חיפוש פסקי-דין - פסקדין

תקציר AI: התובע, בן 61, עבד במסגר נגריה במפעל הנתבעת מס' 1 מתחילת 1995, בעוד שהנתבעת מס' 2 היא חברת הביטוח המבטחת את הנתבעת מס' 1. לאחר כששלושה חודשים לעבודה, במהלך עבודה עם מסור פנדל לחיתוך לוחות עץ, החליק התובע על פסולת שעל הרצפה, והושיט ידיו באופן אינסטינקטיבי למנוע נפילה. ידו הימנית פגעה במסור שפעל וכתוצאה מכך נקטעה כף היד הימנית. המסור היה בלתי מוגן ולא הורכב בו מגן כדי למנוע גישה ללהבים. התובע טען כי טרם ההפעלה הפסיק את הלחיצה על כפתור ההפעלה ופנה להביא קרשים, אך החליק עקב סביבה לא נקייה. הנתבעת טענה כי התובע פעל בניגוד להוראות, שהגיע לנגריה ללא אישור והעלה את ידו אל המסור במכוון, אך טענותיה לא הוכחו. דוח משרד העבודה קבע ליקויים במכונה ובסביבת העבודה, כולל היעדר אמצעי הגנה מתאימים. הדו"ח הודה בחובת המעביד לדאוג לבטיחות העובדים ולמיגון תקין. בית המשפט קיבל את גרסת התובע והסתמך גם על חוות דעת רפואיות שהדגימו נכות פיזית ונפשית של התובע בשיעורים ניכרים. נקבע כי נכותו המשוקללת של התובע היא 70% והורחבה גם לנכות תפקודית בשל איבוד היכולת לעבוד בענפי מקצועו. פסדי ההשתכרות חושבו על בסיס שכר ממוצע עם ניכוי מתאים, וכללו גם עזרי צד ג' וניידות. הנתבעת נדרשה לשלם לתובע פיצויים בסך כולל של 668,850 ש"ח לפני הוצאות שכר טרחה ומיסים, וכן לשאת בהוצאות המשפט.

תוצאה: התביעה התקבלה במלואה, והנתבעת חויבה לשלם לתובע פיצויים בגין נזקי הגוף, הפסדי השתכרות, עזרת צד ג', והוצאות משפט בסכום כולל של כ-669 אלף ש"ח.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע, יחד עם אשתו, הקים חברה בשם אינטם בע"מ והיה בעל מניות וכן המנהל והעובד הבלעדי בחברה. לאחר כשנה וחצי, עקב קשיים כלכליים, החברה הפטרה את התובע. התובע דרש דמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי, שהסתייג וטען כי אינו "מבוטח" לצורך קבלת דמי אבטלה. בית הדין נדרש לקבוע אם התובע היה מועסק בפועל בחברה ביחסי עובד-מעביד, וכן האם מדובר בהעסקה אמיתית או מסווה פיקטיבי לצורך קבלת גמלה. לפי הפסיקה הרלוונטית, יש לבחון בין היתר את קיומה של הפרדה מהותית בין תפקידו כבעל מניות/דירקטור לבין עבודתו בפועל כעובד, אם התובע עבד בפועל בחברה, אם החברה נדרשה להעסיק עובד אחר אילולא עבודתו, האם החברה שילמה דמי ביטוח לאומי כסכום אמיתי בגין עבודתו, והאם העבודה בחברה הייתה המשרה הרלוונטית היחידה שלו. נאמר כי יש להסתכל על העבודה בפועל ולא רק על היישום הפורמלי של חוזה עבודה, וכי התובע הציג ראיות לכך שעבד באופן פעיל ותוך הפרדה מהותית מתפקידו כבעל מניות ודירקטור, וכן שהחברה שילמה את כל דמי הביטוח הנדרשים בגין עבודתו. כמו כן, צוין כי החברה ספגה הפסדים משמעותיים והפעילות הצטמצמה ניכר, כשלמעשה התובע חדל לעסוק בפעילות בפועל. לפיכך נקבע כי התקיימו יחסי עובד-מעביד אמיתיים וכי התובע זכאי לדמי אבטלה על פי חוק, בכפוף לתנאי הזכאות הנוספים.

תוצאה: בית הדין קיבל את תביעת התובע וקבע כי הוא זכאי לקבל דמי אבטלה במעמד של "מבוטח" על אף היותו בעל החברה ומנהל בדיוני, בשל קיומם של יחסי עובד-מעביד אמיתיים עם החברה שבבעלותו.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין עוסק בנאשם שהוגש נגדו כתב אישום בעקבות הודעת קנס על עבירה של אי ציות לתמרור עצור. האירוע התרחש בתל אביב כאשר הנאשם נהג ברחוב יד לבנים ופנה ימינה לרחוב הגיבור האלמוני, שם נטען כי לא עצר בטרם הפנייה, בניגוד לדרישות התמרור. במהלך המשפט התגלה מחלוקת בין גרסת השוטר לגרסת הנאשם: השוטר טען כי הנאשם לא עצר כלל, בעוד שהנאשם טען שעצר כראוי לפני הפנייה. השוטר עמד על המדרכה המערבית וממקום זה, לפי טענת הנאשם, לא היה לו שדה ראייה ישיר לקטע העצירה עקב מחסום גדר אבן וצמחייה. בנוסף, במהלך חקירתו הנגדית, השוטר ציין שייתכן שהוא לא היה במקום הנכון בעת ביצוע העבירה, וכי בעת שראה את הנאשם הוא השלים רישום דו"חות לאנשים אחרים בסמוך לווספה. כל אלה הצביעו על ספק בעניין נכונות האישום. הנאשם הוצג כעד אמין ובעקבות השאלות וחוסר האמון בגרסת השוטר, השופט החליט לזכות את הנאשם. כמו כן, נקבעה זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

תוצאה: הנאשם זוכה מאישום אי ציות לתמרור עצור בעקבות קיומו של ספק סביר בחומר הראיות וחוסר אמינות עדות השוטר.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המערערת הגישה ערעור על החלטת ועדת הערר של המשיב שקבעה כי נרשם לה "סירוב" בקבלת עבודה בחברת שופרסל, דבר שפסל את זכאותה לדמי אבטלה. המערערת הופנתה לראיון עבודה לשופרסל כקופאית, אך הודיעה כי ממתינה לתשובה ממעסיק אחר בתחום השכלתה, ושהייתה מעדיפה לקבל את הצעת המעסיק האחר. משכך, המעסיק בשופרסל סירב לקבלה לעבודה מכיוון שעבודתה לא הייתה בלתי מוגבלת בזמן. הדיון התרכז בעיקר בשאלה האם המערערת הייתה מוכנה ומסוגלת לעבודה, כשכדי להיחשב מובטל ולזכאות לדמי אבטלה יש להוכיח מוכנות לעבודה זמינה ללא הגבלות. בית הדין קבע כי קבלת העבודה לשופרסל הייתה מותנית ולא מלאה, ולכן סירוב המעסיק לקבלה היה מוצדק, כמו גם סירובה של המערערת לקבל עבודה שלא הייתה תואמת לחלוטין את ציפיותיה. נקבע כי לטענה כי המערערת נפגעה או שהפסידה כתוצאה מהתנהלותה אין בסיס, שכן כל עוד אדם לא מסכים לעבודה המוצעת, לא יהיה זכאי לדמי אבטלה. המערערת הוצגה כאדם הגון ופעיל שמבקש לעבוד בתחום שהשכלתו לו, אך העדפתה לקבל עבודה מסוימת על פני עבודה אחרת שהייתה מוצעת לה נחשבת "סירוב" לקבלת עבודה. לפיכך, נדחה הערעור ללא צו להוצאות.

תוצאה: הערעור נדחה; נקבע כי המערערת סירבה לקבלת עבודה מוצעת ובשל כך לא זכאית לדמי אבטלה בהתאם לחוק הביטוח הלאומי.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעת הגישה תביעה לדמי לידה על פי חוק הביטוח הלאומי, אך התביעה נדחתה על ידי המוסד בטענה כי לא שימשה כעובדת בפועל ולכן אינה זכאית לדמי ביטוח. התובעת, שהינה בעלת מניות וחלק מבעלי החברה לטיולים מיוחדים, הציגה עדות לגבי עבודתה הכוללת הדרכת ילדים ופעילות משרדית, בעיקר בבית משפחתה. הדיון התרכז בהגדרת "עובד" לפי החוק והאם קיימים יחסי עובד-מעביד בין התובעת לבין החברה, תוך בחינת מכלול הראיות, עדים, ומסמכים, ואף נבחנה קיימות יחסי עבודה אצל קרוב משפחה. למרות טענות המוסד על סתירות בעדותה ותשלום שכר לא קבוע, נקבע כי התובעת אכן עבדה בחברה ומילאה תפקיד פעיל כמדריכה, כאשר הוחלפה בעובדת אחרת במהלך חופשת הלידה. כמו כן, נדונה סוגיית השכר לצורך חישוב דמי הלידה, ונמצא כי עלייה בשכרה טרם הלידה נבעה משינוי שיטת רישום פנימית ולא מעבודה נוספת או הכנסה אמיתית גבוהה יותר. לפיכך, נקבע כי השכר הרגיל לצורך חישוב הדמי לידה יהיה בגובה שכרה הקודם בעלייה, כלומר שכר ממוצע נמוך יותר. בית המשפט פסק לקבל את התביעה ולחייב את המוסד לשלם את דמי הלידה המגיעים לתובעת על פי החוק, יחד עם פיצוי לפי חוק הקצבאות.

תוצאה: התביעה לדמי לידה התקבלה; נקבע כי התובעת הייתה עובדת במשרה סדירה בחברה ונקבע שכר בסיס לחישוב דמי הלידה. המוסד יחויב לשלם לתובעת את המגיע לה כולל פיצוי, וללא צו להוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעת, שנכוותה משמן רותח בעת שהתארחה בבית הנתבע, אשר הוא חמיה, הגישה תביעה לפיצוי נזיקין כנגדו ונגד חברת הביטוח אשר ביטחה אותו. ביסוד המחלוקת עמדו נסיבות האירוע והאם הוא נופל בגדר הכיסוי הביטוחי, כמו גם גובה הפיצוי המגיע לה. התובעת סיפרה כי בעת ששמעה את זעקות החמות, נכנסה למטבח וניסתה להרחיק את המחבת הבוער, ניתז עליה שמן רותח ונגרמה לה נכות פלסטית בשיעור 20% ונכות פסיכיאטרית. הנתבעת טענה כי התובעת לא עמדה בנטל הראיה והציעה כי הכוויה נגרמה בתוך מעשה תקיפה מכוון כלפי משפחת התובעת. עם זאת, בחרה השופטת לקבל את גרסת התובעת לאחר בחינת כל הראיות, וביטלה את טענות הנתבעת לגבי סתירות וגירסאות חלופיות לאירוע. בהקשר מבטחתי, השופטת דנה באופן מעמיק בשאלת אם התובעת נחשבת כבן משפחה לפי הפוליסה, קבעה כי הנתבעת לא הוכיחה זאת, וקבעה כי התנהגות החמות הייתה רשלנית בכך שלא מנעה את ההתלקחות ולפיכך האירוע נכלל בכיסוי הביטוחי. כמו כן נדונה שאלת הרשלנות וניתוק הקשר הסיבתי מצד התובעת; נקבע שהתובעת פעלה במסגרת חובת הצלה ולא חתמה את הקשר הסיבתי. פיצוי נזק הוערך לפי חוות דעת רפואיות והעובדות, והוא כלל פיצוי על צלקות ואסתטיקה (20%), פגיעה נפשית (10%), פיצוי על כאב וסבל בסכום של 95,000 ש"ח, עזרת צד ג' בסכום כולל של 80,000 ש"ח והוצאות רפואיות ונסיעה בסך 8,000 ש"ח. טענות התובעת להפסד השתכרות לעבר ולפיצוי עתידי נדחו, בין היתר מאחר שלא הוצגה בעדות תשתית ראייתית מספקת לכך. בסך הכל נפסק לתובעת פיצוי בסך 183,000 ש"ח בתשלום חברת הביטוח לצד הוצאות משפט ושכר טרחה.

תוצאה: בית המשפט קבע כי התובעת הוכיחה את נסיבות הפגיעה, האירוע נכנס לגדר הכיסוי הביטוחי מכוח רשלנות הנתבע (החמות), וכי מגיע לה פיצוי כולל של 183,000 ש"ח בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחה, אותם תשלם חברת הביטוח.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בעתירת תובעת, ייבואנית מוצרי חשמל, שטענה כי המכולה שבה נשאו טובין יובאו מיפן לנמל חיפה נפלה וניזוקה במהלך פריקתה, דבר שגרם לנזקים משמעותיים לטובין. התובעת תבעה נגד מספר גורמים, כולל מבטחתה, שהתנגדה לאחריותה בטענה כי הפוליסה שהוצגה היא פוליסה צפה המחייבת דיווח תקופתי על כל משלוח, ושמאז יולי 1997 חדלה התובעת למסור דיווחים על משלוחי הייבוא ובכלל זה המשאית מגורם בנובמבר 1997. המבטחת טענה כי עקב העדר דיווח ותשלום על משלוחים אלה אין כיסוי ביטוחי לאירוע ובכך אין עילה לתביעה נגדה. התובעת טענה כי היה הסכם עם המבטחת לדיווח מאוחר ושהמבטחת הסכימה למצב, וטענה שהפוליסה בתוקף. אולם, הדיון העלה כי התובעת לא מסרה כל דיווח אמיתי בגין חודש דצמבר 1997 ואילך והדיווח שנשלח לאחר קרות הנזק לא הוכר כדיווח מלא או תקין. לא נמצאה כל הסכמה מצד המבטחת להזנחת חובת הדיווח. השופט הדגיש כי עיקרון סעיף 29(3) בחוק הביטוח הימי האנגלי מאפשר לתקן הצהרה שגויה רק אם נעשתה בתום לב, אך במקרה זה אין הוכחה לכך. לכן, נשללה כיסוי הביטוח בגין המשלוחים שלא דווחו בזמן, והתביעה נגד המבטחת נדחתה. השופט הטיל הוצאות על התובעת בגין הוצאות המבטחת ושכר טרחת עורך דין.

תוצאה: התביעה נגד המבטחת נדחתה בשל העדר דיווח מתאים ומועד לשם כיסוי הביטוחי. הפוליסה נותרה בתוקף אך לא כיסתה את המשלוחים ללא דיווח, והתובעת חויבה בהוצאות המבטחת ושכר טרחיו.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע הגיש תביעה לבית משפט השלום בחיפה בדרישה שהמשיבה תחויב בתשלום מס רכוש עבור חלקות בבעלותו שהמשיבה החזיקה בהן במתחם שלה בין השנים 1989 ל-1994. המשיבה שלחה במקור הודעה על שימוש זמני במגרש כחנייה ציבורית למשך חמש שנים לפי חוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי במגרשים ריקים) התשמ"ז-1987. בפועל, המגרש לא נעשה בו שימוש קונקרטי על ידי המשיבה, ואם כן שימש כמגרש חניה פתוח לציבור לפני ההודעה ואף לאחריה. ב-1991, מנכ"ל העירייה הודיע על ביטול הצו לשימוש הארעי בטענה להחלטת העירייה בעקבות תלונות שהתקבלו. המערער טען כי התקופה של חמש השנים לא ניתן לקיצור ללא הסכמתו, וכי הודעת הביטול אינה חוקית משום שמנכ"ל העירייה לא מוסמך לבטל לבד, אלא רק גורם מוסמך אחר יכול לעשות זאת. בית המשפט קמא דחה את טענות המערער וטען כי למשיבה הייתה סמכות לקצר את התקופה בכל עת וכי הודעת הביטול נעשתה כדין, גם אם לא בחתימת ראש העיר. כמו כן, המשיבה טענה כי התובע לא שילם את מס הרכוש ולכן אין לו עילה לתביעה. בית המשפט דחה טענה זו, מכיוון שמדובר בתביעה הצהרתי. המערער ערער על פסיקה זו. בערכאה עליונה נכתב כי הודעת הביטול אינה תקינה, שכן מנכ"ל העירייה חתם על הודעה שלא כללה פרטים מאפשרים בדיקה האם התקבלה החלטת מועצת העיר המוסמכת, וזו דרישה חוקית. בנוסף, נמצא כי המערער לא פעל בחוסר תום לב בקבלת ההודעה או בהתנהלותו לאחריה. לפיכך, הערכאה העליונה קיבלה את הערעור, קבעה כי המשיבה חייבת בתשלום מס הרכוש החל מתאריך הודעת ההודעה המקורית (1989) ועד למועד הודעת הביטול (1991) בלבד, ומשיבה תשלם את הוצאות המשפט של המערער בסכום של 10,000 ש"ח פלוס מע"מ.

תוצאה: הערכאה העליונה קיבלה את הערעור, קבעה כי הודעת הביטול לא הייתה כדין ולכן המשיבה חייבת בתשלום מס הרכוש החל מ-1989 ועד ביטול השימוש ב-1991, וכן חייבה את המשיבה בתשלום הוצאות משפט למערער.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בשאלה שנדונה בפסק הדין הוערכה סוגיית פרשנות סעיף 29 בחוק הביטוח הימי האנגלי, העוסק בפוליסה פתוחה או צפה לביטוח מטענים ימיים. התובעת ייבאה מוצרי חשמל שהובלו במכולה שאותה היא לא דיווחה לגורמי הביטוח באופן תקין לאחר שחלק מהמטען ניזוק בעת ההובלה. המבטחת טענה כי בשל היעדר דיווח על המשלוחים הרלוונטיים, אין כיסוי ביטוחי לנזק. בית המשפט הדגיש כי בתנאי פוליסה צפה, על המבוטח למסור דיווחי משלוחים בזמן סביר לצורך קבלת הכיסוי הביטוחי ולשלם דמי ביטוח בהתאם, וכי אי דיווח מהווה עילה לזיכוי המבטח מתשלום. למעט דיווח חודשי נכון מתחילת ימי ההתקשרות, התובעת חדלה למסור דיווחים מחודש יולי 1997, כולל לגבי חודש דצמבר 1997 בו אירע הנזק. לטענת התובעת הייתה הסכמה עם המבטחת לדיווח באיחור, אך לא הובאה הוכחה לכך שהמבטחת הסכימה לאי דיווח מלא. המבטחת קיבלה דיווחים חלקיים אך סירבה לקבל דיוחים לא מושלמים ולכן לא חלה חובת תשלום. בנוסף הוכח כי התובעת לא מסרה דיווחים או תשלום בזמן ואף ניסתה לפעול רק לאחר שהאירוע המכוסה אף הוא התרחש, וזאת בניגוד לדרישות תום הלב הקבועות בסעיף 3(29) לחוק הביטוח הימי האנגלי. לא נמצאה עילה לקביעת תום לב מצד התובעת בטיפול בנושא הדיווחים, ולכן נקבע כי הפוליסה תוקפה לא חל במלואו לגבי האירועים המדוברים. פסק הדין דחה את התובענה של החברה כנגד המבטחת וקבע כי האחריות לתשלום תגמולי הביטוח אינה קיימת.

תוצאה: התובענה נדחתה בגלל אי מסירת דיווחים כנדרש, הפוליסה הצפה לא כיסתה את הנזק, והתובעת תישא בהוצאות המשפט של המבטחת.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המערערת הגישה ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לנפגעי עבודה שקבעה לה 10% נכות עקב תאונה שהתרחשה בשנת 1997. במערערה נטענה התעלמות מקביעה רפואית מוקדמת של 60% נכות ומטענות רפואיות שונות כגון שבר בחוליה, בעיות בתנועה וכושר עבודה מופחת. בנוסף, טענה המערערת כי הוועדה התעלמה מהערעור שהוגש מטעם באי כוחה. המשיב, מנגד, טען כי הוועדה ביססה את החלטתה על ממצאים רפואיים עדכניים, בחרה בקביעת אחוזי נכות לפי פריטי הליקוי הרלוונטיים, ונתנה התייחסות לטענות שהועלו בפניה. בית המשפט בחן את הדברים ומצא כי חלק מתלונות המערערת לא הועלו בפני הוועדה, וכי יש להבחין בין דרגת נכות כללית לבין קביעה רפואית של אחוז נכות. עוד נקבע כי הוועדה לא קבעה ממצא של שבר אלא רק הגבלה בתנועה, ולכן יש להחזיר את התיק לוועדה לשקול הפעלת תקנה 15, שמטרתה להתחשב במגבלות נוספות שעשויות לא להתבטא בממצאים רפואיים מוצקים. בנוסף נפסק כי אין טעות משפטית בהחלטת הוועדה, והערעור נמוך במידת הנכות הרפואית כפי שקבעה הוועדה אולם יש מקום לשקול מחדש את הפעלת התקנה. לפיכך, העניין מוחזר לוועדה לאישורה מחדש תוך מתן נימוקים מלאים, ועל המשיב לשאת בהוצאות המערערת.

תוצאה: הערעור נדחה חלקית; העניין הוחזר לוועדה הרפואית לשקול מחדש הפעלת תקנה 15 ולהינתן נימוקים מסודרים, יחד עם חיוב המשיב בתשלום הוצאות המערערת.

לצפייה לרכישה הזדהה