חיפוש פסקי-דין - פסקדין

תקציר AI: בית משפט לענייני משפחה דן בתיק נוער הנוגע לטיפול בקטין שנולד לאם עם עבר לא יציב, שכלל חבלות קשות בשנת 1995 שגרמו לו למצב רפואי חמור, הכולל פגיעה בראייה. הילד הועבר לטיפול במשפחה אומנת לאחר אשפוז ממושך. האם והאדם שגרם לחבלות הורשעו במשפט הפלילי. שירותי הרווחה מונו אפוטרופוס לדין לילד, הוצאה צו חירום ואחר כך צו נזקקות לאם. במהלך השנים התקבלו חוות דעת של פסיכולוגיות מומחיות שהצביעו על ליקויים חמורים באישיות האם ובמשפחתה, במיוחד בסבתא, ביניהם אישיות גבולית, חוסר מסוגלות הורית מוחלט, קשיי שיתוף פעולה ונטייה לאלימות מילולית, מה שהוביל להמלצת הפסיכולוגית שלא להחזיר את הילד לאם או למשפחתה. הנהגת קשר מערכתי בין הילד למשפחת המוצא הייתה נוכחת אך בתקופות מסוימות הלכה והתערערה עם ההתקדמות העצמאית של הילד והקשיים שיצרה המשפחה המוצאת לרשויות הטיפול. המשפחה האומנת החדשה מכילה זוג הורים וילדים, היא דתית ומסורה לטיפול מיוחד בנכות הילד, מה שהביא לשיקום משמעותי בראש ובראשונה. לאחר תקופה של שיפור משפחתי ואומץ פסיכולוגי אצל האם, התברר כי היא שמרה על קשר חשאי עם האדם שגרם לנזקים לילד, מה שטרף את הכרטיסים וגרם לפסילת האפשרות להחזרה להורים. חוות הדעת של הפסיכולוגית וסיכומי התסקירים המליצו על המשך האומנה, כאשר מינוי ההורים האומנים כאפוטרופוסים יאפשר יציבות לטווח ארוך. בית המשפט דחה את הערעור שהגישה האם, קבע כי אין מקום להחזרת הילד למשפחת המוצא ומדגיש את חשיבות היציבות הרגולטורית והטיפולית במצבו המורכב של הילד. נדונות סוגיות נוספות בנוגע לקשר עם משפחת המוצא, שיתוף פעולה עם רשויות הרווחה, מהות הביקורים וזכויות הצדדים.

תוצאה: הערעור של האם נדחה, צו המשמורת הארוך התקבל, הילד נשאר במשפחה האומנת עם אפשרות למינוי ההורים האומנים כאפוטרופוסים, והוחלט שלא להחזיר את הילד למשפחת המוצא בשל ליקויים הוריים וחברתיים של האם ומשפחתה והשפעות שליליות פוטנציאליות על הילד.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בתביעה שהוגשה נגד מספר נאשמים, ביניהם שומרים בקניון שהותקפו המתלונן והעצימו את הפגיעה בו. המערערים הואשמו בגרימת חבלה חמורה לאחר שהכניסו את המתלונן לחדר השומרים במטרה להרחיקו מהקהל, אך במקום זאת תקפו אותו וגרמו לשבר בזרה שמאל. השופט במשפט הראשון דחה את גרסת הנאשמים שניסו להציג את מעשיהם כתגובה סבירה, וקבע כי עדות המתלונן היא מהימנה ואמינה לעומת הסתירות שנמצאו בעדויות המערערים. תעודה רפואית הוגשה לגבי השבר, ולא הועלתה התנגדות משמעותית להגשתה. הטענה העיקרית של הסניגור הייתה כי הפגיעה הייתה בידי אדם שאינו ביניהם, אך בית המשפט דחה טענה זו בהתבסס על ניתוח העדות והראיות. השופטים חזרו ונתנו משקל לעובדה שהמערערים כיהנו כשומרים במקום ציבורי והיו אחראים על בטחונו, אך במקום לשמור עליו, פעולתם כללה אלימות מיותרת. העונשים שנקבעו היו מאסר על תנאי וקנסות לצד התחייבות לעמוד בתשלום פיצויים למתלונן. הערעור שהוגש לא התקבל, וההרשעה והעונשים הושארו על כנם.

תוצאה: הערעור נדחה; הרשעת המערערים בגין עבירות האלימות הותרה במקומה והעונשים שהוטלו עליהם אושרו על ידי בית המשפט.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המערערים הובאו לדין באשמת גרימת חבלה חמורה לאחר שתקפו מתלונן במקום ציבורי. המקרה התפתח כאשר המתלונן, שהותקף תחילה על ידי אחרים, נכנס לחדר השומרים ומכאן נפגע ממערערים שהמשיכו לתקוף אותו, ובין השאר נשבר לו שבר בידו השמאלית. בית משפט השלום הרשיע את המערערים לאחר שהציג ראיות ועדויות, תוך שהוא מטיל ספק בגירסאות המערערים ומקבל את עדותו של המתלונן כאמינה. בגזר הדין נידונו המערערים למאסר על תנאי וקנס, וכן חייבו אותם בפיצוי כספי למתלונן. בערעור שהוגש, טענה ההגנה לקשיים בהצגת הראיות, סתירות בזיהוי הפוגע בשבר, וכן לפעילות השומרים במסגרת תפקידם בלבד. המשיבה דחתה את הטענות והסבירה כי העדויות והממצאים תומכים בהחלטת בית המשפט. בית המשפט העליון בחן את הטענות ודחה את הערעור, לא מצא טעויות בהתנהלות המשפטית ובבחינת הראיות, והדגיש כי פעולת האלימות לא מוצדקת ואף מהווה פגיעה באמון הציבור כלפי השומרים. בית המשפט אימץ את גזר הדין והוסיפו כי הוא מקל וכולל התחשבות בעובדה כי זו הרשעתם הראשונה של המערערים.

תוצאה: הערעור נדחה, ההרשעה והעונש שהוטלו על המערערים אושרו.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובענה עוסקת בשאלה האם פגיעה שנגרמה לתובע, נהג אוטובוס, בעת שהתכופף להרים מנקב כרטיסים שקרס, נחשבת "תאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. התובע סיפר כי פגע בגבו בעת הרמת המנקב, שהשתמש בו בעבודתו לנסיעות באוטובוס, ואירוע זה גרם לנזק רפואי מוכח. ב"כ התובע טען כי פעולה זו היא חלק מהשימוש ברכב למטרות תחבורה ולכן כפופה לחוק הפיצויים. לעומת זאת, ב"כ הנתבעות טענו כי הפגיעה התרחש לאחר שהאוטובוס חנה, שאין קשר ישיר בין הנזק לשימוש ברכב, ושהפעלול של הרמת המנקב הוא פעולה שאינה במסגרת השימוש התחבורתי.

תוצאה: התביעה נדחתה מפני שהפגיעה לא מוגדרת כתאונת דרכים לפי חוק הפיצויים, מאחר שהפעולה לא נעשתה למטרות תחבורה ולא במסגרת שימוש רכב מנועי; התובע ישא בהוצאות משפט בסך 3,000 ש"ח ועוד פרטים נלווים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: הערעור עוסק בפסק דין שניתן בבית משפט השלום בחיפה, בו חויבו המשיבים לשלם לבנק המערער סכום של כ-102,000 ש"ח יחד עם הפרשי הצמדה וריבית חוקית. המשיבים פתחו חשבון אשראי בבנק קיבלו הלוואות שונות, וערבים התחייבו לסילוק המסגרות. הטענות המרכזיות בערעור הן לגבי הפחתת חוב שלא הוצגה כשיראה והיקפו, קביעת מסגרת האשראי שלא הופחתה, שיעור הריבית על ההלוואה הראשונה, אי העמדת ההלוואות לפרעון מיידי למרות חוסר כיסוי בכספים, אי פסיקת הוצאות משפט לטובת המערער וריבית מוסכמת מעבר לזו שנקבעה בפסיקה. ביהמ"ש קמא קיבל חלק מהטענות אך פסל חלק מהדרישות, בין היתר דחה את ביטול מסגרת האשראי, קבע שההלוואות לא הופעלו לפרעון מיידי, ושלל ריבית גבוהה מעבר לחוק. הטיעונים נבדקו לעומק וכללו בחינת מסמכים, עדויות ותיעוד פנימי של הבנק. בפסק הדין סיכמה השופטת כי יש לקבל את הערעור חלקית, להוסיף חלק מהסכומים שנפסקו במקור, לבטל את ההחלטה על אי פירעון מיידי ולהעמיד את ההלוואות לפרעון מידי, לקבוע ריבית כפי שהוסכמה בין הצדדים החל ממועד מסוים, ולהטיל הוצאות משפט וחיוב שכר טרחה על המשיבים לטובת המערער. השופטים הנוספים הסכימו עם הכרעת השופטת.

תוצאה: הערעור התקבל חלקית; בוטלה ההחלטה שלא להעמיד הלוואות לפרעון מיידי, נקבע שיעור ריבית מוסכם החל ממועד מאוחר יותר, נוסף סכום חוב שלא הוכח במקור כחלק מהחוב, והמשיבים חויבו בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחה למערער.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המבקש והמשיב 1 הם אחים ובעלי זכויות שוות בנכס מקרקעין בעיר תל אביב, שהגיע אליהם בירושה من אביהם המנוח בצוואה מפורשת האוסרת מכירה או השכרה למגורים ומאפשרת השכרה זמנית בלבד למטרות עסקים בשכירות בלתי מוגנת. המשיבה 2 היא בת זוגו של המשיב 1 ואם ילדו. לאחר שהמשיב 1 שכר את הנכס לצדדים שלישיים ללא הסכמת המבקש והפעל עסק בנכס, ביקש המבקש צו מניעה נגד המשיבים לאסור עליהם להשתמש בנכס ללא הסכמתו. במהלך המשפט הוסכם למנות מנהלי נכס ששמאי מקרקעין העריך דמי שכירות בסך 1,200 דולר, אך המשיב 1 לא שילם למבקש את חלקו המדורג של דמי השכירות. המבקש ביקש החזרת צו מניעה זמני שניתן בעבר, ובית המשפט דן בבקשתו לצרף את המשיבה 2 כתובעת נוספת. לאחר בחינה, קבע בית המשפט כי השימוש בנכס על ידי המשיב 1 והמשיבה 2 מהווה הפרה של הוראות הצוואה, במיוחד הפעלת עסק עצמאי ללא הסכמת המבקש וללא תשלום מתואם של דמי שכירות. הוחלט להשיב את צו המניעה לזמני שניתן קודם לכן כנגד המשיבים לאסור עליהם שימוש בנכס ללא הסכמת המבקש ולשלם הוצאות ושכר טרחה. הפסיקה מדגישה כי השימוש בנכס לצד ג' או להקמת חנות חייב להיות בהסכמת כל בעלי הזכויות, וכי הפרת ההסכמה אינה מתקבלת בבית המשפט.

תוצאה: צו מניעה זמני שחזר לתוקפו כנגד המשיבים למניעת שימוש בנכס ללא הסכמת המבקש, עם חיוב המשיבים בתשלום הוצאות ושכר טרחה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בבג"צ נדונה תביעה בה נטען כי המשיב העתיק במכוון את מוצרי הלוגו של העותר, באופן שהקונה הרגיל עלול לחשוב כי מוצרי העותר הם מוצרי המשיב. המשיב טען כי מוצריו אינם בעלי ייחוד ואין להם מוניטין, וכי סימני הלוגו של העותר אינם חיקוי של סימניו. בית המשפט המחוזי מצא כי קיימת גניבת עין ברורה ביחס לסימני הלוגו, ומכיוון שהמשיב רכש מוניטין למולו, ניתן צו מניעה למוצרים מסוימים. לגבי מוצרים אחרים שלא הוכח שייחודיותם גבוהה, לא ניתן צו מניעה. נקבע כי על התובע להוכיח כי מוצריו זכו למוניטין הכיר ציבור, וכי קיים חשש סביר להטעיית הציבור בעקבות הדמיון בין המוצרים. עוד נמצא כי גניבת הלוגו אכן מבוססת והמערער העתיק את סימני הלוגו עם שינוי קל, דבר שיוצר חשש להטעיה. לגבי המוצרים עצמם, נדחתה התביעה לגניבת עין בשל היעדר מוניטין, מאחר שמדובר במוצרים נפוצים ללא עיצוב ייחודי המאפשר זהות מובהקת. לא הוכח כי הייתה תחרות בלתי הוגנת מצד המערער ולכן לא מתקיימת עילת עשיית עושר. בפסק הדין הוחלט לדחות את ערעור המערער לגבי הלוגואים ולקבל את הערעור חלקית בנוגע למוצרים, תוך החזרת המחלוקת לבית המשפט המחוזי לבירור נוסף ביחס למוצרים שלא נדונו. בית המשפט גם דחה את טענות הצדדים לגבי השמטות מסוימות ברשימת מוצרים. הסיכום הוא כי קיימת עוולת גניבת עין בנוגע ללוגו אך לא בנוגע לכלל המוצרים, בעיקר אלה שאינם ייחודיים.

תוצאה: בית המשפט דחה את ערעור המערער בנוגע ללוגויים שנמצאו כמחוקים בצורה העלולה להטעות את הציבור וקבע הליך להמשך בירור נגד מוצרים לא ייחודיים שטרם נדונו, וקבע כי אין התעשרות בלתי מוצדקת בגין חלק מהמוצרים. צו מניעה ניתן נגד שימוש בלוגויים המעטים המוכרים והמוניטיניים, אך לא נגד כל המוצרים. השופטות קבעו כי הוכח פגיעה בזכויות המשיב בלוגויים, והערעור נדחה במכלולו למעט היבטים פונדמנטליים לגבי רשימת המוצרים שלא נדונה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע הגיש תביעה לבית הדין בנוגע לחישוב דמי האבטלה ששולמו לו, בטענה כי יש לקחת בחשבון גם תקופות חופשת מחלה וחופשה רגילה בהם קיבל שכר, אך מסכום שאינו כולל מענק עידוד ותשלום עבור שעות נוספות. לטענתו, על דמי האבטלה להיות מחושבים לפי שלושה חודשי עבודה רצופים של עבודה בפועל או לפי ממוצע שנתי, מאחר ומצבו המיוחד מצדיק מתן יחס שונה עקב המחלה. הנתבע טען כי חישוב דמי האבטלה בוצע בהתאם לחוק ולתקנות, כאשר הבסיס לחישוב הוא 75 הימים האחרונים לפני התאריך הקובע, וקיבל שכר חודשי כפי שדווח על ידי המעביד. בית הדין קבע כי דמי הביטוח משולמים גם בגין חופשה ומחלה, וכי החוק מחייב את חישוב דמי האבטלה לפי 75 הימים האחרונים בהם שולמו דמי ביטוח. החוק מייחד כי אין לכפות חישוב אחר בהתאם לנסיבות מיוחדות של העובד, כמו חופשת מחלה, מאחר והמחוקק לא קבע שום חריג בנושא. תקנות הביטוח הלאומי מחייבות לקחת בחשבון את כל ההכנסה הכוללת, כולל דמי מחלה וחופשה, כשכר לצורך חישוב השכר היומי הממוצע. סייגים להארכות תקופת האכשרה קיימים אך אינם חלים על שינוי בסיס החישוב עצמו. לפיכך, בית הדין דחה את התביעה וקבע כי הנתבע פעל כדין בחישוב דמי האבטלה. לא הוטל צו להוצאות.

תוצאה: בית הדין דחה את תביעת התובע וקבע כי חישוב דמי האבטלה כדין התבסס על 75 הימים האחרונים לפני התאריך הקובע, כולל חופשת מחלה וחופשה, ללא צורך בשינויים או בסיס חישוב חלופי.

לצפייה לרכישה הזדהה

תוצאה: הערעור התקבל באופן חלקי. השומה אושרה אך הוקטן סכום הפסילה (הקנס הורד לחצי אחוז מהמחזור, וסכום השומה הופחת ל-18,000 ש"ח). לא הוטלו הוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין נדונה בקשה לעיון במסמכים חסויים שהגשו המשיבים במסגרת הליכים משפטיים, שכללו דוחות חקירה וקלטות אודיו. המבקשים ביקשו לעיין במסמכים אלה בהתבסס על הלכת ביהמ"ש העליון בתיק רע"א 4249/98 (שמעון סוויסה נ' הכשרת היישוב), לפיה בתביעות לפיצויים יש מקום לגילוי מסמכים ככלל, אולם ניתן להורות על דחיית הגילוי לשלב מאוחר יותר אם יש חשש לשיבוש ראיות או נזק אחר. המשיבים טענו לזכות חסיון על המסמכים והביעו ספק לגבי השימוש בהם בהמשך המשפט, אך לא ויתרו על הטענה לחסיון. בית המשפט התייחס לכך שעדיין לא הוחלט סופית האם המשיבים יעשו שימוש במסמכים, וקבע כי יש לאזן בין האינטרס של התובעים לעיין בחומר לבין זכות הנתבעים לשמור על חסיון החומרים. בהינתן שמחלוקת התביעה מתמקדת בשאלת הנזק בלבד, הוחלט כי התובעים יקבלו לעיונם את המסמכים החסויים לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית מטעמם, ובכך יאפשרו גילוי אמת מבלי לפגוע בזכויות הנתבעים. החומר החסוי יישאר בלשכת בית המשפט ויימסר ישירות לעורכי דין של הנתבעים. לא הוטלו הוצאות.

תוצאה: התובעים יוכלו לעיין בחומר החסוי לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית, והחומר יימסר בלשכת בית המשפט לידי הנתבעים, ללא חיוב בהוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה