקנס מ-1% ל-0.5% מהמחזור והוריד את סכום שומת המס מ-23,121 ש"ח ל-18,000 ש"ח, תוך התחשבות בנזקים ובכשלי ניהול העסק.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין המוצג, הנאשם הואשם בגרימת מותו ברשלנות של רוכב אופנוע, אשר נהרג בתאונת דרכים בצומת מקווה ישראל. התקרית אירעה כאשר הנאשם נהג במשאית כבדה וביצע פניית פרסה במקום עם סימון תמרורים המחייבים עצירה ומתן זכות קדימה לכלים הבאים מהמסלול הנגדי. הוכח כי הנאשם נהג ברשלנות כאשר לא עצר לפני ביצוע הפניה, חצה תמרורים והמשיך בנסיעה על אף שראה רכבים מתקרבים, חסם את מסלול נסיעתו של רוכב האופנוע ולבסוף התרחש האימפקט עם המשאית. המומחים והעדים שהוזמנו לבית המשפט אימתו כי מהירות המשאית בעת הפגיעה הייתה כ-15 קמ"ש, ומהירות האופנוע סביב 55 קמ"ש. הנאשם טען שטעה בהערכת המרחק והמהירות של כלי הרכב המגיעים, וכי האופנוען היה מוסתר מעיני הנאשם, אך טענה זו נדחתה לאור ראיות וחקירות שאיששו את ההפרה של תמרורי התנועה בחומרה. בית המשפט מצא כי הנאשם לא נקט באמצעי הזהירות הדרושים כדי למנוע את התאונה, שהייתה נמנעת לו עמד בחוק ובכללי הזהירות, וכי חובתו הייתה לתת זכות קדימה לכלי הרכב הקרבים ולהפסיק את נסיעתו בטרם חצה נתיב תנועה ההפוך. התנהלותו הוגדרה כרשלנות קשה שהובילה למותו של הרוכב. מעבר להפרת החוקים, גם היעדר דלקת אורות הקוג'קים וההימנעות מסימונים מצידו של הנאשם תרמו לסיכון הנוסעים האחרים בכביש. בית המשפט ידלג על אמינות דברי הנאשם שניסתה להמעיט ברשלנותו, תוך מתן משקל רב לעדויות ועדויות המומחים שהציגה התביעה. בסופו של דבר נפסק כי הנאשם עבר על כללי התעבורה וחוק העונשין וגרם בתאונתו למותו של רוכב האופנוע.

תוצאה: הנאשם הורשע בגרימת מוות ברשלנות, בעבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין יחד עם עבירות תעבורה, בעקבות נהיגה רשלנית בפניית פרסה בצומת תוך הפרת תמרורי תעבורה ומתן זכות קדימה לרכבים אחרים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע, נהג משאית שכיר, נפגע בתאונת עבודה שהוכרה, וקיבל דמי פגיעה עד לתאריך מסוים לאחר הצגת תעודות אי כושר. בתקופת הפגיעה עבד התובע חלק מזמן העבודה אצל מעבידו המקורי וכן אצל מעסיק אחר, וטען כי ניסה לחזור לעבודה אך מצבו הרפואי מנע את המשך העבודה. התובע טען כי בהתאם לסעיף 92א לחוק הביטוח הלאומי, יש לו זכות לקבל דמי פגיעה בעבור התקופה בה לא עבד בפועל, וכי עבודתו התקופתית הייתה כחלק מתהליך השיקום שלו, ללא כוונת הונאה.

תוצאה: התובע זוכה בחלק משמעותי מדמי הפגיעה, למעט עבור 18 ימי עבודה בהם עבד, והנתבע מחויב בתשלום הוצאות משפט.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בתיק הנדון, הגישה התובעת בקשה לתיקון כתב התביעה כדי לצרף נתבעת נוספת, חברת בת הקשורה לנתבעת המקורית, בטענה כי שני החברות פועלות בכפיפה אחת וכי הטרדה מינית והתנכלות בוצעו על ידי עובד שלהן. התובעת טוענת כי הנתבעת ושלוחה הן מעבידות שפעלו בניגוד להוראות חוק למניעת הטרדה מינית, ובכלל זה לא נקוטו אמצעים נדרשים למניעת המקרים וכן לא פורסם תקנון כנדרש. הנתבעים התנגדו לבקשה בטענה כי הוגשה באיחור, חסרה תשתית עובדתית, ומהווה עיכוב מטריד של ההליך. כמו כן, נטען כי סמכות הדין היא לצורך מעביד ישיר בלבד, ושאין להרחיב ראיות או להרים מסך בין חברות לנוכח היבטים פליליים וכי אין סמכות לביה"ד לעבודה כאשר הנתבעת הנוספת אינה מעבידה של התובעת. בית הדין ניתח את החוק וקבע כי סמכותו לעסוק בתביעות בנושא הטרדה מינית מתבססת על "מסגרת יחסי העבודה" הרחבה ולא רק על יחסי עובד-מעביד ישירים. לפיכך, כאשר יש טענה כי מעביד לא נקט באמצעים נגד הטרדה מינית שנעשתה במסגרת יחסי עבודה על ידי עובד מטעמו, קיימת סמכות לביה"ד לעבודה לדון בתביעה גם נגד מעבידי הנתבע הטריד. בית הדין קבע כי יש עילה מספיק חזקה לצרף את הנתבעת הנוספת שהתובעת טוענת כי היא המעבידה של הנתבע המטריד, וכי אין ראיה של ניסיון לנצל לרעה את תאגידיות החברות או להרים מסך. לפיכך, הבקשה לתיקון התביעה התקבלה, והנתבעת הנוספת תוזמן להגיש כתב הגנה ותצהירים. נקבעו מועדים לתיקונים נוספים והצגת ראיות. התובעת תשלם הוצאות עבור התיקון.

תוצאה: בית הדין לעבודה קיבל את הבקשה לתיקון כתב התביעה והוסיף את הנתבעת הנוספת כנתבעת. נקבעה סמכות דינמית לביה"ד לעסוק בתביעות על הטרדה מינית במסגרת "יחסי עבודה" ולא רק יחסי עובד-מעביד ישירים, והליך המשפטי ימשיך עם כל הנתבעים בעילה נפרדת כלפי כל מעביד.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעת והנתבע, נשואים משנת 1961, מבקשים לקבוע בעלות משותפת בנכסים הכוללים דירת מגורים בחולון, מגרש עם מוסך בתל אביב, מחצית מדירה בשכונת שפירא, עתיקות וחפצים בארכיון ובכספת בנקאית. התובעת טוענת כי נכסים אלו מהווים רכוש משותף, בעוד הנתבע טוען לרובם כנכסים פרטיים. הדיון עוסק בשאלות סמכות בתי המשפט לעסוק בענייני רכוש, השפעת כריכת רכוש בבית הדין הרבני, וכיצד יש לפרש את זכויות הצדדים בהתאם לחזקת השיתוף. נשקלו מסמכים מהליך בבתי הדין הרבניים והעדויות שהוצגו, תוך התמקדות בחיים המשותפים לאורך השנים, ההרמוניה המינימלית שנדרשה לשיתוף רכושי, ותפקידי בני הזוג בעשיית הרכוש. הפסיקה מציינת כי דירת המגורים בחולון אכן מהווה רכוש משותף, ומזכה את התובעת במחצית מהזכויות בדירה וכן אינה מקבלת את דרישתה לקבל החזר כספי בגין תשלום הפרש על דירה קודמת. לגבי המוסך והמגרש בתל אביב, הוסכם כי מדובר בנכס שהוקם לפני הנישואין אך שימש לפרנסת המשפחה וככזה מהווה רכוש משותף. דירה בשכונת שפירא לא הוכח כי נרכשה תוך השתתפות של התובעת ולכן נדחתה התביעה למחצית בבעלות זו. לגבי עתיקות וחפצים שהוחזקו בכספת ובדירה, קבעה השופטת כי למרות שברור שהתובעת זכאית למחצית מהרכוש, היעדר ראיות מדויקות וערכים כספיים הופך את זכותה ללא מוחשית, ואם דומה שיש העמדות לא מבוססות לגבי שימור וחילוט רכוש זה. כל צד ישא בהוצאותיו, ולא ניתנה פסקת תשלום נוספת.

תוצאה: בית המשפט קבע כי דירת המגורים בחולון והמוסך והמגרש הם רכוש משותף של בני הזוג והנתבעת זכאית למחצית מהם. דירה בשכונת שפירא הוכרה כרכושו הפרטי של הנתבע. בקשר לפריטים העתיקים והכספת, נקבעה זכות כללית למחצית אך ללא אכיפה בשל היעדר ראיות. כל צד ישא בהוצאותיו, ולא נתקבלה דרישה להחזר כספי נוסף.

לצפייה לרכישה הזדהה

תוצאה: הנתבע יחויב בתשלום מזונות הילדים בסכומים שנקבעו בהתאם לצרכיהם והכנסותיו, ותביעת האם למזונותיה האישיים נדחתה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: הערעור נוגע להחלטתה של ועדת הערר לסקור זכאות לזכויות בגמלת ילד נכה לילדה הסובלת מחסרת אגודל ימין ותסמונת נלוות. עד גיל שנתיים הילדה קיבלה גמלה בעיקר על בסיס הערכה רפואית-התפתחותית מקדימה. עם זאת, בבדיקה מאוחרת יותר נקבע כי היא אינה עומדת בקריטריונים המזכים בגמלה לפי תקנות הביטוח הלאומי. הילדה מתקשה בביצוע פעולות בסיסיות הכוללות ישיבה, הליכה, אכילה של מזון מוצק, והיא מבצעת טיפולי פיזיותרפיה ומעקב רפואי במגוון תחומים. התקנות מגדירות גמלה לילדים עם לקויות חמורות בהתפתחות מעבר לתחומי גילם. למרות שלכאורה הילדה סובלת מעיכוב התפתחותי חמור ואינה מסוגלת לבצע מרבית הפעולות המאפיינות את גילה, ועדת הערר קבעה כי אינה זכאית לגמלה לפי הערכתה. בית המשפט הורה להחזיר את התיק לועדה לניתוח נוסף, שיבהיר עם נפסקת זכאותה באופן מנומק ובהתאם לקריטריונים בחוק. הוועדה נדרשת לפרט את הסיבות המדויקות לנגזרות החיוביות או השליליות בנוגע לזכאות הילדה. בית המשפט פסק כי המשיב ישלם הוצאות משפט בסכום נקוב בתוך פרק זמן מוגדר, והצדדים מתבקשים לדעת על אפשרות הגשת ערעור.

תוצאה: בית המשפט החליט להחזיר את התיק לועדה להבהרות נוספות וסיכום מנומק של הקריטריונים לזכאות לגמלה, תוך תשלום הוצאות משפט למשיב בסך 350 ש"ח.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין נאשם נהג ברכב פרטי שפגע בהולכת רגל שנפגעה באורח קשה ונזקקה לניתוח בעקבות שבר בקרסול. כתב האישום ייחס לו נהיגה בחוסר זהירות וגרימת חבלה של ממש. הנאשם לא הודה במיוחס לו, והוצגו שתי גרסאות מנוגדות: גרסת התביעה לפיה פגע הרכב בהולכת הרגל ממצבן של העדים ותעודת הרפואית וסימני הרכב; וגרסת הנאשם לפיה ההולכת רגל נפלה בעצמה לאחר שהבחינה ברכב. בעדות הוברר כי קיים מגע בין הרכב להולכת הרגל אך הוויכוח המרכזי היה על אופן התרחשות המגע, כאשר קיימות טביעות אצבעות עליה על מכסה המנוע המעידות שהיא הסתובבה וגרמה למגע. הבוחן העיד כי הרכב עמד קרוב לדוכן הירקות שבו עמדה וממצאיו סייעו לקבוע את מיקום האירוע. עם זאת, הייתה אי-ודאות משמעותית ושאלות לגבי נסיבות התקיפה המדויקת. עוד הוצגו עדויות מספקי עדים נוספים והודעת עד ראייה שיש לה משקל מוגבל. בית המשפט מצא שיש ספק אם הנאשם אכן פגע בהולכת הרגל כפי שמתואר בכתב האישום, אך קבע כי הוא נהג בחוסר זהירות בהתקרבותו אליה באופן שהפר את תקנות התעבורה. בפן הפלילי התקבל ספק סביר לטובת הנאשם בקשר לעניין הפגיעה הישירה אך הוא הורשע בנהיגה בחוסר זהירות. התובעת לא הוכיחה את גרסתה במלואה וגישתה המרחיבה את כתב האישום לא התקבלה. בבית המשפט נדחה טענת הסניגור כי הנאשם נהג בזהירות מירבית ופינויו של המקום היה צר מה שגרם לו להתקרב אל האדם. בנסיבות אלה החליט בית המשפט להרשיע את הנאשם בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות בלבד ולזכותו מעבירת גרימת החבלה של ממש.

תוצאה: הנאשם הורשע בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות בהתאם לתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה אך זוכה מעבירת גרימת חבלה של ממש על פי סעיף 3(38) לפקודת התעבורה.

לצפייה לרכישה הזדהה